ארכיון תג: פיסול

הדיוקנאי-שמואל בן עמי פסל דיוקנאות

פסל של אלי אשד. פיסל שמואל בן עמי.

הדיוקנאי והפסל  והשף שמואל בן עמי יצר בימים אלו פסל מרשים עם דיוקנו של כותב שורות אלו.
ולרגל היצירה להלן רשימה על שמואל בן עמי פסל הדיוקנאות הפורה ביותר של ישראל שבמשך עשר שנים היה הפסל של מוזיאון פסלי השעווה המנוח במגדל שלום בתל אביב ,ומאז פיסל דמויות ידועות רבות של המדינה וגם דמיות היסטוריות רבות כמו הרמב"ם וחמשת הרוכבים המייסדים של פתח תקווה.פסלים שעם כל דיוקם עוררו גם מחלוקות נזעמות.

אני מאמין באמונה שלמה שפנימיותו של האדם מועברת יותר טוב בציור מאשר בצילום.
וייתכן שיותר טוב בפסל מאשר בציור. על זה אני עוד לא סגור. אבל ייתכן.
בימי חיי כבר ציירו אותי לפחות פעמיים. ועכשיו זכיתי לפסל שלם שלי מחימר שפוסל בידי הפסל הטבריאני –הדיוקנאי שמואל בן עמי.
בן עמי הוא דיוקנאי – אחד מפסלי הדיוקנאות הפוריים ביותר בישראל ,עוד מהתקופה כאשר עבד משנת 1977 כפסל הבית של מוזיאון פסלי השעווה המנוח שהיה קיים אי פעם במגדל שלום בתל אביב שם ניתן היה למצוא פסלי שעווה של אישים ישראלים נודעים וסלבריטאים שונים. אבל…מכל הפסלים שהיו בו אני אישית זוכר יותר מכל את הפסל של טרזן מלך הג'ונגל שהיה גם סמל המוזיאון.

פסל ושף

 

שמואל בן עמי מפסל את  הנשיא הרצוג 1983

איך היגעת למקצוע הפיסול?
בן עמי : נולדתי בפאס במרוקו שהייתה גם עירו של הרמב"ם שאותו פיסלתי לעתיד גם כמחווה לעיר הולדתי.אבל כבר כילד ב -1950 היגעתי לישראל ולטבריה התחלתי לפסל כתחביב מגיל 8 או 9 ל במועדון בטבריה וזה המשיך עד היום.

 

שמואל בן עמי עם פסל מוחמד החמישי.

תמיד שאפת להיות פסל?

בן עמי : לאמר לך את האמת היגעתי לזה די במקרה.עבורי זה היה בעיקר תחביב .לא באמת חשבתי על זה כמשלח יד. במקור הייתי שף-טבח ואני עדיין עוסק בזה. הפכתי להיות שף של בתי מלון ותוך כדי עבודתי כשף ובהכנת ארוחות גיליתי שאני אוהב להכין פסלים ממרגרינה ושאני טוב בזה.

אז הייתי מכין פסלים כאלו עבור אירועים מיוחדים הייתי מפסל דברים שהיו מתאימים לאותו מזנון ולאותו אירוע למשל דגים וחיות מרשימות במיוחד כמו איילות. וזה כמובן עורר תשומת לב גדולה.

שמואל בן עמי מפסל 

פיסלתי בארוחה לכבוד שלמה גליקשטיין מאירגון הטניס הבינלאומי כמה פסלים של שלמה גליקשטיין ושל טניסאים ידועים  אחרים שבאו לכבודו לאירוע כמו ג'ימי קונורס ואת אלוף רומניה וטניסאי אמריקני שהיה במקום רביעי בעולם את כולם פיסלתי במרגרינה . הפסלים הללו ועמדו במזנון .במשך שנה ואחר כך חומר הגלם התפורר . מרגרינה נמסה אחרי הכל .
אלי:איך היגעת למוזיאון בובות השעווה?
בן עמי : זהו סיפור מוזר מאוד.
לפני הייתה במוזיאון בובות השעווה פסלת שעווה סינית שמיצתה את עצמה ושמעתי שהייתה מאוד רודנית  ונוקשה מאוד. והם חיפשו מישהו אחר. הם היגיעו אלי לגמרי במקרה.
    הייתי אז שף בבית מלון דן פנורמה וכאמור הייתי מן הצד עושה כתחביב וללא כוונה מיוחדת פסלים ממרגרינה שאיתם הייתי מקשט כל מיני סעודות מיוחדות. פעם הכינו  שם ארוחה לראש הממשלה דאז מנחם בגין ,אז  בהזדמנות זאת הכנתי לכבודו  פסל מרגרינה שלו.

אחרי שפיסלתי את מנחם בגין במרגרינה היגיע לסעודה במקרה איש ביטחון ממוזיאון השעווה שידע שהם מחפשים פסל חדש. הוא ראה את הפסל של בגין ממרגרינה ואמר" מרגרינה ושעווה אלו שני דברים דומים זה האיש שאנחנו צריכים."
הוא אמר לי "בוא איתי למוזיאון השעווה .צריכים אותך שם". הייתי מופתע.. אני הרי שף מה לי ולמוזיאון השעווה. אבל הלכתי איתו. ופגשתי את מאייר בעל כלבו שלום. הוא אמר לי ישר
 "הנה לך פלסטלינה תבחר מישהו כאן תפסל ודרך זה אני רוצה לראות מה אתה יודע."
הייתי המום  לא ציפיתי לזה.  אני הרי הייתי שף. מה לי ולפיסול.
אבל אמרתי "בסדר" . בחרתי את קצין הביטחון שהביא אותי לשם ופיסלתי אותו ותוך שעתיים הפסל היה מוכן . התקבלתי. ולמחרת הודיעו לי שאני צריך לפסל את יזהר כהן שזכה אז באירויזיון.
והמשכתי לפסל שם עד סגירת המוזיאון ב-1987 במשך 10 שנים.

