ארכיון תג: פילוסופים

מבחן במבחן -נטלי גוטמן

האקדמיה .צייר רפאל סנציו.ויקיפדיה 

נטלי גוטמן היא מורה לפילוסופיה בנגב משוררת ומתרגמת .

באתר זה פורסמו כמה משיריה וגם דיעותיה בענייני חינוך.

וכעת להלן מאמר מקיף שלה בנושא אחד החשובים ביותר כיום :מי ומה צריך להיות מורה /מלמד .

מבחן במבחן

מאת נטלי גוטמן

נטלי גוטמן בת 10

אבא חוזר אלי בחלום,

ואני מבינה שזה הרגע הקריטי.

כעבור 6 שנים למותו

בעשר הדקות הקרובות של הזמן ההוא

אבא חושש בלבו עדיין, כי הסכנה ממשית

ועת לאסוף את כישוריי

בתחושה של אין צרה לי,

באווירה של "יש אבא בעולם"

שמכין אותי לחופש פעולה מוחלט.

הוא מותח מפות ופורס אותי באהבה מעל סיבובים הרריים חסרי מגע…

 

אלה השיעורים הרלוונטיים היחידים בחיי ובחייו – הקבלה

שבשמה המצאתי לי מקצועיות –

ביופי הגבלתיה, בלירית התוויתיה.

מעולם לא ניסה אבי לבחון מה למדתי,

לא הסתקרן ולא הסתכן בפנטזיות שלי.

נראה שמשוכנע היה – כל יכולה אני, כי הוא כל יכול.

 וכך זה הסתובב, את אהבותיו שלו ידעתי אני לחלום.

13.12.2009

 

 הפרדוקס שרודף את מוחי חדיש למדי- בורות שבמבחנים החיצוניים,  אותם עברתי בציון סביר, בלבד. המבחן הפנימי היה קשה ואין-סופי, ורק אליו ידעתי להתכונן ולהצטיין בו, כמו לאושר שלא ניתן לחיקוי.

כל מורה לפילוסופיה מוגן מעבירות הממסד, ורק לו זכות לאבחון תלמידיו, כך גם לי שמורה הפריווילגיה להגיע עם תלמידיי עד הסוף. שיטתי מובנת לי כשיקוי אהבה. של אבא. אולם בארץ ישראל שלי לא סרה ההשפלה מעמיתיי המורים. הכוח החיצוני נוטל את יכולתו, ובכך מונע ממנו אותו אופן של הוראה שרק אדם לאדם יכול להעביר –  מעין בקשה, בלבד, להבנה הדדית של מקצועו, עצם התקווה לתמורה – בצורת רעיונות משותפים. המורה מושקע בבקשה חסרת תקדים זו, מזין אותה שנים רבות בלימודיו הפרטיים, מתרגש מהמגע המושכל עם מוחות צעירים. זו בלבד הגדרתו כמקצועי…

אולם, במבחן החיצוני מהתלמיד הוסרה האחריות על ידיעותיו. משמעותו של מבחן כזה הוא שטרם יציאתו של תלמיד מחיתוליו, כבר נלקח מהורה רוחני-מורהו הכבוד לתקשורת אוטונומית עמו, כאילו לילדו הפרטי שלו אין טבור הנגישות למוחו הצעיר המבודד גם פיזיולוגית עדיין… גם קורצ'ק היה מודה בכישלונו… כאן לא רלוונטית מיטב המסורת הפדגוגית, יתירה מזו, בזמן המבוזבז הזה עבור התלמיד, אכן נערך מבחן בגרות, אך המבחן הוא – למורה! הבדיקה השנתית המבזה את המירכם נקראת "מבחן חיצוני לתלמיד".

socrates_teaching

ההרס מובן יותר כשמדובר במלמד מודרני הניצב חסר אונים מול הדרישה הממכנת להעתקת מידע, כביכול, אל תוך קופסת עצבים אפורה של תלמיד-תינוק בעל אופי סטטי מפוזר וגולה בראשו-מולדתו. וכעת, נוסיף נא את הפרט  האחרון – התינוק הוא יהודי ישראלי או ערבי ישראלי.

