ארכיון תג: פנחס שדה

ראש שירותי הריגול ככותב מותחנים: היצירה הספרותית של איסר הראל

סופר הריגול העברי הבולט בשנות השבעים  לצד מיכאל בר זוהר היה ראש שירותי הביון לשעבר איסר הראל, מי שידע הרבה יותר מדבר אחד או שניים על ריגול וחיבר ספרים עיוניים רבים בנושא, שעסקו בפרשיות שונות שבהן היה מעורב כראש המוסד והשב"כ.

זהותו כראש שירותי הביון לשעבר נחשפה באמצע שנות השישים ואז הוא הפך להיות אדם ידוע.ידוע יותר ממרבית ממשיכיו אחריו.

 

מאמר לילדים  ב"הארץ שלנו " שכתב פנחס שדה  תחת השם הבדוי "יריב אמציה " על חייו של איסר הראל ,זמן קצר לאחר שזהותו נחשפה.

בשלב מסויים הוא החל לכתוב ספרים .תחילה ספרי עיון אבל גם כמה ספרי ריגול ומתח בדיוניים. למעשה הספרים הראשונים שפירסם תחת שמו היו ספרי מתח בדיוניים אם כי זה לא היה מרצונו החופשי דווקא ,הוא רצה לפרסם ספר תיעודי או כמו תיעודי  לפניהם אבל זה לא יצא לפועל מסיבות צנזורה.

המאבק על "הבית ברחוב גריבלדי"

המפורסם בספריו של הראל וזה שמידת הקשר בין מציאות ודמיון שבו היא השנויה ביותר במחלוקת היה הספר  הראשון שכתב אם כי  לא הראשון שפורסם  הבית ברחוב גריבלדי (ספריית מעריב, 1975), על לכידת אייכמן .הראל כתב אותו עוד בשנות השישים ואז נטען הוא יותר מותחן מאשר אמת ושכתוצאה מהדיונים עליו לקראת הוצאתו לאור, דבר שהמדינה ביקשה בתחילה למנוע, קמה ועדת השרים שאמונה על אישור פרסום ספרים של עובדי מדינ

שאלת פרסום הספר היגיעה בשנות השישים אל בית המשפט  שפסק הדין שלו בנושא נשמר בסוד עד השנים האחרונות בג"ץ 130/68, "איסר הראל נגד מדינת ישראל".

 

 

כל מיני פוליטיקאים בכירים מדוד בן גוריון ועד מנחם בגין, היו מעורבים במידה זו או אחרת בפרשה, שהחלה בלכידת אייכמן ב-1960, נמשכה בהיתרים שנתנו בן גוריון ולוי אשכול להראל, להיעזר בחומר של "המוסד"  לצורך חיבור ספר, והסתבכה כשממשלת אשכול ביקשה לבטל את ההיתר.

מדוע עורר ספרו של הראל בעיות חמורות כל כך עם הצנזורה על פרשה לשכאורה לא הייתה צריכה להיות  בעייתית במיוחד ?

ב-1960 שיקרו ראש הממשלה בן גוריון ושרת החוץ מאיר בהודעות רשמיות, בין השאר לאו"ם ולממשלת ארגנטינה, באומרם שחטיפת אייכמן מבואנוס איירס בוצעה בידי "מתנדבים" ש"חכרו מטוס" – גירסה דומה לזו של בן גוריון לאחר קטל האזרחים הפלשתינאים בפעולת קיבייה ב-1953, כביכול נקם של מתיישבי ספר. מהנימוקים שנודעו עכשיו עולה שממשלות אשכול ומאיר שיכנעו את אגרנט, לנדוי והשופט משה זילברג שפרסום האמת, לפיה סוכני המוסד היו מאחורי המבצע ואייכמן הוטס במטוס של חברת "אל-על", יחדש ויחריף את המשבר ביחסיה עם ממשלת בואנוס איירס, יסכן את יהודי ארגנטינה ויכביד על המאבק המדיני בעקבות מלחמת ששת הימים.

