ארכיון תג: פלישתים

חרש הברזל אשר בגבע – סיפור היסטורי על המאבק בפלישתים ועל שמירת סודות טכנולוגיים מאת יוסף אריכא

Image result for ‫יוסף אריכא כנפי כסף‬‎

עטיפת אחד הקבצים שבהם הופיע הסיפור "חרש הברזל אשר בגבע" סיפור היסטורי על המאבק בפלישתים ועל שמירת סודות טכנולוגיים.

לפניכם אחד הסיפורים ההיסטוריים התנכיים המשובחים לנוער בספרות העברית.והוא רק ראשון מסידרה של סיפורים קלאסיים כאלו על ימי התנ"ך וההיסטוריה שנשכחו שלא בצדק והיגיע הזמן להחזיר אותם לתודעה.ואני אפרסם אותם כאן וב"יקום תרבות ":

כ"פרויקט הסיפור התנכי וההיסטורי". 

הסופר יוסף אריכא,התעלה על עצמו ועל אחרים בסוגה נדירה יחסית בספרות העברית, הסיפורת ההיסטורית. ברומאנים ההיסטוריים שלו "סנחריב ביהודה " על ימי המלך חזקיהו ופלישת האשורים ליהודה  ו"סופר המלך"  על מסעו של אלכסנדר הגדול לארץ ישראל הרחיק אריכא אל מחוזות וזמנים רחוקים אותם חקר ביסודיות, ובהם הציג בבהירות את הניגוד והמאבק בין הגשמי לרוחני, בין איש הכוח לאיש הספר.

וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו הפלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית

( שמואל א' יג יט )

הסיפור ההיסטורי הראשון של אריכא היה "חרש הברזל אשר בגבע" שהופיע לראשונה בכתב העת "עתידות" בשנת תש"ד 1944 בעת ימי מלחמת העולם השנייה.

. אני משער שהוא נכתב בעידודו ואולי גם בהשראתו של עורך כתב העת  "עתידות "אשר ברש שכתב גם הוא סיפורים היסטוריים ובהם "שאול והאתונות " שעוסק באותם הדמויות ובאותה התקופה אבל פורסם לראשונה רק שנתיים לאחר פרסום "חרש הברזל אשר בגבע".

האם אריכא שימש כהשראה לברש ? יותר סביר ששניהם הושפעו בו זמנית מאותם הקטעים בספר שמואל ויש להניח שידעו האחד על יצירתו של השני בעת העבודה.

הרקע ההיסטורי של הסיפור הוא זה: עם נפילת האימפריה החיתית ( זמן קצר לאחר מלחמת טרויה ) הופץ סוד ייצור הברזל שהיה עד כמה שידוע לנו המצאה חיתית בין עמים שונים ובהם הפלשתים והללו השתמשו בטכנולוגיה העדיפה הזאת לחיזוק שליטתם בארץ ישראל.  וכמובן מנעו גם הם את הסוד מיריביהם הישראליים.

לוחמים פלישתים עם נשק הברזל שלהם בציור מצרי קדום

בקטע היחיד בתנ"ך הנוגע בנושא שמירת סוד טכנולוגי מסופר לנו: וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו הפלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית.( שמואל א' יג יט ).

ככל הנראה הסוד הטכנולוגי הזה דלף  לבסוף הודות לריגול תעשייתי מוקדם של הישראלים שהתנ"ך למרבית הצער לא נותן לנו פרטים עליו כל מה שידוע לנו הוא שהישראלים למדו לבסוף יצירת חרבות וחניתות מברזל והפלישתים איבדו את היתרון הטכנולוגי שלהם ועימו את שליטתם.

הסיפור שעוסק בתקופת ראשית המלוכה  בישראל יצא מתוך הפסוק בספר שמואל התנכי שהובא למעלה  תיאר תמונה  במאבק בין הישראלים   בראשותו של יהונתן בן המלך שאול  לפלישתים, מאבק לחיים ומוות על הבעלות על הארץ , כשצד אחד, העברים, מסתמך על אומץ לב וקנאות לתורה וגם על העתקת טכנולוגיה פלישתית , והצד השני על תרבות חומרית ומונופולין ביצור נשק מברזל.

המסר בסיפור הסתכם במשפט של ידיצור חרש הברזל העברי הגוסס כשחרב פלשתית בבטנו: "אין עצה ואין תבונה כנגד הפלישתים כי אם החרב… זכרו דברי אלה … שימרו על החרבות כי באין לכם נשק אבוד תאבדון !".

הסיפור נתפס כשפורסם  כאלגוריה למאבק היהודים בבריטים וחיפושי הבריטים אחרי כלי נשק ב"סליקים" יהודיים בקיבוצים. 

באופן אירוני היום אפשר לקרוא את הסיפור הזה  יותר מכל דבר אחר כתיאור  של המאבק הפלסטינאי ביהודים הכובשים ובטכנולוגיה הגבוהה שלהם עם המחרטות שלהם שבהן הם בונים קסאמים  ורקיטות  פרימיטיביות לכאורה.

אבל אציין מי שמתעקש ישיג לבסוף סודות טכנולוגיים ולצד השני עדיף להמשיך  להתקדם ולא להישאר במקום. 

 

הסיפור  "חרש הברזל אשר בגבע" פורסם בכמה וכמה מקומות ואנתולוגיות דבר שמראה שהוא היה פופולארי ביותר.הוא זכה לשיא של פרסום באמצע שנות החמישים תקופת של שיא של ההערצה הציבורית לתנ"ך   זמן החפירות הארכיאולוגיות בחצור בידי יגאל ידין ,זמן יצירת חידון התנ"ך  וכו' ואז פורסם  "חרש הברזל אשר בגבע " במקביל בכמה קבצים.וזכה להצלחה רבה , הוא הופיע במקראות בית ספר ( כותב  שורות אלה  עוד למד  בילדותו ממקראה שהכילה את הסיפור הזה  ). 

"חרש ברזל אשר בגבע "–פורסם במקומות האלו :

א.עתידות:קובץ ספרותי -מדעי לנוער  ב' תש"ד 1944  עמ'  4-8 ;

ב. הדאר גליון 2 שנה 5 חשוון תש"ט 1949  עמ' 88

ג.אנתולוגיה מקראית: התנ"ך בראי הספרות העברית החדשה. עורך גדליה אלקושי    תל אביב :   דביר,   תשי"ד, 1953.

ד.אנתולוגיה תנ"כית : מבחר היצירה העברית בשיר, בסיפור ובאגדה על נושאים תנ"כיים :כרך ב'- כיבוש הארץ – מלכות שלמה / עורכים :ב.י. מיכלי, מ. רבינוביץ, צ. ירדני.   תל אביב :   מסדה. 1954 

ה.סיפורי יוסף אריכא תל אביב: נ' טברסקי, תשי"ד 1954.

ו.אשכולות: התנ"ך בספרות ישראל לתקופותיה בעריכת נחום בנארי הוצאת מ.ניומן  תשט"ו 1955 

ז.גיבורים במערכה :   פרשיות חייהם ותקופתם באספקלריה ספרותית והיסטורית / עורך יוסף אריכא    תל-אביב :   עמיחי,   תשט"ו.1955


ח.יוסף אריכא :כנפים לאדם :אגדות וסיפורים ,ניב  1968

ט.גבורת ישראל בחזון הדורות.בעריכת אדיר כהן .הוצאת א.זלקוביץ 1968

י.מקראות ישראל.בשנות השבעים 

הסיפור פורסם ברשת בפרוייקט בן יהודה  ביחד עם יצירות אחרות של אריכא ותודתנו להם. 

וכעת הסיפור  הקלאסי עצמו:

איור לסיפור של יוסף אריכא "חרש הברזל אשר בגבע" מאת הינריק .הכטקופף הופיע ב"מיקראות ישראל".

חרש הברזל אשר בגבע -יוסף אריכא

חָרָש לֺא יִמָּצֵא בְּכָל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל֭. כִּי אָמְרוּ הַפְּלִשְׁתִּים פֶן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית––

שמואל א י“ג, י”ט

 

Image result for philistine warrior

לוחם פלישתי בימי שאול המלך 

ידיצור איש גבע נטרד מביתו לקול קריאת הנער, בעודנו לועס פתו בפיו. טרוד היה עם אשתו ובנותיו, בהכנת פת הבוקר למען אנשיו ואורחיו הנכבדים העושים בסתר, במערה חצובה בגבעה, סמוך לכרם. בטרחו בצידה, והוא רעב, תקפו התיאבון ויבצע מן הפת, ויתן אל פיו, והנה עוד הלחם בין שניו – הבהילתו קריאת הנער הניצב על המשמר.

ידיצור נחפז אליו ובהעפילו במעלה הצוק, הרים את שולי גלימתו ונתגלו רגליו האמיצות עד למעלה מברכיו, ובהיחפזו ניתזו חלוקי־האבנים, כמתחת לפרסות חיה צעירה המזנקת לקראת הטרף. ואכן דמיונו היה כן בפניו השזופים, בעיניו האפורות ובקוצר רוחו, אף כי לא היה צעיר לימים. בהגיעו אל הנער, לא שאלו לפשר קריאתו. בנשמו בכבדות מעט הזדקף על הצוק ובכף ידו האהיל על עיניו, למען ייטיב לראות את הנעשה לרגלי מצודת פלשתים אשר במכמש.

מיד נגלה המראה לעיניו: במורד רכב על פרדתו הלבנה עפרון, נציב פלשתים, וקובע־הנחושת בראשו מתנוצץ לעין השמש ומתיז זהרורים; בעקבותיו, בזה אחר זה, לאורך המשעול הנפתח, הלכו אנשיו המזוינים. בתוך דומית הבוקר שעמקה מסביב לקחו אזני ידיצור פעם בפעם את הדי הצועדים הניגפים באבנים, והברות קולו של עפרון, שנאמרו פלשתית דרך פיקוד ואדנות. הם פנו לעבר גבע. מעל להם הבהיקה בלובן אבניה המסותתות המצודה אשר במכמש, בה חונה חיל־המצב הפלשתי.