שמואל בן עמי עם בובת השעווה של מלכת היופי רינה מור.

 

בין השאר פיסל שם בן עמי  את הזמרים יזהר כהן וגלי עטרי הזוכים באירויזיונים.

 

שמואל בן עמי מפסל בובת שעווה של הזמרת גלי עטרי לאחר זכייתה באירוויזיין.

 

הוא פיסל גם  את הזמרים שמוליק קראוס  צביקה פיק ועופרה חזה הנשיא הרצוג הנשיא הנבון הכדורסלן מיקי ברקוביץ' אלוף הטניס שלמה גליקשטיין מלכת היופי רינה מור את קריין הטלוויזיה חיים יבין .

שמואל בן עמי מפסל את חיים יבין.

את אלוף השחייה האולימפי היהודי האמריקני מרק ספיץ ( הלא ישראלי היחיד שפיסל עבור המוזיאון ).

קרוב ל20 פסלים סך הכל.

אלי: אתה פיסלת שם את טרזן ?
לא .טרזן היה שם לפני תקופתי. אני חושב שהסינית פיסלה אותו.
הפסלים עדיין קיימים ?
בן עמי .כן סגורים באיזה מחסן.דיברו על כך שיציגו אותם בירושלים אבל כלום לא יצא מזה וחבל.

בסופו של דבר המוזיאון נסגר אבל בן עמי מצא שחיידק הפיסול חדר אליו ולא יוצא.
הוא המשיך להשתלם בפיסול במכון אבני בתל אביב ולאחר מכן בפריז ולפסל דיוקנאות של אישים שונים מתים וחיים מהעבר הרחוק וכאלו שנמצאים כאן עימנו.

בין מאות הפסלים שהוא יצר ניתן למנות את האימהות של האומה לאה ורחל מספר "בראשית " ובקפיצת זמן ענקית את הקיסר הרומאי טיבריוס שעל שמו נקראת עירו של בן עמי טבריה ,( והוא למיטב ידיעתי האמן הישראלי היחיד שפיסל קיסר רומאי ).

שמואל בן  עמי ובכירי אירגון יוצאי מרוקו בישראל עם פסל הרמב"ם. 

 

את החכם היהודי הגדול מימי הביניים משה בן מיימון הרמב"ם בפסל שעורר שערוריה ענקית בטבריה ועליו ראו עוד בהמשך..

הוא פיסל פסלים של אמנים ידועים מהרנסאנס את לאונרדו דה וינצ'י ואת האמן הנערץ עליו מכל מיכאל אנג'לו.
וגם את רמברנדט הצייר מהמאה ה-17 את אוגוסט רודאן פסל צרפתי מפורסם מהמאה ה-19 ואת הציירים ואן גוך ופיקאסו.

הוא פיסל את חמשת הרוכבים האבות המייסדים של העיר פתח תקווה , את יואל משה סלומון ,את דוד גוטמן יהושע שטמפפר זרח ברנט ויהודה ראב.פסלים שעוררו מחלוקת ודיון ציבורי נרחב . .
הוא פיסל מדינאים ופוליטיקאים ישראלים שונים .פסל ענק של דוד בן גוריון במעלות תרשיחה , את לוי אשכול ,את גולדה מאיר ,את משה דיין ,את אריאל שרון .

שמואל בן עמי עם פסל ראש מפלגת העבודה וראש הממשלה לעתיד אהוד ברק

הוא פיסל את הפוליטיקאים דוד לוי את אביגדור קהלני את מאיר שטרית ואת יהודה לנקרי .

הוא פיסל את איש הצבא והפוליטיקאי שאול מופז.

את נשיאי המדינה השונים ,יצחק נבון ,חיים הרצוג ,משה קצב ושמעון פרס.

הוא פיסל את  דידי מנוסי סופר וקריקטוריסט ,  את השחקן זאב רוח ,

ואת השדרן ירון לונדון במסגרת תוכניתו משנות השבעים "עלי כותרת" ,את הזמרים שושנה דמרי שמוליק קראוס

 

את חיים משה ואת זהבה בן. הכדורגלן חיים רביבו.

את התעשיין סטף ורטיימר
את נשיא הפדרציה העולמית ליהדות מרוקו סם בן

מלך מרוקו חסן השני ואת בנו מוחמד השישי.
את שגריר מצריים לשעבר מוחמד בסיוני

ולראות כיצד הוא הופך גוש חימר לראש שתווי הפנים שלו נראים בדיוק כמו שלי זה אכן מחזה מעורר השתאות.