 מה שונה מעמדם של המגיש והלקוח באקדמיה! המרצה כשר לצמיתות ללמד את נתיניו ואף לבדוק את תוצאות הוראתו. מייד מתעוררות שתי שאלות הכרוכות יחד: 1. מי הפגום ? מורה או מרצה?  האם מרצה בהכרח מורה? הרי בדיקת מבחנים מעדיפים המרצים להשליך על מתרגל חסר ידע, ניסיון  ומעמד. אף גורם לא חושש לרמת הידע של סטודנט- הלקוח. שמא, להבדיל מתלמיד, הקופסה האפורה של סטודנט כבר מוכנה לפעולה? הישות החדשה בשלה ומלאה במוטיבציה בעקבות הרגלי מאמץ הנמדדים בזמן? כלומר, מתקבל על הדעת שמוחו שפיר דיה ומנוטרל עצבים…

2. שאלה לבוגר על יתרונו על פני מתבגר: הגד נא, סטודנט בתחום הרוח, איך תוכיח במבחן שאכן גאון הבא אתה? שדמותך נשקפת מכתיבתך? הלא ברור שאתה תוצר המבחנים החיצוניים מהעבר ארוך השנים?! ובאקדמיה דף הבחינה שלך כפנייה בלי נמען, הרי הבודק של מלאכתך, במקרה הטוב, מתלמד אדיש או במקרה האחר, אדם חסר כישרון לעיסוק זה. הלא לקיר פנייתך, או לעצמך בלבד, הבוחר בחדר בידוד, עד שלא פורצת זעקתך הטורדנית ומשתחרר לך ציון עובר מעלה?

  ודווקא, מתברר שזו הדרך ללמוד- להוכיח לקיר שהוא חשוב ככזה, ולעצמך שאתה נמצא שם- מוכשר, פעיל, מתמחה, בין היתר.

 

וזהו, סגור, אתה מתפתח מהאתגר הזה? זו כל התכלית האקדמית? ברור שלא. נכון שבוגר להבדיל ממתבגר לומד מבחירתו החופשית והרצונית, ולכן מבחן האמת מול הבוחן שלו אינו פסיכולוגי, אלא הסתגלותי. ובכך השוליים- בדמות הבוחן – לא קובעים יותר את העיקר, את האינטלקט שמתחייב לשרוד בכל מחיר.

 

הייתכן, שרק ההתחייבות- הרצון ללמוד חוצה בין השניים – בין סטודנט לתלמיד?  שמא האינטליגנציה הצעירה מדי, חסרונה בעושר הכיוונים האפשריים, וזאת על רקע של אי-גימור פיזיולוגי? כלומר, דווקא, רוחב בסקרנותו החושית של ילד מהווה בעיה שאינה מאפשרת היווצרות רצון נוח, סופי, יציב, קל לשליפה ולשימוש. נראה, ש"המצב הצעיר" מנוגד לכיוונים שזרים לו, אלה שמוגדרים חיצונית. השאלה המכשילה האמתית בעצם – מה נוכל לתרום להתבגרותו עד רמת הסטודנט? שיסכים כבר לחיי נזירות, כלומר שירצה ללמוד ללא תגובה רגשית עמוקה מדי? האין זו אלא קבורה טרם עת – להפקידו לפחדים מהזיכרון האוטומטי שלו, לצדן של אקסיומות והגדרות?

מהם הקריטריונים שלו שלפיהם אכן ייכנס למסלול הקפצה אינטלקטואלית שוטפת?

 ושוב מסתבר התוקף המכריע שבטיעון הפסיכולוגי: אדם זקוק לעצמו "המלכותי"- שבעיניו יהיה מישהו שרואים, מתחשבים , בונים על הפוטנציאל שבו כעל נכס. רצונו הטבעי להרגיש לקוח בבורסת יהלומים של היכולת הלימודית הבלתי-ניתנת לחסימה. כל מקצוע מצפה לו- לדמות שתיאמת את עצמה כיהלום בעיני חבריו ומוריו, כתוצר סודי של הכוח ההישגיות המשותף ביניהם…

כלומר, מתבקשת הימצאות ממשית של הקשר בין לימודיו לאישיותו ולתדמיתו, אז, הבודד ירצה בחלקו כשווה בין שווים. על כך יוכלו ויעדיפו בני ה-16 להעריך את חברם.