פני ידיצור לבשו קדרות ומצחו העלה קמטים. לשונו פלטה קללות זעם, ואגרופיו הקמוצים הונפו באיום ובמשטמה עזה, עד כי חרד הנער למראהו. לא נעם לו ביקורו של זה ואנשיו, ביקור מבשר רעה, הכרוך בפגעים מרובים מידי הנוגש האכזרי אשר לא ידע שבעה. אמנם חסד עשה אתו הנציב, אשר נשא את פניו ולא הגלה אותו יחד עם חרשי־הברזל לארץ פלשתים (ידיצור שקל על ידו חמשי ככר כסף, כופר־נפש), אך מאז יביט אליו כאל יצור הנתון לחסדו פי שבעה מאנשי המקום, כי על כן חרש־ברזל הוא…

רוטן ומקלל שלח ידיצור את הנער להזהיר את אנשי המערה, כי יצניעו את עצמם וימהרו לכבות את האש, למען לא יראה העשן המיתמר חוצה, עד יעבור זעם. אמנם ידוע ידע ידיצור, כי הפעם נמצא שם האיש הדגול, הבז לכל סכנה, השש אלי קרב עם פלשתים, הלא הוא יונתן בן המלך ועשרת שרי־המאה אשר לו, אשר באו ללטוש את החרבות והביאו גם מטילי־ברזל לחשל מהם כהנה וכהנה למען האנשים המתכוננים לקראת היום הגדול. הוא ידע יפה כי כל עוד יונתן איש בריתו נמצא פה, אין הוא, ידיצור, כי־אם רעו הנאמן משבט בנימין, הסר למשמעתו בלי חקור ודרוש. לא לחנם נתן לו ידו, כי בטח בתבונת בן שאול ובנחת זרועו. אמנם חשוב חשב ידיצור כי אין לדחוק את הקץ, ולא ידע האיש כי יש ומהלך הדברים מחיש את הקץ…

זעום־פנים ירד ופנה לעבר הדרך, לחכות לנציב עד בואו, וגם כדי לעכב בעדו ככל האפשר ולהשהותו. כאשר התקרב הנציב, השתחווה ידיצור לעומתו בהכנעה רבה עד כי חריצי צוארו הקצר והשזוף הלבינו, ובמתחו שנית קומתו, קלטו עיניו את מראה פניו השמנים של עפרון אשר הפיקו מורת־רוח. ידיצור פתח ואמר:

– השלום לאדוני הנציב!

עפרון עצר בהמתו, שתק רגע, בבחנו אותו יפה במבטיו הכחולים והנוקבים, כמשכיל לחשוף צפונותיו, והשיב מתוך רמז מאיים:

– השלום לחרש־הברזל?!…

עיניו הביעו הפעם זדון ורשע גם ידי. ידיצור פרש זרועותיו והורה מסביב, בכלכלו היטב את דבריו:

– אדוני הנציב! בזיעת אפי עובד אני את השדות והכרמים המשתרעים לפניך, וממיטב תנובתם אפריש לך ולסרני פלשתים; זך וישר פעלי, ומה לי כי אשעה לחרושת־הברזל, אחרי אשר אסרת עלי את הדבר? לא מתמול שלשום עובד אדמה אני לעיניך הצופיות ממרומי המצודה אשר במכמש.

נציב פלשתים מיצמץ בעיניו הלועגות:

– דובר צחות אתה כאחד הכוהנים! אך טוב תעשה אם תאכיל תחילה את האנשים אשר אתי, כי לא סעדנו הבוקר. היום קצר והמלאכה רבה לפנינו, כאשר תחזינה עיניך.

ובאמרו את דבריו – האחרונים – אשר ניחתו כחניתות בלבב ידיצור – קרץ לאנשיו, והם געו בצחוק לעומתו, וברוח צוהלה נחפזו חנפים בעקבות נציבם, בוטחים ומקשקשים בנשקם, נשק הברזל, להאדיר את הרושם.

דברי הנציב לא ישרו בעיני ידיצור, בשערו כי דבר מזימה יצוק בהם. אך התאושש למראית־עין, הצהיל פניו, וירץ בראש לפני הכבודה, ובהיותו על סף הבית, ספק כף אל כף, ויצרח במלוא גרונו לאשתו ובנותיו:

– שחרה! קרנה ורמית! מהרנה! אורח רם ונעלה יבוא ביתנו, הלא הוא אדוננו עפרון נציב פלשתים! מהרנה להגיש הצידה ולהעלות את כדי היין, כי יום שמחה וחג לנו היום!

האשה והבנות הבהילו את הנערים, ומתחלחלות מאימת הנציב (אשר לעתים קרובות משך חסד לנשי העברים, אם ישרו בעיניו) החלו חופזות לערוך את שולחן־האבן הסמוך לקיר המערבי, בו קרועים החלונות לפרוש מרבדים, ולהעמיס על השולחן ככרות הלחם (ובכלל זה פת הבוקר אשר נועדה לאנשים אשר במערה), המטעמים וכדי היין. ידיצור שקד על הסדר, ודרש להגיש בעין יפה ולהסב קורת־רוח לנציב אשר פניו אינם כתמול שלשום. ולא חדל מיגע את מוחו לפתור את חידת הביקור הפעם. מתיירא היה פן יעלה הנציב לכרם, ויגלה את המערה, בה עושים יונתן ואנשיו במלאכה… אכן מעשה נועז ומסוכן עשה יונתן באמרו להישגב ולעשות במלאכה האסורה, מרחק מעט ממכמש, לעיני הנציב…

ולא ידע ידיצור איך יסכל את מזימת הנציב. כי הנה ראהו מאיץ באנשיו לכלות מהר את ארוחתם, ואינו מניח לאיש לשתות לשכרה, כי־אם לגימה אחת לאיש. משמע, מבקש הוא לשמור על צלילות דעתם לפני צאתם לפעולה. לפתע התנער ממקומו, חבש לראשו את קובע־הנחושת, קובע תפארתו, רכז את מגינו, מגן גאותו, ובהיטיבו את חרבו המקושטת על ירכו, פקד על אנשיו לצאת. ואל ידיצור פנה ויאמר בבת־צחוק ערמומית:

– מתאווה אני לתור את נחלתך ולראות אם תפריש מתנובתך לסרני פלשתים כחוק. בואה, איפוא, אתי והיית לי לעינים בכל אשר אפנה, למען לא אתע בשבילי נחלתך ובמסתריהם…

ויקוד ידיצור ויאמר:

– מוכן אני למלא אחרי פקודת אדוני, כטוב בעיניך, אך למה כל הטירחה הזאת? הן שלוח תשלח אחד מאנשיך הנאמנים, ונקית מן ההליכה בשרב היום. ואם נא מצאתי חן בעיניך – הנני להוסיף על המס מאה כור חטים ושעורים, עשרים הין יין, ועוד כמה ככרות כסף, והשלום על אדוני ועל סרני פלשתים הנעלים!

ויצחק הנציב עד כי רעדו קשקשי השריון על כרסו, ולפתע הזעים פניו, ויקרא בקול רם ומוכיח:

– הפעם לא תפדה נפשך בכסף, ואף כי שולח אתה את מחרשתך ואת כליך לארץ פלשתים, ללטוש אותם אל חרשי־הברזל אשר לנו, ידוע אדע כי אך כסות עינים היא לך; צלצול חרבות־ברזל – אשר ידי העברים יאחזו בהן – עלה באזני… ויודע אני, כי אין כמוך מיטיב לעשות בברזל היקר הזה הגנוב עמכם! הנה קציר החטים עבר, תקופת הבציר חלפה, ואתה עושה במלאכתך המסותרת מעין רואים… הגלה אגלה אותך לארץ פלשתים וטוחן בסוהר ישימוך! שמועה גונבה אלי, כי נותן אתה ידך ליונתן הפוחז ולאביו שאול המתנשא למלוך על העברים המתמרדים… אכן ידוע תדע, כי לא עמונים אנו לכם, כי־אם – פלשתים!…

עיניו הכחולות ירו רשפי משטמה וזעם, פניו היו להבים, ובפתוח ידיצור את פיו לענות דברו ולהצטדק, שיסע אותו הנציב בקוצר־רוח ובחימה שפוכה:

– אַל תרבה להג, אתה חרש־הברזל! את עפרון לא תוסיף להוליך שולל! בשבתך מולי על הלחם ועל היין התבוננתי יפה בכפות ידי ובצפרניך השחורות, לא מעבודת האדמה, כי־אם מפיח האש אשר את מלבה יום יום… הזהר פן תשרוף אותך האש הזאת!…

כשמוע ידיצור את הדברים הקשים, נתחלחלו מעיו, אך פניו לבשו שקט. בהכנעה השתחוה ויען קצרות:

– הנה נחלתי לפניך, אדוני הנציב, עבור בה וראה כטוב בעיניך.

נציב פלשתים פקד על אנשיו להתפזר ולתור בכל מקם אחרי חרושת הברזל והנשק. הוא עצמו, בראש חבורה מאנשיו, פנה לעבר הכרם. נכה־רוח הלך ידיצור בעקבותיו, באמרו בלבו: “הנה החל הדבר, אף כי עשיתי הכל להניאו ממעשהו זה… יונתן הגאה לא יסגיר את עצמו ואת נשקו… אך מי יתן ויפסח הנציב על המערה ועל הנעשה בה, והכל על מקומו יבוא בשלום.”