הפסל

מה אתה מנסה לבטא כאשר אתה מפסל דיוקנאות? מה חשוב לך שיהיה בדיוקן שלך האדם ?
בן עמי : בדיוקן חשוב שיצאו הזויות הנכונות וכמה שאפשר שיהיה נאמן ודומה למקור.אבל הפסל הטוב באמת מסוגל   להוציא את האישיות של האדם בפסל.אנשים רגילים בדרך כלל מסתכלים אם הפסל  רק דומה או לא אבל זה לא באמת הדבר החשוב.

 הפסל עצמו רואה בעין מקצועית חדה  את האישיות של האדם שהוא רואה אותה יותר לעומק מאדם רגיל ואותה הוא מוציא אל פני השטח בפסל.

הפסל שמואל בן עמי
למשל אני אתן לך דוגמה אחת מני רבות :הדוגמנית תמי בן עמי שהייתה אחת מדוגמניות העל בעולם וגם הייתה קרובת משפחה שלי כך שהיכרתי אותה היטב. היא הייתה פרפקציוניסטית בכל מה שעשתה. .בדיוקן שלה שיצרתי את ארשת הפנים הרצינית והמבט החודר שהיה לה שביטאו את הנטייה שלה לבצע כל דבר בשלמות .
בפסלים אחרים אני מנסה גם להציג לא פנים מושלמות אלא פגומות באיזו מידה כדי להראות את המורכבות של האדם. למשל בפסל שעשיתי של נשיא המדינה לשעבר משה קצב שבמכוון יצרתי אותו פגום..
בפסל של משה קצב פיסל בן עמי את הנשיא המכהן דאז כשמחלצותיו בלויים ,קרועים ואף מחוררים.הוא אוסיף ואף החסיר את המצח של הנשיא בקדמת הראש. למה ? לבן עמי הפתרונים.

 

 

פסל משה קצב נשיא ישראל  לשעבר. מאת שמואל בן עמי.

בן עמי : הצרה היא שהשאיפה של האמן לשלמות היא דבר אחד והרצון של הלקוחות הוא דבר אחר. בני אדם הרי לא אובייקטיבים כשזה מגיע לאיך שהם נראים. הדוגמה הכי טובה שלי למקרה כזה היא עופרה חזה, שפיסלתי אותה בזמנו למוזיאון השעווה. אנשים לא יודעים אבל היה לה ראש קטן שהוסתר ע"י שיער גדול. היא באה למדידות ולפי המדידות הללו הכנתי את הפסל. איך שהיא מגיעה אח"כ למוזיאון השעווה לראות את הפסל היא מייד שואלת "למה הפנים שלי קטנות ?" ניסיתי להסביר לה אבל שום דבר לא עזר. ניגש אלי אז הבעלים של כלבו שלום (שבו היה מוזיאון השעווה) ואמר לי "מה אכפת לך ? תרוויח עוד כסף. תוסיף עוד סנטימטר לכל דבר ותגדיל את הראש". באמת עשיתי את זה ואז היא הייתה מאד מרוצה.

אבל אני לא הייתי מרוצה.

בן  עמי ופסל הרמב"ם

פסל הרמב"ם מאת שמואל בן עמי.

בשנת 2004 לרגל מלאת 800 שנה להולדת הרמב"ם . ואז נוצר  בידי שמואל בן עמי  פסל ענק של הרמב"ם מברונזה . אבל הצבת הפסל בעיר טבריה נתקלה בקשיים בלתי צפויים בראשית המאה ה-21 .

 

למה   פיסלת את פסל הרמב"ם?

שמואל בן עמי :  הרעיון היה של הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו וכמובן של ראש עירית טבריה זוהר עובד. הם רצו  לחגוג שמונה מאות  שנה להולדתו של הרמב"ם בשנת2004 .  זאת בגלל  המסורת שהרמב"ם  קבור בטבריה והכוונה הייתה להציגו לראשונה בזמן המימונה בטבריה שיש אומרים שהיא נקראת על שמו של מיימון אביו של הרמב"ם".

 המטרה הייתה שהפסל יהפך לאתר תיירות ויחזק את הקשר של טבריה עם הרמב"ם.

פסל הרמב"ם מאת שמואל בן עמי

 עבורי לפסל היה משמעות אישית. משום שאני יליד העיר פאס במרוקו שהרמב"ם גדל בה עד שנאלץ לברוח משם בגלל ניסיון של השלטונות שם לאסלמו בכפיה. וכך מבחינתי הפסל הוא מחוה הכפולה לעיר פאס בה גדל הרמב"ם ושם נולדתי  ולעיר טבריה ששם נקבר. ושם אני חי.כך שאני מרגיש קרבה מיוחדת לרמב"ם.
החלטתי להציג את הרמב"ם יושב ופותח ספר וכך להראות את חוכמתו.
הרעיון לקוח מהפסל של הרמב"ם שנוצר בעיר מולדתו בקורדובה ב-1963 ולקחתי משם את הרעיון של הרמב"ם יושב עם לבוש איסלאמי כפי שהיו לבושים במצרים . והקפדתי שזה יהיה לבוש של התקופה ההיא.

פסל של הרמב"ם בקורדובה שבספרד.

היה לך מודל ספציפי לדמות הרמב"ם ? הרי לא יודעים בדיוק איך הוא נראה .
בן עמי : בהחלט .השתמשתי בדמות של הרמב"ם שמופיעה על הבול הידוע  שהיא גם התמונה שהופיעה על שטר ה-1000 שקל שמדינת ישראל הוציאה פעם.מבחינתי כך נראה הרמב"ם וכך הוא נראה בפסל.