גורל היחיד להתמודד עם בני גילו, זו התכלית המיידית ולה השלכות ארוכות טווח על הסביבה השופטת לטוב ולרע.

הצעיר מנצל את כישוריו הלימודיים לא למטרת הפרנסה העתידית. ברעיונותיו ובחדות לשונו הוא נוטה לחוויה יום-יומית הבונה יחסים בינו ובין העולם. כאן הידע האישי והבין-אישי שקול כנגד שינון מידע למבחני מינימום ניטראליים לחלוטין לרצונותיו.

אולם, המערכת הלא טבעית שרובצת מעל ראשו, מצטיינת באי- אמון במורה ובתלמיד כאחד, ומתקשה לספק את דבר הרוח המופשט. אין זמן פנוי לחשוב אפילו על הפשטת רצונות המדינה, שמושפלת דייה, גם מתופעות האדישות הפוסט-טראומטית שלאחר השואה. אם כי המצב אינו מהווה תירוץ לכישלון יהודי לימודי, דהיינו, עשרות שנים של התנתקות מהמסורת הלימודית שהצליחה בזמנים ביזאריים ובמקומות בלתי-אנושיים, כשאינשטין היה רק אחד מהעולמות האפשריים, כמו כל תלמיד אחר. כך במאמרו בעקבות ספרה של ימימה בן מנחם "קונבנציאליזם" כותב יקיר לוין:

 "…התיאוריות הן שקולות אמפירית אם ורק אם יש להן אותן השלכות תצפיתיות בכל עולם אפשרי…

…לכל תיאוריה תהיה תמיד תיאוריה חלופית ולא מתיישבת, שעונה על אותם תנאי הצדקה. כך שלעולם לא נוכל לדעת מהי תיאוריה אמתית על אודות העולם… שאלת האמיתות של התיאוריה היא מעבר להישג היד הקוגניטיבי שלנו"

(יקיר לוין, על ייחודיותו של קונבנציאליזם  כתת-היקבעות וחשיבתו, עיון כרך נ"ח, מרכז ברגמן, ירושלים, 2008, עמ' 170 – 169)

 

היום ישנן אשליות של פיתרון חלקי או ביניים. למשל, שאם רק מספר נקודות לימוד יימסר לבדיקה חיצונית, ושאר הנקודות – של החלק החופשי מהצנזורה- יוענק לשימוש פנימי של המערכת , אז תוכלנה ההפריצה הזו לספק את מידת התקשורת הנחשקת בין מורה ותלמיד. אך לא מפתיע כי לחלקו הפטור יועד גורל יתומים, משום שהפחד להיכשל במה שמוגדר כבסיס, כחובה משתק את הרצון להילחם על  החלק "החופשי", כביכול, על שטח ההפקר, שהציון עבורו נתפס לכל היותר כאמור לפצות על הכישלון הצפוי בחובה הרשמית!… האנרגיות של מורה ותלמיד עצורות בהלם של העברת מידע לזיכרון אוטומטי- במשימת פיתוח כושר חיקוי שברשותו מושתקים חיים בלא פיתרון.המצב מחמיר כי גם מורה למתמטיקה אמור להתנהג כסנא בוער, משום שבגיל זה בוער הצורך הרגשי הקודם לצורך עיוני, לכן המבחנים הזרים לא יהפכו לאתגר, אלא יטילו אימה מונעת למידה. הטוטליות של הגיל גובה מחיר ומהדקת חגורת המוגבלות – אם לא הכול אז כלום, אין פשרות אמון, לא מתקבלת על הדעת פעולה חלקית, ולכן גם לא סמכותו החלקית של מורה בישראל…

כל מורה בדומה למורה קלסי מצפה שמקצועו יילמד מתוך תחושה של בושה שלא לדעת! תחושה שהרתיעה דורות מהבערות.  אך כעת הופקרו הן תולדות ההקרבה האישית של המלמד, הן הוא עצמו וקודמיו שטרחו בעיצוב דמות המקצוע ודמות האדם הלומד. המנגנון החברתי הסתבך עם עצמו ורק התלמיד עדיין, משתוקק להיות אהוב על מורה ועל חבריו בלימודים. זו כול החכמה, ואוזניים של המעורבים לכותל, כמו בראשית היו "אוזניים לדרך …" (ויקרא רבה, פ' אמר לב(.