והפלשתים פשטו בגיא ובגבע, פרצו לאסמים ולבתי העבדים, נטפלו לשפחות, ואת ידיהם שלחו בביזה. נשמעו צווחות מוכים ויללות הנערות הקוראות לעזרה. פה ושם עלה גם עשן בערה, והזעקה הקיפה את כל גבע. ילדים חשופי שת רצו, אנה ואנה בוכים ובהולים. הפלשתים השתוללו באין מפריע. נרעש ודואג הפיל ידיצור תחנוניו לפני הנציב, אך הוא הקשיח את לבו: “ישחקו להם הנערים”… ברוב יאושו תפס ידיצור בכנף בגד עפרון כמבקש לעצור בעדו ובעד אנשיו, אך הנציב מלא חימה ויך על ידו בכוח: “הרף!”

ידיצור המדוכא והמושפל נשך שפתיו בשיניו, ומעיו המו בו מחרון אין־אונים ומחאות נקמה, אולם כל עוד לא נגלה מקום הנשק – נכנע בעל כרחו. בראותו כי עפרון רוכב בראש אנשיו במשעול בין הגפנים המוליך למערה, לבשה אותו חרדה… אין זאת כי בוגד גילה את אזנו, והוא הולך לבטח למצוא שלל ולעשות שפטים בו ובכל אשר לו…

והנה הגיעו לפאת הכרם, קרוב למערה. עפרון העיף מבט עוין לעבר ידיצור ההולך לצידו עכור־רוח ואחוז אימת הבאות, ולבעבור הרעימו החל לפזם שיר תהילה לדגון, המשליט את פלשתים על העברים… והשיר מרגיז ומעלה קלון… ופני השר לבשו לעג ורשע!

כאשר התקרבו למערה, אשר פיתחה פעול בצלע הגבעה, הורה הנציב בידו על משקוף הסלע השחור מפיח, וישאל בלשון רכה מלאת לעג:

– מה העשן הזה אשר השחיר את הסלע?

– עשן האש אשר יבעירו הרועים בימות החורף.

– עשן הרועים?… הנה ונראה, חרש־הברזל…

– תראה גם תראה! פלשתי ערל, בן־בליעל!… – נשמע קול מתוך המערה. ידיצור נבעת תחילה. אך הוא הכיר את קול יונתן, קול רם וצלול, ורוחו שבה אליו. התקוה החלה לפעמו. נציב פלשתים החויר והאדים חליפות. מתוך לוע המערה זינקו יונתן, עשרת שרי־המאה אשר עמו, והנערים אשר על המלאכה, מפויחים, מלוכלכים, ובידיהם מבריקות חרבות־ברזל שלופות…

בעוד מועד קפץ ידיצור ועבר אל חבורת יונתן. נערו צץ על ידו מפזז ומכרכר, הביא חרב ונתנה בידו. אגרופו של ידיצור נצמד בכוח אל הניצב, ובזכרו את המתחולל עתה בנחלתו הבין, כי אכן זה הדרך ואין לסטות… את עיניו לא גרע מיונתן העומד עטור הוד־עלומים, חרבו בידו, גא ובוטח ודרוך לקראת האויב.

ועפרון ידע כי כלתה אליו הרעה, ובפקדו על חייליו שולפי החרב, תקע אחד מהם בשופר, להזעיק את הנותרים אשר פשטו בשדות ובכרמים, שטופים בביזה ושוד.

יונתן לא חיכה להם, ובראש אנשיו, בחורים משבט בנימין, עזים ומרי־נפש, פתח במערכה. לזוהר קרני השמש החלו החרבות להתהפך, להתיז נצנוצים, ובחלל האויר עלה קול הנשק, משק ברזל בברזל, מעורב בקריאות גבורה וגניחות חלושה.

ותהי המערכה כבדה. פני הלומים נלהבו והזרועות התכסו קילוחי דם. יונתן המסוער, אשר חרבו ביתקה שנים מאויביו, הסתער על נציב פלשתים, אשר גם הוא חתר אליו בסערת הקרב. קובע־הנחושת, אשר מכת חרב פגעה בו, הופל מעל ראשו והתגולל מוכפש בעפר לרגלי הלוחמים, בעוד נושא־כליו מתאמץ להרימו ונופל ממכת חרב שפגעה בכתפו. שערותיו הארוכות של עפרון התפזרו על ערפו, ואדום מכעס, פיו שוצף קללות, פסע לקראת בן המלך, מוכן להכריעו בחרבו הגדולה והכבדה. הפעם מצא לו איש כערכו, יריב זריז אשר לא חת ולא חרד.

נציב פלשתים הכבד, לבוש־השריון והדביקים הרוטטים על כריסו, נלחם תןך רתיעה ובטחון, כמשחק עם עול־ימים, בצפותו לרגע בו יכהו אחת ולא ישנה. ואילו יונתן, שחונן בטביעת־עין של לוחם חרוץ, נשמר לנפשו. תוך גישושי קרב הלם יונתן בחרבו סמוך לכף יד יריבו, ובהצליחו למחוץ את אצבעותיו, מחץ שיש בו כדי לפגוע בחדוות הקרב, הרים לפתע את חרבו בתנופת־עוז נמרצה, וכהרף־עיף הורידו על קדקוד עפרון המגולה – וישסעהו…

נציב פלשתים התנודד כהלום־רעם, כרע על ברכיו הפקות וקרס ארצה. אז נחו עיני יונתן על ידיצור, אשר נלחץ אל הסלעים, נושף ועומד על נפשו, כושל מכובד שנים מן הפלשתים אשר קמו עליו, אחרי אשר חרבו רוותה מדם רעיהם. יונתן חש אליו לפלטו, אבל איחר את המועד: חנית פלשתי רטשה את בטנו, והוא צנח בכסותו בכפו הרועדת על פצעו האנוש…

שעה קלה עוד נשמע מסביב בין הגפנים ובפתח המערה סאון כלי הנשק וגעש הלוחמים, עד אשר היתה יד העברים על העליונה. אחד הנערים תקע בשופר, והקול נשמע כי הכה יונתן את נציב פלשתים, ואנשיו הרחוקים מן המערכה נמלטו כל עוד נפשם בם בדרך בואכה מכמש. מאנשי עפרון אשר ליוו אותו בדרכו למערה לא נותר איש בחיים; כולם בותקו וגויותיהם הושלכו מסביב. נפלו גם מאנשי העברים. ובעוד הפצועים גונחים ונופחים את נפשם, עטו עליהם המנצחים להסיר מהם כלי זינם, ולהפשיט מחלצותיהם העדויות עיטורי כסף וזהב.

יונתן, נפעם ונרגש מעוצמת הקרב, גחן על פני ידיצור ופניו לבשו ארשת נוגה; רחמיו נכמרו למראה איש בריתו המתענה ביסוריו. הוא תמך בו, וחרש־הברזל, הריע הנאמן, התאמץ לחייך אליו, כאומר לכפר על מפלתו… דוק ערפל כיסה את עיני יונתן למראה חיוך זה, שהפיק הערצה ומסירות לבלי חוק גם על סף המוות… האנשים הקיפו בדומיה את שניהם, ושמוע שמעו יפה את אשר אמר ידיצור הגוסס, תוך יגיעה רבה, ליונתן:

– אין עצה ואין תבונה נגד פלשתים, כי־אם החרב… זכרו דברי אליה… שמרו על החרבות, כי באין לכם נשק – אבוד תאבדון!

בחלל הכרם עמד להט יום שמש בהיר בשחקים. מבית ידיצור עלו צווחות הנשים המקוננות, ונראו הנערים הנחפזים לעמוס מכל הבא ביד, להפליט על גבי הפרדות והחמורים, בעקבות יונתן ואנשיו אשר שמו פניהם הגלגלה. חיל מצב הפלשתים קרוב מדי היה. חללי העברים נטמנו בחפזון.

יונתן רכב על פרדתו הצחורה של נציב פלשתים עמוס שלל: על ראשו המתולתל חבוש נטוי קובע־הנחושת הפגום בשוליו מהולם מכה; על ברכו חרבו המפוארת של יריבו, ועל כתפו הימנית, תלוי דרך רישול, שלא לפי מידתו, שריון הקשקשים… בעיניו המעולפות עוד השתקפו מראות הקרב מסעירי־הדם, ובאוזניו צילצל דבר צואתו של חרש־הברזל אשר בגבע: “שמרו על החרבות, כי באין לכם נשק – אבוד תאבדון!”…

קראו עוד על יוסף אריכא המחבר :

סופר העבר :הרומנים ההיסטוריים של יוסף אריכא 

סופר היום והלילה :על יוסף אריכא

פרויקט הסיפור התנכי וההיסטורי

יהונתן נגד פלישתי איור לסיפור.

פלישתים וישראלים : סדרת הטלוויזיה "חצי המנשה"

Image result for ‫חצי המנשה‬‎

הופיע באתר סדרות הטלוויזיה הקלאסיות .