 איפה הפסל מוצג היום ?
בן עמי .לצערי לא איפה שהוא היה צריך להיות,  בטבריה.

לתדהמתנו   לאחר סיום העבודה על הפסל התברר  באופן בלתי צפוי שישנה  התנגדות חזקה  מחוגים דתיים שונים ומחוגי ש"ס בעירייה להצבת הפסל בטבריה שהיא עיר מאוד דתית.

 הם טענו שיש ציווי ביהדות "לא תעשה לך פסל ומסכה" ודרשו להשמיד את הפסל.למה הם מתנגדים כל כך לפסל של הרמב"ם גדול היהדות לא ברור לי ,אבל עובדה.

הכוונה המקורית שלנו הייתה להטיל בפסל  מום  דבר שמכשיר את הפסל מבחינת היהדות כדי למנוע בכך פגיעה ברגשות התושבים הדתיים. ואכן הטלתי בפסל מום באוזן הרמב"ם. אך זה לא עזר.ממלא מקום ראש העירייה איש ש"ס דרש להרוס את הפסל.
וכך העירייה נאלצה לבטל את הפרוייקט. כמעט הרסו את הפסל.

לבסוף  היציעו  להעביר אותו  לעיר פאס במרוקו. הם אפילו  קיבלו את אישורם של המשנה למלך מרוקו ומנהל מחוז פאס להציב את הפסל בעיר שבה גדל הרמב"ם.אבל התברר שגם שם יש התנגדות דתית הפעם מוסלמית  להצבת הפסל.  שהרי גם באיסלאם יש התנגדות לפסלים. 

 היציעו את זה שוב  לעיר נוצרית  טולדו ספרד. לנוצרים הרי אין שום התנגדות לפסלים. אבל גם שם לא רצו  את הפסל מאיזו שהיא סיבה  שאינה ידועה לי.

אני תמה : אולי בטולדו הרגישו שאם יש כבר פסל של הרמב"ם בקורדובה אז זה מספיק בשביל ספרד כולה ואין צורך בפסל נוסף של יהודי שאחרי הכל ברח מספרד בילדותו?
בסופו של דבר הפסל ניצל, .לרמב"ם נמצא מושב חדש. הוא הועבר מטבריה לירושלים.

היום הרמב"ם עומד  ליד משרדי הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו בירושלים ברחוב יפו 42 בירושלים.

בן עמי : לפחות הפסל עומד ולא נהרס כפי שהיה חשש בשלב מסויים..   אבל אני בהחלט לא מאושר ממיקומו היום.  הפסל נועד לטבריה ושם הוא צריך לעמוד.
היום אני עושה מאמצים גדולים להחזיר את הפסל  לטבריה איפה שהוא שייך מאחר ששם לפי המסורת הוא קבור. בנתיים ללא הצלחה.  לצערי ההתנגדות בטבריה לפסל הרמב"ם היא חזקה מידי.
הרמב"ם בעתיד הנראה לעין ישאר בירושלים. הצבור החרדי לא רוצה אותו בטבריה.


משום מה אני בספק שהיו מתגלים קשיים כאלו בהצבת פסל של הרמב"ם לפני 50 או 40 שנה בטבריה .

גם מצד החוגים הדתיים ביותר. הרושם שלי הוא שההתנגדות הקיצונית הזאת היא תופעה חדשה.

אותי  כל  הפרשה מפליאה  שהרי החוגים של ש"ס שהתנגדו כל כך לפסל כמדומה שאין להם שום התנגדות לתמונות של הבאבא סאלי ועובדיה יוסף.

אז מדוע הם מתנגדים לפסל של הרמב"ם ?

פסל של הרמב"ם  בחצר "זיכרון ספרד" במוזיאון ראלי לאמנות לאטינו -אמריקנית  בקיסריה.ויקיפדיה

ככל הנראה הבעיות הבלתי צפויות שצצו בהצבת פסל הרמב"ם  בטבריה  מראים יותר מכל דבר אחר על הקצנה דתית גוברת והולכת בראשית המאה ה-21. והדבר מעורר חששות לגבי פרוייקטים נוספים מסוג זה בעתיד.ההיגיון הפשוט אומר שאם היום חוגים חרדיים חזקים כל כך  מתנגדים לפסלים של דמויות יהודיות מפורסמות  הרי מחר  בעוד כמה שנים ,ככל שההקצנה תתחזק  הם ימצאו את עצמם מחוייבים להתנגד גם לתמונות.

גם של עובדיה יוסף  גם של הבאבא סאלי ,אם הם מתנגדים עכשיו לפסל של הרמב"ם.

בן עמי : הפסל הטוב באמת נניח מיכאל אנג'לו שהיה גדול הפסלים יוצר פסלים שדרכם גם בני הדורות הבאים יוכלו להסתכל בנשמתו של האיש שאותו פיסל וכך אותו האיש שמת לפני מאות שנים יהיה חי גם עבורם.

מה אתה יכול להסיק מהדיוקן שלי שיצרת ?
הזכרת לי בפנים את המשורר שאול טשרניחובסקי שהיה דומה לך מאוד. יש לך מבט חד ונוקב.