השופטים קיבלו גם את טיעוניו של ראש המוסד מאיר עמית, יורשו ושנוא נפשו של הראל, שפרסום פרטים מבצעיים בחתימת סמכות ביטחונית כה רמה – ראש המוסד לשעבר הראל בכבודו ובעצמו, בניגוד לאיסור המוטל על עובדים זוטרים ממנו בקהילת המודיעין, יגרום נזק למקורות ולשיטות. ל

הראל היה בעל בריתה של שרת החוץ מאיר, ויריבו של ראש אמ"ן עמית, במחלוקת על מידת הסכנה בפעילות המדענים הגרמנים במצרים, בראשית שנות ה-60'. על רקע זה התפטר, שבועות מעטים לפני התפטרות בן גוריון מראשות הממשלה. לאחר מכן התמנה הראל ליועצו של אשכול לענייני מודיעין וביטחון, אך התפטר בעקבות חיכוכיו עם עמית, שעבר מאמ"ן למוסד.

ההתנצחות בין ראש המוסד לשעבר, שהיה בין 1948 ל-1963 סמכות ביטחונית חשאית ומעוררת יראה, לבין פטרוניו לשעבר ומי שנשארו עובדי המערכת הממלכתית, עסקה גם בהבדל שבין החלטות הצנזורה הצבאית (שהסכימה לפרסום ספרו של הראל, בהשמטות ובהונאות קלות) לבין זכותה של המדינה לכפות על עובדיה, בהווה ולשעבר, חובת סודיות. היבט אחר היה המאבק בין "מעריב", שעמד לפרסם את ספרו של הראל, לבין "ידיעות אחרונות", שהגיב בבקשה לראיין עובדי מוסד אחרים על פרשת אייכמן. עורכי העיתונים השפיעו על הרכב ועדת השרים שהתמנתה לחפש מוצא מהסבך.

 

אגרנט וחבריו קבעו שאין יסוד לטענות הראל בדבר חוסר תום הלב של אשכול, אבן ועמית וש"בית המשפט רואה בעין רעה את העלאתן של האשמות מופרכות אלה". אגרנט הצדיק, כ"סוד רשמי", את זכותה של הממשלה למנוע הפרכה של הגירסה השקרית שהפיצה ב-1960 ממשלת בן גוריון. "הדבר עלול להביא להרעת היחסים עם ארגנטינה ולכן טרם הגיעה השעה לפרסום הספר", פסק, "הממשלה היא גוף קולקטיווי. מוטלת עליה בכל ימות השנה האחריות הכבדה, שאין למעלה ממנה, הכרוכה בניהול העניינים המדיניים, הביטחוניים והכלכליים של המדינה. הממשלה לא היתה מצווה להתפנות ולהקדיש מזמנה כדי לשמוע את דברי טיעונו של העותר מפיו", אך מאחר שנמנעה ממנו האפשרות להתבטא בפניה, לא הוטלו עליו הוצאות. לדברי אגרנט, אילו היתה אמת בהאשמותיו של הראל כלפי אשכול (המנוח, בעת כתיבת פסק הדין) ואבן "היה הדבר עלול לגרום למשבר מדיני חמור במדינה". השופטים "מביעים את מורת רוחנו על התנהגותו הבלתי הולמת" של הראל, בהעלאת ההאשמות כנגד בכירים אחרים.

השופט אגרנט הקפיד להדגיש בפסק הדין : " אין לפרסם מידע סודי שאמנם הגיע אל עובד ציבור  בתוקף תפקידו, אך אשר תוכנו מלמד כי מעבידו ( במקרה זה מדינת ישראל ) ביצע או עומד לבצע עבירה פלילית, תרמית או כל מעשה עוול אחר, ובלבד שהאינטרס הציבורי מצדיק זאת".

 

הראל, פירסם לבסוף,  רק ב-1975, את ספרו על מבצע אייכמן, "הבית ברחוב גריבלדי" עשור ויותר לאחר שכתב אותו., 

הספר זכה להצלחה גדולה ,תורגם לכמה שפות ( ראו עטיפות שלהם בהמשך) ולימים  אף הוסרט בידי חברה אמריקנית עם הראל כיועץ.

מהדורה איטלקית של "הבית ברחוב גריבלדי".