בימים אלה אנחנו מתנתקים מעזה. אבל לא ברור כלל וכלל בעוד כמה זמן אם בכלל עזה תתנתק מאיתנו .
ולרגל האירוע זה הזמן להיזכר בסדרת טלוויזיה הקומית "חצי המנשה " שכתב אפרים סידון ,סדרה שעסקה במערכת היחסים העתיקה בין אנשי חבל עזה הקדומה ,הפלישתים ובין הישראלים של ימי שימשון הגיבור ,מערכת יחסים שמזכירה בהרבה יותר משמץ את ימינו המודרניים אם גם ב"מראה עקומה".
סדרת "חצי המנשה " היא אולי הסדרה הקומית יוצאת דופן ביותר שהוקרנה אי פעם בטלוויזיה הלימודית והישראלית בכלל. הרעיון הבסיסי היה מקורי ביותר : לקחת דמויות מודרניות עם בעיות מודרניות ולהציב אותם בתקופת התנ"ך וליתר דיוק בימי השופט שמשון ותקופת הכיבוש הפלישתי, ואגב כך להשתמש במצבים האנכרוניסטיים המגוחכים כדי להאיר באור חדש בעיות מודרניות מאוד ומוכרות היטב לכל צופה. גם השפה הייתה שילוב של שפה תנכית ארכאית עם סלנג ישראלי עכשווי מאוד .
היוצרים היו הסופר ההומוריסטי אפרים סידון והבמאי היה יצחק שאולי. אחד היוצרים הוותיקים והמגוונים שעובדים בתעשיית הטלביזיה שלישראל.שאולי החל את עבודתו ב- 1976 בבימוי פינות ותוכניות בתוכנית "זהו זה" בטלביזיה החינוכית בין עבודותיו ניתן למצוא את קטעים קלאסיים כגון "אני חולםבפולנית", "כיפה אדומה", "גי'מס בונד" ואחרים.  

השניים שיתפו כבר פעולה בעבר בסדרה הקומית המפורסמת ביותר של הטלוויזיה הלימודית "קרובים קרובים " עלילות משפחה ישראלית מודרנית שבה כיכבה ליאורה ריבלין שכיכבה כעת גם ב"חצי המנשה".  אולם במקום לתאר משפחה ישראלית עכשווית החליטו השניים לחזור בזמן  לתאר את הישראלים של שנת 1100 לפה"ס .

לאפרים סידון יש עניין עמוק בתנ"ך.הוא כתב כבר סדרה הומוריסטית שהתבססה על התנ"ך, סדרת הקומיקס " התנ"ך : ב-954 פרקים " או כפי שנקראה בספרים שבהם כונסה " לחיות מהתנ"ך" שצייר אבנר אברהמי שיצאה מנקודת מוצא דומה מאוד כדי לתאר את כל ההיסטוריה של התנ"ך מבריאת העולם עד ימי השופטים ו"חצי המנשה" היא מעין המשך הישיר שלה
למעשה הייתה זאת גרסת הקומיקס האינטנסיבית ואולי גם החשובה ביותר מבחינה אמנותית בשפה העברית לתנ"ך .

לחיות מהתנ&quotך - בראשית - שמות / אפרים סידון

קומיקס זה שהופיע במקורו בכתב העת הפוליטי " כותרת ראשית" היה סידרה סטירית פרודית על התנ"ך שניסה להציג את אירועי התנ"ך כמשקפים אירועים פוליטיים עכשוויים לחלוטין ( גישה לא שונה לחלוטין מזאת של הדרשנים לאורך הדורות ) .

הסדרה הייתה אמורה לכסות את כל ספרי התנ"ך אך בסופו של דבר היגיעה רק עד לאמצע ספר שופטים לתקופתו של יאיר הגילעדי כתוצאה מסגירת כתב העת ( ובכרכים שכונסו ממנה היגיעו רק עד סוף ספר דברים ) וחבל . אם כי אין ספק שהיה בסדרה זאת הרבה מאוד כדי לעורר את זעמם של החוגים הדתיים הרי היה זה הניסיון השאפתני ביותר בתחום הקומיקס הישראלי להשתמש בחומרים תנכיים.

לחיות מהתנ"ך - ויקרא, במדבר, דברים / אפרים סידון, אבנר אברהמי

למרבית הצער לימי  השופט שמשון סידון לא הספיק להגיע  לרגל ביטול הסדרה ואת המעוות ניסה לתקן בסדרת "חצי המנשה".
הסדרה הייתה מעין המשך של מאפייין קבוע ביצירתו הסאטירית של סידון השמוש בדמויות ומצבים תנכיים כמקבילות של ראי עקום לנעשה בישראל המודרנית ,דבר שאותו ביצע בהזדמנות אחת גם עם   שמשון הגיבור עצמו שאותו הישווה לאהוד ברק דווקא .

תמונה מהסדרה הקומית הבריטית UP POMPAY המתרחשת בימי שיאה של הקיסרות הרומית.

היוצרים של "חצי המנשה " טענו שהרעיון של סדרה קומית שכל עלילתה מתרחשת בתקופה אחרת רחוקה מאיתנו ,עם השלכות לא כל כך סמויות לגבי הווה הוא חסר תקדים. אך זה לא היה מדויק כלל וכלל .
למעשה היו כבר כמה סדרות כאלה שלקחו סיטואציות מודרניות לקומדיות על תקופות עבר . למשל הסדרה המצויירת האמריקנית "משפחת פלינסטון " ( משפחת קדמוני" בתרגום לעברית ) על משפחה בימי האדם הקדמון הסדרה המצויירת מאריכת הימים ביותר לפני "משפחת סימפסון" . אך במיוחד ניתן למצוא את הרעיון בטלוויזיה הבריטית .

למשל בסדרה UP POMPAY  שהוקרנה בשנים  1969-1970 בכיכובו של פראנקי הווארד שהתבססה על מחזמר ידוע בשם "משהו מצחיק קרה לי בדרך לפורום " ( מחזמר שהוסרט והוצג גם בישראל ) ותיארה את עלילותיו המצחיקות של עבד בביתה של משפחה רומאית ממוצעת ותאוות מין בעיר הקדומה פומפי לפני שזאת הושמדה בהתפרצות הר געש.

הסדרה שימשה כבסיס לסרט קולנוע ב-1971 .

"Up Pompeii" (1971).jpg

צפו בפרק הפיילוט של סדרה זאת כאן.

הפרק השני  בסדרה:הבתולות הוסטאליות".

הפרק השלישי : הרעיונות של מארס 

הפרק הרביעי  :הסנטור 

הפרק החמישי  :בריטניקוס 

הפרק השישי: :השחקנים 

הפרק השביעי :ספרטקוס 

הפרק השמיני :שיקוי האהבה

הפרק התשיעי :הירושה 

הפרק העשירי :חופשה רומאית 

הפרק ה-11 ג'מס בונדוס 

הפרק ה-12 :הסכם שלום 

הפרק ה-13 :נימפיה 

הפרק ה-14 אקסודוס 

הפרק :אוסף של אודות 

צפו בקטע מהסרט הקולנוע המבוסס על הסדרה  מ-1971

 

צפו בסרט טלווזיה הממשיך את הסדרה מ-1975 

הסרט המסיים את הסדרה מ-1991

תוצאת תמונה עבור ‪Whoops Baghdad‬‏

 

הסדרה הקומית Whoops Bagdad מתרחשת בימי אלף לילה ולילה.

לאחר מכן  ב-1973 הוקרנה באנגליה סדרה מקבילה בשם Whoops Bagdad שוב בכיכובו של פראנקי הווארד.

קומדיה על עלילותיו המצחיקות של עבד בביתה של משפחה ממוצעת ותאוות מין בבגדד של ימי אלף לילה ולילה במאה השמינית לאחר הספירה..

מסדרה זאת היו שישה פרקים.

צפו בפרק הראשון "הווזיר לוקח אישה"  כאן.

 

הפרק השני :הג'ין בבקבוק 

הפרק השלישי :פסטיבל של כישוף

הפרק הרביעי 

הפרק החמישי :עלי והגנבים 

הפרק השישי והאחרון :ניצלה מההרמון

והייתה סדרה בשם "זקני צ'למספורד "קומדיה שמתרחשת בבריטניה של ימי הקיסר הרומאי אדריאנוס ועסקה בסכסוכים הקומיים בין הנציב הרומאי ונציגי האוכלוסיה הבריטית הערמומיים/

וכמובן ומעל לכולם סדרת ה"פתן השחור" סדרה שיש שחושבים ( ואני בינהם) שהיא הסדרה הקומית הגדולה ביותר של כל הזמנים ומתארת את עלילות גיבורה :" הפתן השחור" (רואן אטקינסון הגדול ) בתקופות שונות ומשונות של ההיסטוריה הבריטית .

. ובכל זאת "חצי המנשה " אכן הייתה יוצאת דופן בכך שהיא התרחשה בתקופת התנ"ך כיאה לקומדיה היסטורית ישראלית ובאופן ספציפי בימי השופט שמשון אם כי זה לצערם של הצופים מעולם לא הופיע בעצמו הוא יכול היה לשמש כדמות קומית יוצאת מהכלל עם חיבתו לזונות פלישתיות . .
קטע הפתיחה הקבוע של המוזיקה והקרדיטים היה אולי המרשים ביותר של סדרה ישראלית כל שהיא אי פעם. הייתה זאת פרודיה על קטע הפתיחה של הסדרה ההיסטורית הבריטית המרשימה והרצינית מאוד "אני קלאודיוס" שבו הופיעו נחש על רקע מוזיקלי מאיים. אותם צלילי פתיחה מאיימים הושמעו גם ב"חצי המנשה " לפני שהפכו לקטע מוזיקלי עליז ואת מקום הנחש המפחיד תפסה דבורה מאוירת כאשר בסיום הקטע הופיעו כל הדמויות כחלק מפסיפס מצוייר. כבר מקטע פתיחה זה היה ברור לצופים שאין המדובר כאן בסדרה היסטורית "רגילה".

העלילה התרחשה בכפר של חצי שבט המנשה בשם "בציר אביעזר "| ( שם שנלקח בידי סידון מרומן תנכי שכוח על ימי השופטים משנת 1958 של הסופר יוסף עזיאל בשם …." בציר אביעזר " שהתרחש בימי השופט גדעון דווקא. ).כפר הנשלט בידי הפלישתים שמפטרלים בו באופן קבוע.