 אתה נראה צופה למרחקים לזמנים ומקומות רחוקים.
אולי .בכל מקרה הודות לאותו פסל זכיתי לסוג של הנצחה שצילום אינו יכול באמת לתת.

יואל משה סלומון. פסל בפתח תקווה  מאת שמואל בן עמי.

ראו עוד

שמואל בן עמי בויקיפדיה 

הפסל הבין גלאקטי-עזרא אוריון

עזרא אוריון הפסל הבין גלאקטי.

הופיע במקור במגזין "אוקפי "

אנו רואים בתוככי אינספור מערכות השמש
—באינספור שבילי חלב—
–כל אדם הוא מיקרו יקום —
-באינספור יקומים –ם—
כיוון ראשו –הוא נסיקה –אנטי כבידה –
מן הנשגב –התמיר – העילאי –
המטפיסי –הרוחני—אל פסגות ושיאי רוח
האדם-אנטי אנטרופית –
אל אין-סוף היקומים —-

מכאן האלהת פסגות —מכאן הרי מוריה—
אובליסקים –אקרופוליסים –קתדרלות —
של רוח האדם —

אין אלוהים

יש הימליות של רוח האדם—-

הפיסול המדברי —הקיומי הזה— האנרגטי
—הבין גאלאקטי הזה —היקומי הזה —

נוסק אנכית —

אל אין סוף היקומים —ם

הנצחי—
( מתוך פיסול בין גלאקטי עמ' 121 ).

 

מעטים התפרסמו הן כאמנים חזותיים – ציירים ופסלים הן כסופרים או ובעיקר משוררים. ידוע מכולם אמן הרנסאנס מיכאלאנג'לו, שנוסף להיותו צייר, פסל ואדריכל היה גם משורר מהחשובים בתקופתו. בין האמנים העבריים הצייר בן המאה ה-19 מאנה כ"ץ שהתפרסם גם כסופר עברי חשוב ואת הצייר והמאייר נחום גוטמן שנחשב גם לאחד מסופרי הילדים החשובים ביותר שלנו. ובימינו הפסל יגאל תומרקין שולח את ידו בכתיבת סיפורים והסופר עמוס קינן שגם מפסל.

אבל דומה שמעניין מכל היוצרים הישראלים המודרנים העוסק הן בפיסול והן בכתיבת שירה כמעט ואינו מוכר.. זה הפסל המשורר-פילוסוף עזרא אוריון שהרחיק לכת בתוכניותיו ובמבצעיו השונים יותר מכל פסל אחר שחי אי פעם .

הפסל הלשוני

–יש לשמוע את המילים באות לאט ,כמעט בלחש—
ולעתים בזעקה—
הרווחים ביניהן ובין השורות ——-הם שתיקה דרוכה –
כאשר הן צפופות ומקפים בינהן
יש לקורא אותן כפסי הברות מהירים תכופים-
ויש שהן נפרמות להברות ופסי קולות ממשכים –
משולבים בהם פסלים שלי-פיסול קיומי –
-אל סוף המאה האחרונה של
האלף השני—
( מבוא ל"תהומות אבק אדם ")

 

עזרא אוריון קיבוצניק איש הנגב.מפסל כל חייו וכותב שירה המשלימה במידה רבה את יצירתו הפיסולית. על פי הגדרתו, מולדתו האמיתית היא כדור הארץ כולו, עמו, המין האנושי כולו, מונה חמישה מליארד איש.

אוריון   היה פעיל גם כעורך. בשנת 1981 הקים את כתב העת המצוין "סביבות" שיצא לאור במדרשת שדה בוקר (שניהל משך שנים). כתב עת זה היה מהראשונים בעברית שעסקו באופן קבוע בנושאי חינוך סביבתי ובדיונים אקולוגיים רבי חשיבות, הוא דן בבעיות שמעסיקות אותנו כיום: המחסור במים והרס הסביבה והאקולוגיה של כדור הארץ, ומקומו של האדם ביקום, הכל זה בשיחות עם הוגים ואנשי רוח.

אוריון החל לכתוב שירה בשנת 1958 בשם העט "אסף בן נר", וזכה אז לביקורת קשה מאחר שלא חרז כלל כפי שהיה נהוג אז. אספקט נוסף וייחודי לשירתו היה החללים בין השורות והמילים, שהמבקרים התקשו להבינם, שכן חשבו שיש למלא אותם במשהו. למעשה רווחים אלה מבטאים את תפיסתו המיוחדת של אוריון על הריקנות הקוסמית, שרק הדמיון האנושי יכול למלא, אולי.

רחוק מכאן נשאו אותו על גב
רחוק מכאן כיסו את פניו הרגבים
אל הלילה שמתחת לעפר —–
ואחר כך נשאו אותו רוחות על פני האדמה
אל נהר גדול
נושא
את ערפילי הכוכבים—-ם-
סחף רוח
להיות כמה דקות
עדה קטנה
לשיר לאט שיר שקט מאוד
מי אנחנו כי נבקש חיי נצח

עד
ושוב
ולנשוב
אבק—ק
(תהומות אבק אדם, עמ' 16-17)