   וכשתופיע תישאר לעד.

מותר האדם זה אינו נעלם, המשמעת העצמית הינה תוצאה של מאבק מתמיד כנגד הסתפקות באמת אחת, בעובדה חד-משמעית. המתבגר אם כבר סובל את עצמו, אז למען ההנאה מעצם החיפוש!

הוא לומד לדעת אותה בכל מחיר – באיטיות רבה, בזמן הכי לא מפרגן- את הדבר היחידי שנחוץ לבריאותו הוא לומד – ליהנות מעצמו כמעורב במשחק אבולוציוני ובתור דמות ראשית. בהנאה זו של הישג ערכי טמון מותר האיכות. שום הישג לא רלוונטי בבדיקת ידע על פי קריטריונים חיצוניים שהם דמוי אוניברסאליים בנוגע לתוצאות כמותיות.

המשתמע מכך, שבכל העולמות הקוגניטיביים, או בכל דרכי התפיסה והלמידה של הסובייקט, אין מצע לתוכן אוניברסאלי (הנדרש למבחן החיצוני) אשר ניתן לבדיקה בכלים קונבנציונליים (כגון מבחן אחיד לכל). התוצאה הלימודית שקולה אמפירית לאותה תוצאה שהתקבלה מסובייקט שלמד בדרכו שלו, זוהי תוצאה אמפירית, משמע מעשית, בלבד. ומובן שהיא תהיה שקולה להישגיות רק בשלב מאוחר הרבה יותר, לאחר רכישת רוב המיומנויות לחיים, כמכלול. לאחר מיקוד הקוגניציה למטרת יישום תועלתני, בעקבות כישורים שכבר גובשו דיה בשטח מקצועי צר וסופי, כביכול , בתכליתו.

  בינתיים, בזמנו "הצעיר" של תלמיד מתבגר, לכל תיאוריה של מורה בהקשר אליו חייבת להיות תיאוריה חלופית תוצרת עצמית שתתיישב עם אותם תנאי הצדקה, וכמובן, שתשפיעה ותשנה את צורת ההישגיות, תבליט איכות סובייקטיבית המעורה בהערכה סביבתית קרובת הקשר…

ובכן, לפי עולמו האפשרי, בלבד, של האדם "לא נוכל לדעת מהי התיאוריה האמתית על אודות אותו עולם", ואף לא נצטרך להשוות בין העולמות בחינה כמותית, בעוד שרצונינו-תקוותינו שוכלל ופותח בעידן החשיבה הקיברנטית.

מכאן, שאין משמעות למבחן שנותק מצרכי המוח – מהותו קודמת לכל ניסיון כליה לאבחון באמצעות הגדרה- מצבו האינטלקטואלי לעולם מדד התוצאה. התוצאה שכלל לא תלויה בבוחן אוניברסאלי (חיצוני), אלא בנבחן אוניברסאלי. ועל מנת להיות רלוונטי, על הבוחן להתחייב לתהליך התקשורת הבין-אישית שרק ממנה יונק הרצון.

פעימות לב של מוטיבציה לימודית זהו המצב הרצוני התקף, הרצון לדעת ראשית את עצמו מגן ומצמצם פלישה לפרטיות גם בתקופה פרוצת מידע וגבולות. אדם צעיר כזה יזוהה כמסוגל ללמוד בבית-ספר…

סוקרטס מלמד.