הדמויות בסדרה היו: מילכה ( ליאורה ריבלין ) אלמנה פיקחית ובעלת רצון חזק שכאשר היא מקבלת באחד הפרקים את ראשות הכפר רודה באחרים ביד קשה וללא משוא פנים. .
נעמה ( אלינור אהרן) בתה בת השבע עשרה של מילכה , נערה טיפוסית לתקופת התנ"ך שמשום מה מזכירה מאוד נערות ישראליות מודרניות במרדנותה ושהדבר האחרון שמעניין אותה בשלב זה של חייה זה למצוא חתן לדאגתה הרבה של אימה.
רעואל ( נבו קמחי) לוחם ישראלי נועז ושחצן המשתייך לקבוצת הגרילה "שועלי שמשון " המפעילה אמצעי טרור כנגד הפלישתים בראשות שמשון בכבודו ובעצמו. רעואל מחזר במרץ אחרי נעמה שגם היא מעוניינת בו ומביא לה תמיד מתנות : ערלות פלישתים שהרג! מלבד זאת רעואל מקפיד להסתתר מפני הפלישתים שמחפשים אחריו במרץ ואת זה הוא עושה על ידי כישורי ההתחפשות שלו שאינם מבוטלים כלל.
אליקום ( דוד צויגנבוים ) כוהן הכפר הערמומי והחלקלק שידו בכל . שדכן לעת מצוא וגם עוסק בסחר עבדים ומלבד זאת היא מעסיק גם את חיל הפלישתים שבכפר בשירותו ואוהב מאוד לאכול ובעיקר אוכל של אחרים. . הבסיס לדמותו היא כוהני הדת של ימינו ואם זאת דמותו אינה שלילית לחלוטין ,סידון ציין שבניגוד לכהני דת בני ימינו אליקום מודה בחולשותיו ואינו מטיף כל הזמן לאחרים והוא אף מועיל מדי פעם בניגוד לעמיתיו המודרניים…

שלח בן שילה ( שלום שמואלוב ) השכן הנודניק והלא חכם בכלל של מילכה, איש שבט אפרים שמשום כך מדבר תמיד עם האות סין ולא שין ואינו מצליח להכניס את אישתו להריון

ולבסוף צמד החיילים הפלשתיים שמפטרלים בכפר ושומרים בו על הסדר : אכיש ( אודי גיל) קטן הקומה והערמומי ומפיש ( שרון רגו'ואנו ) הענק אדיר הכוח שאינו מבין טוב עברית אך אינו כה טיפש כפי שניתן לחשוב במבט ראשון.השניים שמזכירים מאוד חיילים ישראלים ממוצעים בכפר ערבי מגלמים בינהם את החברות הגברית האמיתית ( אם כי אינם נמנעים ללטוש עין מידי פעם בנעמה ) חברות שאולי יש בה רמזים הומו אירוטיים?
עיקר ההומור היה כתוצאה מהניגוד בין השפה והתפיסות העכשוויות לחלוטין ובין התקופה הקדומה כל כך
והנה קטע אופייני מפרקי הסדרה ( מהפרק "עבד בהנחה") :
" אליקום : תבחרו איזה עבד שתרצו ,יש פה באמת מבחר גדול .
מילכה : תגיד לי איך זה עבד יבוסי ?
אליקום: יבוסי ? צרה. יגנוב לך את כל מה שיש בבית . את לא יודעת שכל היבוסים גנבים?
נעמה : ומואבי?
אליקום: אל תגשי אליו . מואבים זה עצלנים , עושים טובה שמזיזים אצבע .כל הזמן קרעכץ ותלונות ולא נאה וזה קשה. ובמואב כולם היו פרופסורים ודוקטורים. רק רגשות אשמה יהיו לך עזבי אותך ממואבי.
נעמה : ומה עם עבד גירגשי?
אליקום:ששש…לא רוצה לשמוע אפילו . גירגשי , נו באמת . ואם הוא יתקע לך חנית בגב? או ישתין לך לחומוס ? ומחר יש פיצוץ בשבט יששכר ועוצרים את כולם? גירגשי זה עניין של מזל . תאמיני לי ,מילכה ,לכו אל עבד עברי .יש לי אחד אחרון ,מעודפי יצוא .והוא במבצע עם אחריות ואריזה אוריגינלית.הנה פה התמונה בשבילכם חצי מחיר .וזה עבד כחול- לבן ,לא איזה משהו מהמזרח הרחוק .זה שלנו . בשר מבשרנו ,עצם מעצמנו .זה עבודה עברית ! "

לאחר מותה ללא עת של "חצי המנשה חזר סידון לתנ"ך עם סדרת "התנ"ך בחרוזים "  לילדים  בניסיון ( נואש ?) להביא את התנ"ך לדור הצעיר שאינו מוצא בו את השמץ הקלוש ביותר של עניין.

עד כה הופיעו בסדרה זאת שלושה  כרכים ,כולל כרך ג'  שמכסה את ספרי  יהושע ושופטים  שבו סידון  חוזר  לתקופה של "חצי המנשה "  ימי ספר שופטים ,שמשון הגיבור וכל השאר .

 פרקי סדרת "חצי המנשה "

הסדרה הופקה ב-1995 והוקרנה  ב-1996. כתב אפרים סידון ,ביים וערך יצחק שאולי.
השתתפו : ליאורה ריבלין ,אלינור אהרון ,שרון רג'יניאנו ,שלום שמואלוב ,גיל אודי ,נבו קמחי ,דרור צווינגבוים

הפרקים היו:
1. כימיה.
פרק ראשון בסדרה שבו מוצגות לפנינו הדמויות הקבועות . נעמה כבר בת 16 ועדיין אין לה חתן! . אימה מילכה שמנסה נואשות וללא הצלחה לחתן אותה עם אנשים שונים, מסדרת לנעמה פגישה עיוורת עם איש "שועלי שימשון" רעואל שבה משתתף כמשגיח הכהן אליקום שמאזין בקפדנות לכל מילה שהם אומרים זה לזה. הפגישה העיוורת אינה מוצלחת בראשיתה אך נעמה ורעואל מגלים בסופה שהם מאוהבים. .בינתיים החיילים הפלישתיים אכיש ומפיש מחפשים אחר רעואל.. אך רעואל מתחבא בין העיזים בביתה של מילכה ומצליח ( לא בפעם האחרונה) להתחמק מידיהם כשהוא מחופש.

 

2. אהבת אמת.
מפיש החייל הפלישתי מתאהב בנעמה, לזעמו ולתסכולו של אכיש שחושש שהדבר יפגע בידידות הגברית בינהם ( אם כי בפרק מאוחר יותר אנו מגלים שגם לאכיש יש מחשבות על נעמה היפה..) מפיש מצהיר על אהבתו לנעמה לפניה בעברית שפה שבה הוא שולט בקושי וכך משבש ללא הרף את ההצהרה. .רעואל הנרגז יוצא כנגדו לדו קרב בסגנון דוד וגולית עם מקלעת אבנים אך רעואל אינו דוד ( שעדין לא נולד ) והוא מובס בקלות בידי מפיש שהוא גדול וחזק לפחות כמו גלית . הוא משחרר את רעואל בתמורה לפגישה עם נעמה למרות התנגדותו הנרגזת של אכיש( לזכותו של מפיש הענק יאמר שהוא אינו כופה את עצמו בכוח על הנערה ) . וכך נעמה יוצאת לפגישה ראשונה עם מפיש בליווים של אליקום שלח ואחיש שיושבים בינהם ומעבירים זה לזה כל מילת אהבה שמפיש אומר לנעמה. אך סוף טוב הכל טוב , מפיש מחליט לבסוף שהוא מעדיף אחוות גברים עם אכיש על פני אהבת נשים עם נעמה וששום בחורה לא תפריד בינו ובין אכיש . נעמה אגב אינה נראית משום מה מרוצה לחלוטין מהסוף הטוב הזה.

 

3. שעת השין .
מילכה לוחצת על רעואל שיתחתן כבר עם נעמה ,אך זה אינו נלהב לרעיון, כפיצוי הוא מביא לנעמה שורה של מתנות : ערלות חתוכות של פלישתים . . בנתיים מתברר לנעמה יש מחזר מסתורי ששולח לה שירי אהבה. ,המחזר המסתורי מתגלה כשכן שלח והוא בכלל מחזר אחרי מילכה ולא אחרי בתה נעמה כפי שהיא חשבה בתחילה, כדי שתהיה לו אישה שניה לצד אישתו העקרה. . מילכה שגם היא אינה מתגלה כמי שאינה נלהבת לרעיון של נישואין מודיעה שהיא מוכנה להינשא לשלח רק אם שלח ילמד להשתמש באות שין בדיבורו דבר ששלח להפתעת הכל עומד בו בהצלחה. אלא שטקס הנישואין נקטע כשרעואל הקנאי חוטף את מילכה מהחופה בחושבו שזו נעמה העומדת להינשא לשלח! מילכה לא מתעצבת יתר על המידה בגלל ההתפתחות המדהימה.

 

 

 

4. עבד בהנחה.
נעמה משכנעת את מילכה לקנות עבד מאליקום שבין שאר דברים שולח את ידו גם בסחר עבדים . . הוא משכנע אותם לקנות עבד עברי בזול . אך בגלל מחסור זמני בעבדים עבריים הוא מוכר להם את אכיש הפלישתי מחופש לעבד עברי מזוקן מתוך מחשבה לשלשל לכיסו את הכסף שמילכה משלמת עבור לא כלום . אכיש מגויס למבצע בהבטחה שתקופת עבודתו כעבד עברי תהיה למעשה תקופה של נופש ומנוחה מעבודה קשה. ואכן בביתה של מילכה אכיש מתגלה כעבד עברי בעייתי ביותר שמסרב לעבוד בכל מיני תואנות ואישורים רפואיים שקובעים שהוא אינו יכול לעסוק כמעט בשום עבודת בית , השתיים נאלצות לעבוד עבורו .כשהשתיים מגלות את התרמית הן מחליטות ללמד את אליקום ואכיש לקח ולעשות לעבד העברי שהתגלה כעבד זר ברית מילה! אכיש מצליח איך שהוא לברוח משם . ואליקום נדרש כעת בידי החיילים הפלישתיים לשלם לאכיש על הזמן שלא עבד בביתה של מילכה דמי אבטלה.