ספר השירים הראשון של אוריון, "אסף בן נר", היה "לילה גבוה" (1969). מכמה בחינות ספר זה היה שונה מספריו הבאים בכך שיש בו עלילה, ויחסי אנוש. אוריון ציטט פסוקים מהתנ"ך וביטא את דעתו עליהם בצורת שונות. למשל, על חורבן מקדש הפלישתים בידי שמשון העיוור (שופ' …. ) הוא מעיר:
לא חשוב כמה
חשוב מאיזה עם……
(תהומות אבק אדם, עמ' 35)

 

יחסי האנוש הלכו ונעלמו בספריו הבאים של אוריון "אבק רוחות" (1972), "טרמינאל רוחות" (1975), "ערפליות אבק" (1977) ובמיוחד בספרו האחרון מסוג זה "תהומות אבק" (1980),. כל אלה כונסו מאוחר יותר בספר שיריו המסכם "תהומות אבק אדם" (2000). את מקום אלה תופסים כעת שורה של אימאז'ים קצרצרים ודרמטיים מאוד, קשים לפענוח.

בספרים אלה אין דמויות, והשירה היא אלומה של הבזקי תודעה, שטף איטי של קולות ופסי קולות, מעין "פיסול במילים". המילים של אוריון הן זרם קשה מאוד לפענוח. הוא מבליח לפני הקורא בתמונות עזות: של שואה גרעינית מאיימת ומתחוללת, של הרס תוך כדי מהפכה, המהפכה הקומוניסטית, ואחרות, ותמונות של גודל ועוצמת היקום שהאמן עומד לפניו ואותו הוא מנסה להבין ללא הצלחה. דומה ששירה זו מנסה לשקף את חוסר היכולת הזה. מה שאין יותר בשירי אוריון הם יחסים בין בני אדם אפילו יחסים בין האדם לסביבה.

כמו כן חיבר אוריון ספר של "מסות פילוסופיות" כמו שיריות: "פיסול אלומות תהליכים" (2000), שבו ביטא בצורה ברורה וחדה יותר את הרעיונות השונים שהעסיקו אותו.

כל אלה הן חלק מתפיסה אומנותית יוצאת דופן. אוריון הוא אמן יחיד במינו, המאמין בכך שיש אינספור יקומים, ופעילותו האומנותית עוסקת ביצירת קשר ומגע איתם.

אוריון הוא אתאיסט, המאמין שאין אלוהים או כוחות עליונים כלשהם, להוציא אולי האל שנוצר בידי בני האדם באיוולתם. על פי תפיסתו, יש רק בני אדם ביקום (ואולי גם מינים תבוניים אחרים) באינסוף יקומים ריקים לחלוטין המחכים לבני האדם שימלאו אותם בתוכן ובמשמעות בזמן הקיום הקצר של שעומד לרשותם. תפיסה זאת מבוטאת במאמריו, בשיריו ובפסליו.

הפסל המדברי

 פסל סביבתי של עזרא אוריון בשדה בוקר בנגב. צילם אייל ברטוב

פיסול הוא –
עצוב מסות אי ודאיות על ידי כוחות אי-ודאיים
בחלל זמן אינסופיים
(פיסול אלומות תהליכים , עמ' 132)

 

אין ספק שאוריון התבלט כפסל הרבה יותר מאשר כמשורר., ספרי שיריו התקבלו לרוב באי הבנה ובהתעלמות. לעומת זאת, כפסל הגיע להשיגים ששום פסל אחר לא ביצע לפניו, את רובם ניתן לכנות "כני שילוח של רוח האדם".

האידיאולוגיה הפיסולית של אוריון מבוססת על ההנחה שהפיסול חייב להיות גבוה, הרחק מעל לאנשים; גבוה בעשרות מטרים; משתרע על עשרות מטרים… הפיסול חייב לשלוט בכל החלל שבו נמצאים האנשים, סביבם, עליהם, מתחתם. להכיל את האנשים בחללים הפנימיים והחיצוניים. הפיסול חייב להתקיים במישור זמן גיאולוגי, כמו הרים, מדרונות וגאיות. הפיסול חייב לבחור לו מקום, איזור נוף. לא כרך. מדבר. מרחבים של אבן עד המרחק.

בראשיתה הייתה יצירתו קונבנציונלית באופן יחסי,. פסלי פלדה שניתן לראות גם בגן הפסלים של מוזיאון ישראל. זה היה סוג הפיסול הסביבתי מהסוג שבו התמחו פסלים ידועים כמו יצחק דנצינגר. מתחילת דרכו נצמד לנוף ולסביבה שבה ממוקמת היצירה, לרוב סביבה מדברית.

פסל של עזרא אוריון : 'סולם יעקב' בכניסה לשכונת גבעת מרדכי

בשלב השני של יצירתו יצר אוריון פסלי מדבר–טקטונים.
בין היתר יצר במעלות בירושלים פסל בגובה 18 מטר שמבטא את השאיפה האנושית אל השחקים, שאיפה שהפכה מאז לאבן היסוד של יצירתו .

השלב השלישי של יצירתו כבר היה גרנדיוזי בהרבה, הוא החל לפסל במקומות טבעיים לא נגישים כדי הראות שהאדם ורוחו מגיעים לכל מקום. הוא בנה פסלים באתרי טבע מרשימים ביותר על פני שדה צין ועל שפת מכתש רמון בנגב, לרגלי ג'בל עריף א-נקה בצפון סיני.