ההנאות האינטלקטואליות לפי מסורת סוקרטית לא מסתמכות על כמות התרגילים שאדם מסוגל לפתור, מהלך עצמו של ידיעת דרכים לפתרונות (ולא רכישת מיומנויות שטחיות של חישוב בינוני-מטה) מתפרש כהנאה של למידה, שמעבר לכתוב ולמוקצב. קל לפעול על פי ציווים מוחלטים, בייחוד אם מרגילים אותך לאורך שתיים-עשרה שנים, מיותר לשאול לאן מוביל אותו עולם ההגדרות המתיימר לדון על מצבים מופשטים… אדם מורד פשוט מפסיק לחשוב… וללמוד… ולעיתים נשכר יותר, הנאתו תהיה מאוחרת בזמן, אולם הוא יתגבר מהר יותר על מה שהקיא על הדף לבן במבחנים החיצוניים של מוסד החינוך .

ישנם גם מורדים אחרים שימצאו תחליף קל וינצלו את יכולתם להתרגש למטרות בלתי-מושכלות. כך גם מי שהורחקו ממדינתם, למשל, בשל עבירות פשע, הם ימשיכו ליהנות מזיכרונות על מה ש"תרמו", כלשונם, לחברה, ויראו בכך הישג… אף אם במבחן החיצוני של היום קיבלו ציון כמחבלים, הם עצמם "השכילו" להיאחז במיתוס ההישגיות האישית שבעברם, גם אם רצחו, אנסו ומכרו את נשמתם לשטן האידיאולוגיה שהאמינו בה…

שפה, אמונה, אהבה מקבלים מימד חלופי לפי הנדרש, למען תוצאות השימוש בהן. והסוף האמפירי כמו פריחה של עץ עקר. זוהי ההישגיות האוניברסאלית. התכלית. אדם כאימפריה רומית, צומח ונובל לפי דרכו, כל עוד הרצון בו.

נטלי גוטמן

ינואר- יוני 2010

 וראו גם

נטלי גוטמן על דרושים משוררים ופילוסופים

נטלי גוטמן על מהותה של האהבה

 

יסנין שלי : ראיון עם נטלי גוטמן

הבלדות הבעייתיות של נטלי גוטמן

לזכרו של ישראל פוליאקוב

שירתה של מרינה צוטייבה

דף הפייסבוק של נטלי גוטמן 

קיראו גם :

לא בבית ספרנו עינת וילף עלמצבה של מערכת החינוך

הפילוסוף סוקרטס מלמד בבית הכלא. ציור מאת דוד.

דרושים משוררים ופילוסופים-נטלי גוטמן

הפילוסופים אפלטון ואריסטו בעת שיחה באקדמיה של אפלטון באתונה .ציור מאת רפאל סנציו.

רשימה של העיתונאי יאיר לפיד עוררה את נטלי גוטמן  מורה לפילוסופיה בכפר בדואי בנגב למחשבות  ולהשגות על מקצועה על משמעיויותיו ועל היחס כלפיו בחברה. .

 

"ילדים הם בני אדם חושבים… אבל מהר מאוד הם מבינים

ששאלות מטפיסיות אין להם מקום בעולם האמתי,

 ומתחילים לשאול שאלות "אמתיות"… שיש להם תשובה נחרצת,

או לחלופין, מחכים שיאכילו אותם בכפית בתשובות מן המוכן"

 אוסקר ברניפייה, מתוך " ספר הניגודים הגדול",

וגם לילית וגנר, "הפרעת קשב", ידיעות אחרונות, 4.10.09, עמ' 24.

בעיתון סוף השבוע – 25 לספטמבר,  של ידיעות אחרונות, תחת הכותרת "על עבירות שיום הכיפורים לא מכפר", כותב יאיר לפיד בין היתר: "אנחנו לא צריכים כל כך הרבה עורכי דין, זה בזבוז מבהיל של שכל ושל אמביציה, ושל כישרון שיכול היה להועיל במקומות אחרים… יש לנו גם יותר מדי רואי חשבון, בוגרי מנהל עסקים ובוגרי כלכלה, שתרומתם לחברה- כולם יחד- היא בערך כמו של מורה טובה אחת בדימונה שתלמידים אוהבים אותה… ומצד שני, אין לנו מספיק ביו-טכנאים, מנתחי מוח, מהנדסים, אנשי מחשבים, מתמטיקאים, מורים, ואפילו פילוסופים ומשוררים. הפקולטה למדעים מדויקים מתרוקנת, הפקולטות למדעי הרוח ריקות כבר מזמן."