 

 

5. מפיש אוהב שלום.
בזמן שאכיש שיודע עברית היטב נוסע לנופש בעזה מפיש נתקף ברצון להיות כובש נאור וליברלי ולהפגין שלום ופיוס על מנת להתחבב על תושבי הכפר. רעואל המחופש לאליקום משטה בו ומציע לו לכתוב את המילים "מפיש אידיוט , מפיש בן זונה " כמילות פיוס ואחווה . מפיש הנחוש בדעתו רושם את המילים האלה בכל מקום בכפר. שלח שמנסה למחוק את המילים נענש בחומרה בידי מפיש שמאלץ אותו לכתוב אותן מחדש עד שמגיע אכיש שיודע עברית ותוקף אותו . וכעת שלח מוצא עצמו בין אכיש שדורש ממנו למחוק את המילים ולא .. ובין מפיש שדורש ממנו לרשום אותן מחדש ולא…
וכעת אליקום שנחשב לפושע האחראי למתיחה בידי הצמד עובר עינויים קשים בידי מפיש אלא שמסתבר שהשניים מקבלים תשלום קבוע מאליקום לביצוע משימות שונות.וכדי לא לוותר על השוחד הקבוע הזה השניים מאפשרים לשלח לשחרר אותו מהכלא.

 

 

6.למען ההיסטוריה.
עם יהורם גאון. הטוב בפרקי הסדרה. כותב ספר שופטים יהורם בן נפתוחים מגיע לכפר בחיפוש אחר חומר מעניין לסיפרו. ושם פוגש את מילכה שנראת לו מוכרת מאיפה שהוא ( מסדרת "קרובים קרובים" שבה הופיעו הוא וליאורה וריבלין ביחד כבעל ואישה ושאליה יש בפרק התייחסויות שונות שמובנות רק למי שצפה ב"קרובים קרובים" ) ויותר מכל הוא רוצה סיפורים פיקנטיים על שימשון . שלח ואליקום מנסים להיכנס לספר שופטים ולהיסטוריה בצורות שונות . שלח על ידי סיפור כיצד פגש את שמשון בבית מרקחת אך ללא הצלחה , אליקום מציג את עצמו כמבצע ניסים ומארגן פברוק של נס שבו הוא מרפא צולע ,החייל אכיש מחופש . אלא שאכיש נפצע בנתיים בצלעו בידי רעואל והוא נשאר פצוע גם לאחר הנס שמבצע עליו אליקום וזה לא מספיק טוב כדי להיכנס לספר שופטים . דווקא רעואל נכנס להיסטוריה על ידי סיפורי גבורה על מעללי שועלי שמשון . ומילכה מעניינת אישית את יהורם וגם נותנת לו כמה פסוקים שהוא מכניס לתנ"ך ביחד עם סיפורי גבורת שמשו אך לא לספר שופטים אלא לספר "שיר השירים " הרומנטי.

 

 

7. סוף ציתות.
בהוראת שלטון הכיבוש הפלשתי נערכות בכפר בחירות לראש הכפר שישמש כנציגו ביפני הפלשתים .. אליקום ושלח מתמודדים על הראשות .אליקום לומד נאום שמכינות לו מילכה ונעמה אכיש ומפיש מריצים את שלח לתפקיד הבכיר . מפיש בעל יכולת הזכירה האבסולוטית מסתתר בביתה של מילכה ולומד את הנאום שמועבר ממנו לשלח בעל פה ( נאום שמזכיר מאוד נאומי בחירות של מועמדים כיום ) . שלח חוזר כמו תוכי על הנאום בזמן העימות בין השנים בפני אנשי הכפר כולל הקריאה לבחור באליקום . אליקום מתגלה כלא טוב יותר כאשר הוא מכריז שהוא יביא את המשיח ומזור לכל חליי העולם והאנושות. מילכה היא שנבחרת לבסוף לראש הכפר ברוב גדול.

 

8. הצ'אנס הגדול .
מילכה בתפקידה החדש כראש הכפר נוסעת לעקרון להיפגש עם נציגי הפלישתים ונעמה ורעואל מנסים לנצל את המצב ולהתבודד ביחד . אלא שאליקום שרוצה אישה שניה נזרק כתוצאה מביתו בידי אישתו ומגיע אליהם וכך גם שלח והחייל אכיש שחושק גם הוא בנעמה ( מה שמסביר אולי את התנגדותו הקשה להתאהבות של מפיש בנעמה בפרק קודם ) כולם מפריעים לזוג להתבודד,ולבסוף כאשר הם מניחים סוף סוף לזוג לנפשו מילכה חוזרת מעקרון לפני שהזוג הספיק לעשות משהו.

 

9. מילכה ליום אחד.
מילכה ראש הכפר מטילה מגוון משימות על תושבי הכפר ועל החיילים הפלישתים כמו ניקויו מאשפה וסלילת דרכים חדשות . התושבים העייפים מרוב עבודה מנסים למצוא דרך לסלקה מהשלטון.הדרך נמצאת אך גם מרצונה של מילכה שגם לה נמאס כבר מהתפקיד שמשניא אותה על בני כפרה.

10. קולות.
מפיש חוזר בתשובה בהשפעת הכוהנים ,לאמונת האל דגון. הוא מגדל זקן ומקפיד במצוות אכיש החילוני בהחלט שאותו הוא מנסה גם כן להחזיר בתשובה ללא הצלחה מחליט שהוא השתגע. מפיש מחליט ל"ספלש" דהיינו להעביר לאמונת הפלישתים גם את תושבי את בציר אביעזר. אכיש והישראלים משתפים פעולה כדי להניאו מכוונתו על ידי יצירת קולות מלאכותיים של האל דגון "מהשמיים" שקוראים לו לחזור מדרכו השגויה לעזוב את הישראלים במנוחה ורק להביא להם כסף.מפיש אכן עושה זאת . אך התושבים שמגיעים למסקנה שאם אפשר לשכנע את מפיש לעשות דבר כזה אפשר לשכנע אותו על ידי קולות מהשמיים לבצע גם דברים אחרים.

 


11. אל המטרות..
בכפר יש בצורת ותושבי הכפר מחליטים למצוא את האשם ולהעניש אותו בסקילה עד מוות.

12. אכיש שרוצה כל כך.
אכיש נכשל בבחינות ובתרגיל של דינמיקה קבוצתית מוחלט ליצור לו דמות אם שתדחוף אותו לכל הבחינות .רעואל מאמן את מפיש ומפיש מתחפש לאימא של אכיש. השניים הולכים לבחינה וכל אנשי הכפר באים להיפרד מהם.

 

 

13. אחדות העם.
אליקום מקים חוג מקרא והיסטוריה שבו הוא מלמד את תולדות עם ישראל ואת שירת דבורה הנביאה אך מסתבר שעם ישראל הוא עם מסוכסך ומפורר מאוד. . במאמץ לפעול מען אחדות העם המפורר שבו כל שבט שונא את כל השבטים האחרים וחצי אחד של המנשה שונא את החצי השני מחליטים אנשי הכפר לנסוע לחצי שבט המנשה היושב מעברו השני של הירדן ולהשלים עימו. תחילה רק שלח משבט אפרים נוסע אך כשמסתבר שזה על חשבון הכפר כולם רוצים לנסוע. הבעיה שמפיש מוכן להנפיק רק שני אישורי נסיעה. והיחסים בין כולם מתערערים .אלא שבסוף מפיש מסדר אישורים לכולם ואם כי מסתבר בנתיים אף אחד לא רוצה לצאת הוא כופה על כולם לצאת למסע.ובכך נפרדו הצופים מאנשי כפר "בציר אביעזר" ומסדרת "חצי המנשה".

 

https://www.youtube.com/watch?v=5M8wLZDUm7U


הסדרה הייתה מוצלחת ביותר אם כי עוררה את חמתם של כמה בכירים דתיים למשל שר החינוך זבולון המר שראה בה לעג לקודשי האומה מצד שני דתיים לאומיים רבים היו בין צופיה המסורים ביותר של הסדרה. . הסדרה אף זכתה לפרס בפסטיבל ניו יורק לטלוויזה בתחום הקומדיה המקורית ( טקס שבו סירב השר המר להשתתף ). . למרות הצלחה זאת "חצי המנשה" לא חודשה כנראה גם בגלל ההתנגדות בחוגים דתיים בכירים שונים וחבל.
.לדעת סידון מאחר שסדרה כזאת דורשת ידע בסיסי מהצופים בתנ"ך ידע שכיום כבר קשה למצוא אותו אצל רבים מהצופים ,ספק אם תיעשה בעתיד סדרה כמוה. "חצי המנשה " נשארה תופעה יוצאת דופן ומיוחדת במינה בטלוויזיה הישראלית והעולמית כסדרת הקומדיה התנכית היחידה בעת כתיבת שורות אלו.

קישורים רלבנטיים :

חצי המנשה בויקיפדיה 

על התנ"ך בקולנוע ובטלוויזיה הישראליים

 

 

אפרים סידון בויקיפדיה

 

אפרים סידון וטרזן בג'ונגלים של חנוכה

אפרים סידון על השמשונים החדשים

אפרים סידון על "התנ"ך בחרוזים"

השחקנים
ליאורה ריבלין

אלינור אהרון

נבו קמחי

שלום שמואלוב

קומיקסים תנכיים

 

קרובים קרובים בויקיפדיה

 

סדרת "חברים מהתנ"ך "

סדרת "אני קלאודיוס"

אודיסאוס אבינו , הלנה היפה אימנו : על מוצא העם הפלישתי

מתאבד בעזה : האופרה :שמשון ודלילה"

תודה לדני סלס על הסריקות .