אוריון יוצר פסלים חוויתיים שמותירים במתבונן רושם עמוק כמו הטבע עצמו בכל עצמתו. הוא מכנה אותם "מחוללים", והם אמורים להציג ולהדגיש את כוחו ונשגבותו של הטבע.

ההימליה היא גג העולם –היא התנשאות אדירים של קרום סלעי כוכב הלכת הזה אל תהומות האינסוף –היא האקרופוליס של נדידת היבשות –אל – אינסוף היקומים —
(פיסול, אלומות תהליכים, עמ' 76)

ומעל הכל (תרתי משמע) הוא הקים פסל בפסגת הר אנפורנה בהימליה בגובה של 4000 מטר, גבוה מכל פסל שנבנה אי פעם. אוריון הקים את "כן השיגור" ב-1981 בבקעה שמול הפסגה עצמה בגובה 4100 מטר מעל פני הקרקע (הים?) בעזרת משלחת מצומצמת של ישראלים ומורי דרך מקומיים. עצם בניית הפסל במקום שבו החמצן דליל ביותר הייתה משימה קשה. הפסל עצמו הוא שביל אבנים באורך 32 מטרים שנראה ככבש מדרגות או מסלול זינוק אל פסגת ההר האדירה. רוב האנשים לא יוכלו לחזות ביצירה פיסולית מרוחקת זאת, אך הם יכולים לחזות בתצלומיו של אוריון מהמקום ומהיצירה. אוריון רואה ביצירה זאת מעין משגר של ההכרה, כן שיגור אל פסגת ההר, שבסופו של דבר מוליך מעבר להרי ההימלאיה אל מחוץ למערכת השמש.

אוריון חזר אל המקום עוד שלוש פעמים: ב-1983, ב-1993 וב-1996, ובכל פעם נאלץ לתקן ולשקם את היצירה שנפגעה קשות מידי הטבע. אחד ממסעות אלה תועד בסרט של המגזין "מסע אחר" בשם "מדרגות לרקיע". הטבע נצחי, וחייה הקצרים של יצירת אוריון מאפיינים את המין האנושי, וכך גם עקשנותו של אוריון לשוב לאותו מקום נידח פעם אחר פעם ולקומם את היצירה מחדש.

יש לציין שאוריון, השואף ליצור פסלים במקומות הנידחים ביותר, היה לשנוא נפשם של אנשי איכות סביבה שונים שרואים במאמציו תועבה ממש ו"פגיעה" בטבע, מעין "גראפיטי" הפוגע ביפי הטבע. בעיני אוריון אין זאת פגיעה בטבע והשלטת רצון האדם עליו, אלא יצירת דיאלוג עימו ופעולה המחפשת סינטזה בין האדם ומעשי ידיו ובין הנוף, שילוב של האנושי בסובב המדברי.

פרוייקט נוסף שאוריון תכנן ולא יצא לפועל הוא הקמת תאומי ענק לבנים בגובע 80 מטר מעל הר נבו כסמל לשלום בין עמי המזרח התיכון: סמל לאברהם אביהם ההיסטורי של עמים אלה.

פרוייקט נוסף גרנדיוזי עוד יותר היה להציב על בנין התאומים בניו יורק 120 זרקורי ענקי אנכיים ולהדליקם בליל ה-4 ביולי ה-11 בספטמבר 2001. אוריון ניסה לשכנע את ראש עיריית ניו יורק לממש את הרעיון אך ללא הצלחה .למזלו הטוב –
מאחר שב-11 בספטמבר 2001 בנינים אלה הושמדו בידי חבורת טרוריסטיים מוסלמיים פנטיים שראו במגדלי התאומים סמל אולטימטיבי של תרבות המערב הכופרת.

פיסול במערכת השמש

מאחר שתהליכי הבליה על המאדים איטיים
כזמן אסטרונומי-
ימחו מתווי אבן גיאומטריים אלה –
רק לאחר –
מליארדי שנים —–

זהו קידום כני-שיגור של ההכרה מאות מליוני ק"מ

מכאן –

אל –האסטרו –
-תהומות —
(פיסול בין גאלאקטי, עמ' 167)

 

אוריון משתעשע זה שנים ברעיון של פיסול בחלל החיצון, יותר נכון על כוכבי לכת אחרים: "פיסול במערכת השמש" כפי שהוא מכנה זאת. ב 1982 הציע אוריון לאנשי נאס"א שה"מארס רובר", רובוט שהם הציבו על המאדים, יבנה שם פסל כל פי הנחיותיו. שמעון פרס דאג לכך שנאס"א לא תוכל לסרב להצעה.

ואכן ב-1993, הציב ה "מרס רובר" קו אבנים על אדמת מאדים לפי התוכנית ששלח אוריון לנס"א. אוריון מעריך שבניגוד לפסל על האנפורנה החשוף לפגעי הטבע, הפסל על המאדים, כוכב נטול משקעים, סחף והרס תצורות, עשוי להתקיים מליארדי שנים. יתכן אם כך שעבודה זאת פרי מוחו הקודח של אוריון תשתמר יותר זמן מכל עבודה אחרת של יצור אנושי על פני כדור הארץ, לפחות מאלה שנוצרו עד היום.