מקסים עובדתית, שהרשימה הארוכה של אישים חסרים בחברה נחתמת ב-"אפילו" משוררים ופילוסופים. כלומר, עדיין, קיימת הזדקקות לסוג של קידמה או מידע אקטואלי המסתתר בשירה ובפילוסופיה, כאשר העדרו, אולי, קשור למצבנו המדרדר. אולם, כשחיינו נמדדים לטווח קצר, חוסר פרנסה שבתחום חורץ את דינו.
המושג מידע מתפרש  כמה ש"אינו אירוע בפני עצמו, אלא קשר תבניתי בין האירועים… הוא חומר, אך אינו כפוף לחוקי השימור- אפשר ליצור מידע ולהשמידו…"
(קרל ו. דויטש, דגם קיברנטי פשוט, מתוך ברוך זיסר, מדעי המדינה לגווניו, האוניברסיטה הפתוחה, 1993, עמ' 318).
ובדרך השלילה נשאל: במידה ובמקום שהושמד המידע, מייד נגיע לבורות?
רולס בספרו "תיאוריה של הצדק" כותב:
"הבורות לא נוגעת לידע הכללי על העולם או להבנת המאפיינים הסוציולוגיים והפסיכולוגיים הכללים של התחברות בין בני-אדם. ידע כזה דווקא יש להם (את זה לומדים בקלות). אך אין הם יודעים את הפרטים הנוגעים לטבעם… כיחידים".
(שם, פרק 6- תורת המשחקים, האסטרטגיות והשחקן הרציונלי, עמ' 340).
נראה כי הדילמה העיקרית היא בזיהוי ושמירה על טבענו כיחידים, כברי תרבות אישית. ואיך אכיר בעצמי, אם אלמד לא כפרט אלא ככלל?
יש חוזרים וטוענים כי מיתוסים זה כל ידיעתנו – "הזיכרונות הפיוטיים של המלך שעל פיהם הוא מפרש את מניעיו… אלה הם חיקויים של דגמים רומנטיים השאולים מספרות…המלך שייך לשורה ארוכה של גיבורים המנסים במודע לחיות " כמו בספרים"…מה שנתפס כבדיה עשוי להתגלות בדיעבד כמציאות…"
(יעל רנן, יחסי תיאטרון ומציאות ב"נסיכה אמריקאית", פורסם במחקרי מכון פורטר, 1996, עמ' 3-17).
"מבחינתי זו הנחמה הגדולה ביותר: לדעת שבאמת אין דבר שלם יותר מלב שבור"- מתוודה חנוך דאום, אשר מגיל 22 למד מקריאתו העצמאית בכתבי פרויד – חמש שנים ששינו את חיו, כלשונו.
(ידיעות אחרונות, 7 ימים, , עמ' 48, 11/9/09 )
נראה, שלמידה "המגשרת במודע" בין "לב שבור ואדם שלם", עשויה להעניק אושר לתלמיד טוב.
טבעי לא לראות את הקשר בין סבך רגשי ושלמות אינטלקטואלית, היה זה אריסטו שתיאר תודעה כמחויבת לדואליות- לשתי תבונות: אחת עיונית-רציונאלית, והשנייה–מעשית- אי-רציונאלית מיסודה, זו שמספקת ל"מעבד הנתונים" הרציונאלי את התוכן – המידע המקופל בתור סיפוריה, הרי, תפקידה לברור נתונים על העולם, אך בצורה לא אנליטית- לא מדויקת – רגשית. בתמצות פופולארי, אופייה של התבונה המעשית נעוץ בכך שרק הניסיון שומר החיים מעיד על חיוניותה, היא מסוגלת לשמור על תכנים מוסריים בלבד, כאידיאות, במינוח האפלטוני ולהעבירם לשמירה ולעיון בתבונה הרציונאלית.
הדבר מסתכם בדאגה מעשית מתמדת לשפיות האנושות!
דווקא, משום כך, – מגלה אריסטו לפני יותר מ- 2400 שנים, – התבונה האי-רציונאלית קודמת לתבונה העיונית-רציונאלית. זהו תהליך הכרחי ומספיק להפיכת האדם בכוח לאדם בפועל המפותח אינטלקטואלית.