אודיסאוס אבינו , הלנה היפה אימנו: חקירה על המציאות ההיסטורית מאחורי הסרט "טרויה"

 troy pitersen

פוסטר הסרט "טרויה" בבימוי של וולפנג פיטרסן.

הופיע בעיתון גלובס תחת השם  "האם אכילס היה יהודי "

צפו במקדימון לסרט "טרויה "

ב-2004 עלה על המסכים סרטו של הבמאי וולפנג פיטרסן "טרויה " סרט באורך 3 שעות על סיפור מלחמת התרבויות ראשונה בין מזרח ומערב והכל בגלל אישה יפה אחת , הלנה " ( בגילומה של הדוגמנית דיאן קרוגר , שדומה שהיא השחקנית היחידה בסרט שנראית כמו הפסלים היווניים הקלאסיים של טיפוסים בלונדיניים ולא כמו טיפוס ים תיכוני ,שחרחר כמו שאר השחקנים ) ולא בגלל אינטרסים פוליטיים וצבאיים כפי שמקובל יותר .
זהו סרט מרשים למדי שהמוטו של הדמויות שלו ובראשן הגיבור אכילס בגילומו של בראד פיט הוא שאין זה משנה אם הן ימותו במלחמות ,מה שחשוב הוא ששמן ומעשיהן יזכרו גם לאחר אלפי שנים .זהו מוטו שאולי מקביל לאידיאולוגיה של המתאבדים המוסלמיים ושולחיהם בימינו .זהו מסר שנדיר מאוד להיתקל בו בספרים ובסרטים מהתקופה המודרנית הלומת המלחמות ההרסניות אך אכן היה נפוץ מאוד בימי קדם.

תמונה מ"טרויה".

וזוהי רק הגרסה החדשה לסיפור שמקסים את העולם מזה 2900 שנה מאז שסופר לראשונה בצורתו הידועה לנו בידי המשורר העיוור הומרוס שחי אי שם באסיה הקטנה . סיפור זה הפך ליצירה המרכזית של התרבות היוונית הסיפור שכל יווני משכיל היה חייב לדעת אותו כדי להיחשב לבן תרבות . ומשם התפשטה לעמים אחרים שהעריצו את היצירה וניסו לקשר את עצמם למלחמת טרויה . וכך הרומאים טענו במלוא הרצינות שהם צאצאי הטרויאנים שנוקמים את נקמת אבותיהם הקדומים בכך שהביסו את היוונים ולאחריהם גם הצרפתים והאנגלים טענו שגם להם יש קשר גזעי ללוחמי אותה מלחמה אבודה בערפילי ההיסטוריה והדבר נחשב בעיני כל לכבוד שאין למעלה ממנו ( חוץ אולי מלמצוא קשר משפחתי לגיבורי התנ"ך ) .
ד"ר עירד מלכין הוא חוקר מיתולגיה שפירסם לאחרונה את הספר "שיבותיו של אודיסאוס " שבו הוא עוסק בהתפשטות המיתוס של מלחמת טרויה ושיבת גיבוריה ברחבי כל העולם :

א.א. האם הייתה מלחמת טרויה ?

 עירד-מלכין

מלכין : לא הייתה מלחמת טרויה כפי שמסופר בידי הומרוס .אנו עוסקים כאן בשאלה שדנה בגרעינים היסטוריים של מיתוס כמו יציאת מצרים וספר יהושע הנשיא קנדי אמר פעם אין עשן בלי אש אלא אם כן יש מכונה שעושה עשן ופעמים אירוע היסטורי יכול להיות זעיר בחשיבות כשהוא מתרחש ולהתנפל למימדים מיתולוגיים אחר כך. מה שחשוב זה לא האירוע עצמו אלא להשפעה ולתפקיד ההיסטורי של אודיסאוס בעיצוב תודעתם של אלפי ומליוני אנשים זה כלל לא חשוב אם באמת היה מישהו בשם אודיסיאוס , החשיבות של דמות מיתית היא גדולה יותר מכמה מליוני אנשים שבאמת חיו .
אולם האם הייתה באמת מלחמת טרויה ? האם אכילס ואגמנמון והלנה היפה ואודיסאוס באמת התהלכו על האדמה וביצעו את המעשים שעליהם סיפר הומרוס ? האם באמת היה סוס עץ שבזכותו נכבשה העיר טרויה לאחר מצור של עשר שנים שלמות? ( שאגב בסרט של פיטרסן מצטמצמות למצור של עשרים ימים לכל היותר ).
 

 

החיפוש אחרי טרויה

הינריך שלימאן האיש שגילה את טרויה.

עד עצם היום הזה הדעות על כך חלוקות בעניין. לקדמונים לא היה ספק בעניין שאכן הייתה מלחמת טרויה והם גם ידעו היכן נמצאת טרויה במקום שנקרא היום היסרליק באסיה הקטנה . תושבי המקום התפרנסו היטב במשך מאות שנים על תיירות קדומה למקום שבו ביקרו אלפי יוונים ורומאים מאלכסנדר הגדול דרך יוליוס קיסר ורבים אחרים הרומאים באו לבקר אתה מקום מתוך אמונה ששם חיו אבות אבותיהם ולכמה משליטיהם אף היו מחשבות מדי פעם להעביר את בירת האימפריה מרומא לטרויה , מחשבות שלצער תושבי טרויה לא התגשמו מעולם. וכך נגזר גורלו של המקום להתקיים רק על רווחים מתיירים מזדמנים עד שנשכח לחלוטין.
אולם בזמנים המודרניים כאשר החל תור החקירה המודרנית החלו החוקרים להסתכל על השירים של הומרוס כסיפור מיתולוגי יפה ותו לא . כל הסיפור על מלחמת עשר שנים שנוצרה בעטיה של אישה יפה נראה להם מופרך לחלוטין ולמען האמת כך הוא נראה גם היום .
אלא שבאמצע המאה ה-19 קם אדם שמשימת חייו הייתה להוכיח שאכן הייתה מלחמת טרויה וכל סיפוריו של הומרוס היו אמת לאמיתה. זה היה המיליונר הגרמני הינריך שלימאן.  הוא חפר בגבעת היסרליק בתורכיה ומצא שם את טרויה ולמעשה עשר ערים שונות של טרויה בתוספת לאוצרות גדולים . שלימאן הפך כתוצאה לגיבור לאומי באירופה כולה ורק שכח תמיד לציין שהרעיון לחפור בטרויה כלל לא היה שלו אלא של אנגלי בשם קלברט שהיה בעל האדמות שם . לאחר מכן חפר שלימאן במיקנה העיר הראשית של היוונים בסיפורי הומרוס ומצא גם שם אוצרות גדולים שאת כולם קישר עם הומרוס . וכך כאשר מצא מסיכת זהב של פני גבר מזוקן בגילה עמידה שלח מיד מברק למלך יוון " זה עתה נשקתי את פניו של אגמנמון . שלימאן ". וזכה הודות לכך לתהילת עולם כ"איש שהוכיח את הומרוס".
האוצרות שאותם גילה שלימאן היגיעו לאחר מלחמת העולם השניה לידי הסוביטים שחשפו את קיומם בידיהם רק בשנים האחרונות . וכעת יש עליהם כמה וכמה תביעות , של ממשלת גרמניה שטוענת שהם נילקחו בידי הסובייטים ללא רשות מהמוזיאונים שלה במלחמת העולם , של התורכים שטוענים שהם ניגנבו בידי שלימן לגרמניה ושל בני משפחת קלברט שטוענים ששלימאן, האיש שגנב את תהילתו של אבי המשפחה כמגלה האמיתי של טרויה גנב אותם מהאדמות שהיו ברשות אבי המשפחה .
אלא שכיום יש ספקות גדולים ביותר לגבי ערך תגליותיו של שלימאן. כיום התברר לאחר מחקרים מפורטים על חייו שהיה זה איש מפוקפק ביותר בלשון המעטה ששיקר כמעט על כל פרט בחייו. כיום יש חשדות מבוססים ביותר המבוססים גם על סתירות שונות ביומניו ( שכמה מהחשובים ביותר בינהם נעלמו באופן חשוד ) שהאוצרות שאותם טען שלימן שגילה בטרויה .ושהבריח אותם לגרמניה כדי שאלה לא יגיעו לתורכים אליהם היו שייכים על פי כל חוק , אף לא נתגלו בחפירות אלא נקנו בידי שלימן בשווקים והוטמנו באדמה ורק מאוחר יותר "פיברק " שלימאן סיפור על גילויים . יש אף חשדות שגם האוצרות שגילה במיקנה היו מזוייפים , הויכוח בעניין בין החוקרים נמשך.

הייתה או לא הייתה ?

troy 2

תמונה מ"טרויה"

ובכל זאת ללא קשר לאמינותו המפוקפקת של שלימאן האם הייתה אחרי הכל מילחמת טרויה ?
הארכיאולוגים שחפרו במקום אחרי שלימן כמו קרל בלגן שחפר שם בשנות ה-30 היו משוכנעים שכן שהייתה מלחמת טרויה בין קואליציה של ערים יווניות בין העיר האסיאתית.