פיסול בין יקומי

אנו דואים –מקיפים את ציר שביל החלב כאחת למאתיים וחמישים מליון שנה-עברנו כאן לאחרונה בעדן פרם—-
לפניה בעידן קמבריום
===ונעבור כאן שוב בעוד רבע מליארד—
אור גלאקסיות מתרחקות ,אשר שודר לפני מיליארדי שנים-
מגיע אלינו עכשיו-כך שאנו צופים בו אל תוככי עבר-
–אינסופי–
(פיסול אלומות תהליכים, עמ' 133)

אוריון לא מסתפק בפיסול על כוכבי לכת אחרים. הוא שואף להשאיר את חותמו על הגלקסיה והיקום כולו. זה וגם אחרים.
בשנות ה-80 הוא שיגר קרני לייזר לחלל. ב-1987 מחצר תל חי. לאחר מכן ממצפה הלייזרים של בר גיורא בפרוזדור ירושלים, המופעל על ידי סוכנות החלל הישראלית, שיגורים שהגיעו לשיאם באפריל 1992, כאשר כחלק משנת החלל העולמית שוגר בהנחייתו מתחנות לייזר במדינות שונות בהן מצרים, רוסיה, אוסטרליה, גרמניה, יוון וישראל "סופר אובליסק" אנרגיה ענק אל שביל החלב במהירות האור. סופר קתדרה שאורך בסיסה כעשרת אלפים קילומטרים ורוחבה כשלושת אלפים קילומטרים.

אוריון מכנה זאת "אמנות בין גלקטית". "זוהי פרידת הפיסול מהחומר שבו היה כרוך מאז הפרהיסטוריה". הוא כינה את הפרוייקט "קתדרלת על" ונראה שהכינוי הדתי אינו מקרי, שהרי אוריון הוא אתאיסט בעל רגשות דתיים עמוקים כלפי יפי היקום והרצון לתקשר איתו. הוא הסביר שהקתדרלות הגותיות של ימי הביניים הן אחד משיאי רוח האדם. הן אנכיות וזה הופך אותן מבחינת אוריון לפסלים. לדעתו הן נוצרו כדי להראות לאדם דרך להתגבר על מגבלותיו הארציות, וכך גם יצירות האמנות הבין הגלקטית ששואפות לפרוץ דרך לרוח האדם אל מעבר ליקום המוכר לנו ומעבר לזמניות ולכליון הצפויים למין האנושי.

אוריון מתכנן פעולות גראנדיוזיות אף יותר. הוא שואף לשלוח לרקיע "סופר קתדרלה ללא גג" שתזהר כולה בירוק פלורסנטי. קתדרלה שגובהה מיליארד קילומטרים "ללא קדושים, בלי ויטראז'ים, בלי נברשות ובלי תפילות", פיסול קיומי של האדם, אובליסקי אנטי גרביטאי, שאוריון מכנה פיסול בין גלקטי או בין יקומי. כל לשם כך נדרשים כסף רב ועשרים ושבע צלחות רדיו טלסקופיות שיופעלו ממגדל פיקוח באזור מדברי. ההנחה היא שיצורים בעולמות אחרים יוכלו לראות את הקתדרלה לאחר שתשוגר.
בשנת 2002 ניסה אוריון לבצע פרויקט ענק נוסף בסיוע האו"ם, אך עד כה ללא הצלחה בגלל המצב הפוליטי שבו נמצאת ישראל בשנים האחרונות.

את רעיונותיו האומנותיים והספקולטיביים המדהימים ביטא אוריון בספרים פיסול במערכת השמש (ספריית הפועלים, 1984) פיסול אלומות תהליכים (מודן, 2000) ובספרו האחרון פיסול בין גלאקטי (2001) שהוא קטלוג וסיכום יצירותיו הפיסוליות, ובו גם כמה ממאמריו הספקולטיביים.

אוריון עצמו מגדיר את יצירתו כ"פיסול לקוני, קיומי, של מין אדם אקראי, חולף, החוצה אי שם את החלל הבין-גאלאקטי". הוא חולם על היום שבו יכול לשגר ישויות אנרגיה אדירות ממדים אל גלקסיות ויקומים אחרים.

למרות היותו אתאיסט מוצהר, אפשר להגדיר את אוריון כפסל בעל תפיסה דתית עמוקה ביותר, עמוקה לא פחות מזאת של מיכאלאנג'לו שהיה כמוהו פסל ומשורר, תפיסה דתית לא קונבנציונאלית שאינה שואפת ליצור קשר עם האלוהים שאוריון אינו מאמין בקיומו, אלא שואפת לתקשר עם אינספור היקומים ולהותיר בהם חותם לקיומו של המין האנושי קצר הימים.

אנחנו שבעה מליארדי מיקרו –יקומים
של אסטרו-חלקיקים—
פולסאר מסרים אנושי נע-מתקשר —שוזר
גיאומטריות —-לוגיקות –מטפיסיקות —
–הרף רחופת פרודות מינרל אדם—ם
—-באין –סוף היקומים –ם-

אל – –

אין סוף —-

נצח-

יקומי-
-היקומים –

(פיסול בין גלאקטי, עמ' 188)

שרשראות", גן הפסלים, בסיס חיל-אוויר תל נוף

 

קישורים רלבנטיים

האתר של עזרא אוריון

עוד על עזרא אוריון

עזרא אוריון בויקיפדיה

עזרא אוריון בלקסיקון הסופרים

 

נגב ברמה 39

לאן נעלם עזרא אוריון 

מת הפסל והמשורר עזרא אוריון