אם כן, נסו למצוא קשר בין מבחני בגרות בספרות, תנ"ך, היסטוריה וכו' לבין לבו השבור של תלמיד טוב. זהו, שאין שום זיק ביניהם, המיתוסים התנכיים והספרותיים אינם נלמדים אצלנו כפיוט רומנטי המסייע לפעילות התבונה המעשית. לקראת הבחינה שכה חיצונית לנפש התלמיד, עולמו השכלי מדלג על לבו והולך לעולמים…
היחיד שלומד ככלל- הוא מעין לקוח במוסד החינוך-חובה, כל פחדיו מתעוררים מחוסר ידע על אופן תגובת הלב על הנלמד. מי שלא מנוסה לינוק מסיפור מיתי מרגש, מטלטל, שכלו חסום מעשית. התוצאה הלא ראויה מכך נקראת בורות,
או במקרה הטוב, התבצרות בידע טכנולוגי.
הדבר נמנע אם עוד בנעוריו יתארגן השכל דואלית, כשהאפשרויות והזמן לרשותו. ראשית כל, אדם יבחר לעצמו תפקיד בדוי ראוי ואישי, וייהנה ממותרות הסימולציות של הלב השבור, השרוי בקטרזיס ללא פשר. ולכן, יבקש לדעת…
על היכולת לעמוד במבחן דעת מול חבריו ומוריו מוכן האדם להילחם כעל בגרותו (ולא על הזיכרון המוכתב לצורכי הבוחן החיצוני שחסר גישה לזה). לקהל המוכר לו הוא מחויב מטבעו ובמודע, משתוקק שיבינו וישפטו אותו על יכולתו האישית להרשים ויתנו לו נשימה וציון על כך… מזה יצא מנוסה רגשית ואינטלקטואלית, מוכן ללימודי המשך…
יעל רנן כותבת:"המרכיבים הריאליים הם ברובם בלתי-נגישים לתודעה, ביכולתנו רק לנחש את טבעם. לעומת זאת, עיצוב מסוגנן של עצמנו מספק לתודעה את כל הנדרש לה כדי לזהות ולפרש את אפיוני הדמות. התודעה עוקפת בכך את התסכול המתמיד הכרוך בניסיונה להכיר את הדבר כשל עצמו ומסתפקת בהכרה של תוצרים שהיא עצמה בנתה בהתאם לצרכיה" (נורית יערי עורכת על המלכים, צוענים, ושחקנים, המכון פורטר, 2005, עמ' 105).
להבדיל מהתנהלות וירטואוזית זו של תודעת האדם, המאובנות של הכל
ל, ידה קלה בסיפוק תשובות מוחלטות לקיום היחיד בחברה, אך הוא המוכשר שנמלט וממשיך את חיו בלעדיה! בור? חפשי? שיכור? ללא חברה – ללא דאגות, תגובתו אלימה בדרגות מגוונות. בזמנים טובים צומחים ממנו משוררים ופילוסופים. בזמנים טובים יותר, חשיבה פילוסופית משתווה לפוריות – לגידול מדענים בעלי קשב פיוטי.

ובכן, הלמידה המסוגננת- בזכותה נוצרים טקסטים באיכות של אידיאלים פיוטיים שיהוו מצפן לדורות. תלמיד–בעל-עתיד נבחן על תבניות חשיבה אידיאליות שלמד לעצב לשונית ופיגורטיבית. הרווח כרוך בהספק הנעורים, ערכו במבחן האישיות, ראשית, מול מורה וחברים בכיתה, כצוות בסיסי בתהליך הישרדותו התודעתית. התודעה המפסלת משברי עצמה לאורך כל שנות התרגשותה "המעשית" המבטלת כל זרעי הזילות והריאליטי.
אין לה אח ורעה עם מבחני בגרות הגזורים מהכללה. האדם המוכלל והמוגבל בכל היקר לו – בתכליתו-נטייתו להיות החלק המרגש מעצמי השלם- עתידו מוטל בספק, כמו גם עתיד החברה שאנשי מקצועות צרים מציפים אותה כסרטן השותה מכלל חסרונותיה.