עולמושל אודיסאוס

אולם כעבור כמה שנים הוטלו בכך ספקות גדולים. החוקר החשוב מוזס פינלי טען בספרו המפורסם "עולמו של אודיסאוס " ( שתורגם לעברית ) כי לאמיתו של דבר לאחר כל המחקרים מתברר שאין כל דמיון בין המציאות שאותה מתאר הומרוס שהיא המציאות שאותה היכיר במאה ה8 לפה"ס ובין המציאות של מאות ה-13 וה-12 לפה"ס של התקופה שבה הייתה כביכול מלחמת טרויה . הוא ציין שהעיר טרויה לפי החפירות הייתה עיר קטנה ולאמיתו של דבר לא חשובה במיוחד . פינלי דחה מכל וכל כל מציאות של מלחמת טרויה לדעתו אכן הייתה עיר בשם טרויה שנחרבה אך כל הדמויות של הומרוס וכל הסיפור הם דמיוניים מאלף ועד תו , פרי המצאתו של משורר. זאת הייתה הדעה המקובלת בין החוקרים עד לשנים האחרונות ממש.
אך כיום שוב הסתובבה המטוטלת לצד השני . בטרויה חפר במשך שנים הארכיאלוג הגרמני מנפרד קורפמן . והוא כיום משוכנע לאחר שנים של חפירות שאכן יש בסיס היסטורי לסיפור . הוא מצא שבניגוד לטענותיו של פינלי טרויה של התקופה המתאימה אכן הייתה עיר גדולה וחשובה ביותר. כמו כן נמצאו דוקומנטים שונים של האימפריה החיתית ששלטה באזור באותה התקופה (ושזכרה נמחק לחלוטין מהמיתולוגיה היוונית ומהומרוס ) ודוקומנטים אלה מדברים על עיר בשם וילוסה שהייתה ממלכה ואסלית של החיתים ועל מלחמה שהתחוללה בינה ובין ממלכת "אחיאוה " . כיום לאחר ויכוחים סוערים ביותר בין החוקרים התקבל בשנים האחרונות הקונצנזוס שוילוסה היא "איליוס" או טרויה של הומרוס ו"אחיאוה" הם היונים האכאיים של הומרוס שהחיתים אכן ניהלו עימם מגעים ואינטנסיביים, והחשיבו אותם כממלכה חשובה ביותר והדבר מראה שהיה בסיס כל שהוא לסיפור מלחמת טרויה .
הויכוחים בנושא הם סוערים ביותר בדיוק כפי שהיו לפני 100 שנים בימי שלימאן. רק ב-2001 האשים חוקר גרמני את קורפמן האשמות חמורות ביותר של המצאות וראיה מדמיונו של דברים שלא קיימים כלל בשטח בחפירות . אולם דומה שהקונצנזוס בנושא פונה כעת לכיוון ההנחה שאכן היה גרעין של אמת לסיפור . קורפמן חושב שלא הייתה רק מלחמת טרויה אחת, אלה כמה כאלה ( וכך נמסר גם במיתולוגיה היוונית , שם מסופר כי העיר נכבשה בידי הגיבור המפורסם הראקלס כמה עשרות שנים לפני מלחמת טרויה הידועה יותר ) .
תיאוריה מעניינת שניסתה למצוא את הבסיס ההיסטורי לסיפור העלה החוקר הגרמני זאנגר בשנות ה-90 לדעתו טרויה היא הבסיס לסיפור אטלנטיס המפורסם של הפילוסוף אפלטון על יבשת אבודה ששקעה מתחת למצולות האוקינוס .
ומה שחשוב יותר לעניינינו הוא הסביר את מלחמת טרויה האמיתית כמעין "מלחמת עולם קדומה " בין שני מחנות עוינים במאה ה-13 לפה"ס. מהצד האחד היו האימפריות המצרית והחיתית ובעלות ברית ובהן מדינות יוון ובראשן מיקנה . ומצד שני עמדה אשור עם בעלות ברית שונות כמו מיתני . תושבי ארץ ישראל- כנען ( שאז בערך נכנסו לשם לפי התנ"ך בני ישראל בראשות יהושע ) היו לדעתו ניטרליים בקונפליקט הענקי . טרויה הייתה לדעתו הבירה של אחת המדינות שתמכו באשור ולכן הותקפה בידי האכאים . אך המלחמה והחורבן שנגרם כתוצאה ממנה הביא להרס הדדי לא רק של טרויה אלא גם של היוונים. ופליטים מאסיה הקטנה ומיוון, לשעבר אויבים, התאחדו בתור "עמי הים" שידועים מתעודות היסטוריות כמי שהתקיפו את מצרים ומקומות אחרים במזרח התיכון בתקופה זאת והיגיעו לארץ כנען והתישבו שם כפלישתם וכעמים אחרים הידועים לנו מהמקרא ומתעודות היסטוריות .
התיאוריה של זאנגר שנויה מאוד במחלוקת וקורפמן למשל תוקף אותה . אולם יש יותר ויותר קונצנזוס שאנשים הקשורים לתרבות היוונית האגאית הקדומה שייתכן מאוד שהיו קשורים לחורבן העיר טרויה , אכן היגיעו מיד לאחריה לארץ ישראל והפכו לעם המוכר לנו כפלישתים .

אבותינו הקדומים היוונים

 dotan book

dotan 3

פרופסור טרודה דותן

כך חושבת למשל חוקרת הפלישתים הבכירה ביותר בעולם פרופסור טרודה דותן ( אימו של דני דותן מלהקת "הקליק ") שעוסקת מזה למעלה ממחצית המאה בחקר הקשרים בין עמי הים התיכון בימי קדם.
א. א. האם הפלישתים שחיו בארץ היו צאצאי היוונים שתקפו את טרויה ? או אולי צאצאי הטרויאנים כפי שחושבים כמה חוקרים ?
דותן : אין ספק היו קשרים הדוקים של מסחר והגירה בים התיכון בין העמים השונים ובין השאר בין עמי הים האגיאי כולל היוונים ובין ארץ כנען .נראה שהעם שאנו מכנים בתור ה"פלישתים " היגיעו מאיזור הים האגיאי שידוע כמרכז התרבות היוונית וזה סביר מאוד שהם אכן היו יוונים אגאיים . עדיין אין הוכחה מוחלטת מאחר שלא נמצאו כתבים שלהם אבל רוב הראיות מצביעות על כך .
הם היו תרבות מפותחת ביותר כלל לא ברבריים כפי שהם מתוארים בתנ"ך וככל הנראה הביאו עימם תרבות עשירה ביותר לכנען .
מצאנו בחפירות ערים גדולות ועשירות המזכירות מאוד את הערים של יוון והעולם האיגאי מאותה התקופה שנבנו בקנה מידה גדול על ערים כנעניות עניות יותר בקנה מידה גדול .
בחפירות טרויה לעומת זאת נמצאה תרבות עשירה פחות שבה היו כלים מיובאים בלבד שלא נוצרו במקום כלומר לא של היוונים אלא של אנשים אחרים שיבאו מהם . יכול מאוד להיות שמי שהרסו את טרויה היו עמי הים שבינהם היו הפלישתים שהיגיעו מיד אחר כך לארץ ישראל והתישבו שם .וזה שימש אחר כך כבסיס לסיפור של הומרוס . גם סיפורי המיתולוגיה היוונית מספרים על כך שמחריבי טרויה התיישבו לאחר מכן בארץ ישראל בערים כמו אשקלון ולסיפורים אלה יש כנראה בסיס מציאותי. אשקלון הייתה כמובן אחת המרכזים הפלישתיים החשובים.
חוץ מזה  יש סבירות שהקשרים בין הורסי טרויה ועם ארץ ישראל ועם ישראל הם חזקים יותר ממה שנהוג לחשוב .הארכיאולוג המפורסם יגאל ידין פירסם בשנות החמישים מאמר יפה מאוד שבו הוא העלה את התיזה ששבט דן המקראי של שמשון היה במוצאו קשור לעמי הים האלה ו"לדנאים " שהומרוס תיאר כמי שכבשו את טרויה . לדעתו של ידין הם היגרו לארץ כנען עם הפלישתים והיו קרובים להם באורח החיים שלהם מה שמסביר את הקשרים ההדוקים בין שמשון לפלישתים ואת הדמיון בין הסיפורים עליו לסיפורים על הרקולס.


א.א. והחפירות בשטח מחזקות את התיאוריה הזאת של ידין ?האם יתכן  שהיוונים שכבשו את טרויה נמנים על אבות העם  היהודי  ?
דותן : אין לכך הוכחות מוחלטות וספק אם אי פעם יהיו, אבל כל החפירות מראות שאכן הייתה התמזגות בין העמים השונים ששכנו כאן כפי שחשב ידין ובהם ביו הפלישתים והעמים שבאו עימם ובין בני ישראל , עד כה לא מצאתי דבר שישלול את התיאוריה של ידין והרבה דברים שמחזקים אותה , אני אישית מוצאת אותה כסבירה ביותר . עם זאת עד כה לא נחפרו בתי קברות באיזור פלשת כדי שאפשר יהיה לעשות בדיקת ד.נ.א. בין שרידי הפלישתים לראות עם יש קשר גנטי בינם ובין היוונים הקדומים של אותה תקופה ובמקביל עם שרידי עם ישראל או יהודים מודרניים."

dotan peoples of the sea

עד כאן דותן.
כל הדברים האלו מזכירים לכותב שורות אלה סרט איטלקי משנות השישים שמוקרן מידי פעם בערוצי הסרטים בכבלים כשם "הרקולס ואודיסאוס פוגשים את שמשון " שבו גיבורי המיתולוגיה היוונית מגיעים לארץ כנען ופוגשים את הגיבור המקראי שמשון ועוזרים לו במאבקו כנגד הפלישתים . מסתבר שלסרט זה המגוחך למדי יש בסיס כל שהוא במציאות ההיסטורית האמיתית .
כך שבינתיים אנחנו יכולים לההנות מהמחשבה שאלה מביננו שהם צאצאי שבט דן המקראי הם גם צאצאיהם של אכילס ,אודיסאוס , הלנה היפה ושאר גיבורי הסרט "טרויה".

קישורים רלבנטיים