נוכל לשפוט על עבירות כאלה בחומרה, ולא כדי להאשים את הנאשמים– רק כדי לוותר על הבלורית של מום ממסדי. ואז, בעמנו היחיד ייבקע חוש נשכח יהודי משהו. לא צריכים לחכות לאסון, – כתבו כבר רבים ויאיר לפיד ביניהם.
ההשגחה הפילוסופית חקוקה לנו על המצח כאות קין – רוצה להיות מאושר  אבל בנתיים בעל  הפרעת קשב פיוטית!

בינתיים, הורים מאחלים למשמעת הצבאית שתציל את ילדיהם המבוזבזים בביתי-ספר, שילמדו סוף-סוף בכיתה א' של אומץ לב, סבלנות למילה, לכאב נפשי ולסבל יהודי, האומנם?

לא נמאס לכם להזדעזע מבני 17 כממופרעים, אך לדלג על בורותם – מפחד לעורר את הגרוע מכול, את זעם הבוסר חסר האונים, הקורע אותם ואתנו?
איך ילמדו היסטוריה מזכירת תאריכים בין מלחמות? ועל חכמת התנ"ך באמצעות פירוקו לאמצעים דידקטיים זרים לחייהם היצריים? ואת לבם השבור מטבעם, את מהותם, איך יאספו בשנות ההיכרות המונוטונית עם מרכיבים טרום ספרותיים וטרום פילוסופיים, שהוגי השירה והפילוסופיה עצמם לא מעלים בעת כתיבתם…עגנון סירב להתייחס לפרושים טכניים או אחרים, המשטחים את גלי המשמעות הרגשית שיצר. אז, מי אנחנו שנכפה זאת ובאופן כה שיטתי, בכוח הזרוע של חוק ממסדי דל אמצעים, על מוח רך שטרם הושלם אפילו פיזיולוגית עד גיל 18? ולמה שילמד וירצה לזכור שרירותית טענה "חינוכית" חיוורת שחיצונית לו מעצם בריאתו, כאשר בחייו "שלאחר הבגרויות" לא יוכל למצוא כל אישוש לקיומה באף עולם מבין האפשריים עבורו!

קשה ללמוד ללא תקווה, אי- אפשר ללמד לחולשה ולרפיסות תפיסתית – אלו ההשלכות של "מדיניות הפרנסה". נשמעים קולות, כמו של סמנכ"ל בכיר וראש המנהל ברשת "אורט" שכותב:" באופן שבו נחשבת המתמטיקה כבסיס כל המדעים, כך גם פילוסופיה היא ערש הלמידה", הוא חולם על שיעורי פילוסופיה חובה לכל תלמיד במאה ה-21. (ידיעות אחרונות, 4.10.09, עמ' 15)
אבל, דווקא היום, בעקבות ההיכרות עם סוגי אלימות ומבוכה מודרניים, נהירה צדקתו של אריסטו- החובה היחידה המוטלת על המוח ומאפשרת אבולוציה תודעתית, היא חובת העיסוק בחשיבה פילוסופית ופיוטית. זהו הכרח שקודם לכל עיסוק במקצועות מדויקים כגון מתמטיקה ומדעים ומקביל להם לאורח כל חיו הבוגרים.
בצירוף ובסדר זה מופיעים כישורי כריזמה רטוריים, תיאטרליים, דיפלומטיים.
אם יתמלא המוח בתכנים אידיאליים, תהיה מובטחת פעילותו גם במקצוע אישי צר.

נטלי גוטמן
9.10.09

 

קיראו עודממאמריה ושירתה של נטלי גוטמן :

מבחן במבחן 

דרושים משוררים ופילוסופים 

יסנין שלי : ראיון עם נטלי גוטמן

הבלדות הבעייתיות של נטלי גוטמן

דאלי קירקגור וגם כמה אחרים 

לזכרו של ישראל פוליאקוב

שירתה של מרינה צוטייבה

דף הפייסבוק של נטלי גוטמן