ניתן רק לשער ( ויש להניח שהראל חשב על כך רבות ובזעם ) לאיזה הצלחה "הבית ברחוב גריבלדי " היה זוכה אם היה מתפרסם כמו שתוכנן במקור בשנות השישים  זמן לא רב לאחר המשפט. יש להניח שההצלחה שלו אז בארץ ובעולם הייתה  גדולה פי כמה ואולי היה מוסרט כבר בשנות השישים כשכל הנושא היה עדיין טרי.

אבל זה לא קרה.

איסר הראל חיפש בשלב מסויים הצלחה ספרותית באפיקים אחרים.

במפתיע באותה התקופה (בניגוד להיום, כשהדבר נהיה מקובל מאוד), איש הביון הבכיר לשעבר הפך לכותב מותחני ריגול.

זה היה כמעט במקביל לחיבור ביוגרפיה על חייו, הממונה – איסר הראל ועלילות שירותי הביטחון (1970), שנכתב על-ידינ סופר הריגול הישראלי הבולט האחר באותה בתץקופה מיכאל בר זוהר.

בנתיים הראל גם חיבר (לפחות) שני מותחני ריגול בעבור הוצאת ספרים קטנה בחיפה והוצאה קטנה אחרת בתל-אביב.ובגלל פרסומצו של הראל הם זכו לכבוד הגדול להיות מוצאים לאור בהמשכים במוספים של ידיעות אחרונות "7 ימים" ובמוסף "ימים ולילות " של מעריב.

 

אלו היו :

התרמית הגדולה: רומן פוליטי (חיפה: שקמונה, 1971)

 

פורסם תחילה בהמשכים במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות, עם איורים של א. בן-יהודה (גיליונות 363-367, בין התאריכים 22.1.1971-5.3.1971)

ג'יהאד (תל-אביב: כראל, [תשל"ב] 1972.

בעת פרסום הספרים, כבר פרש הראל משירותי הביטחון  ולא היה מעורב בחיים הציבוריים ועצם העובדה שהספרים פורסמו בהוצאות קטנות ולא ידועות, שלא השקיעו משאבים רבים בפרסומם, מן הסתם לא תרמה לתפוצה שלהם. הם נשארו בגדר קוריוזים, דבר שכאילו לא צריך היה לקרות. אין ספק שאם היו מתפרסמים באחת ההוצאות הגדולות, היו מעוררים תשומת לב גדולה, בדומה לספרים המפורסמים היום על-ידי "ידוענים" בסדר חשיבות קטן בהרבה מאיסר הראל. ובכל זאת, לא היסס הראל לפרסם את הספרים תחת שמו ובכך הקדים את  מיכאל בר-זוהר, לא רק מבחינה כרונולוגית (בשנתיים), אלא גם מהבחינה הזו שהראל כבר היה דמות ציבורית ידועה מאוד, שעסקה בספרות ריגול עם פרישתה והיעלמותה, אפשר לומר, מעין הציבור, בעוד שבר-זוהר פרסם את מותחני הריגול שלו בשם בדוי "מיכאל ברק"  ואת שמו האמיתי שמר לספרי העיון שלו כמו הביוגרפיה של בן גוריון.

רק כעבור עשרות שנים הסכים בר זוהר לפרסם את מותחני הריגול שלו תחת שמו האמיתי.

אהרון אמיר ,נעקב ולאחר מכן סופר הצללים של איסר הראל

לאחרונה התברר שאיסר הראל העסיק עבור ספרים אלו כסופר צללים את אהרון אמיר איש התנועה הכנענית  שאחריו ואחרי מקורביו ניהל במשך יותר מעשור מעקב מדוקדק כראש שירותי הביטחון כסכנה פוטנציאלית למדינה.

נראה שבמהלך המעקב היסודי הראל  גם קרא את ספריו של  אהרון אמיר והתרשם מספיק כדי להחליט שזה יהיה סופר הצללים שלו בכתיבת ספרי המתח שלו.
יש להניח שאהרון אמיר לא ידע שהלקוח שלו שהוא ידע כמובן מי הוא היה ,ניהל מעקב אחריו ואחרי מקורביו במשך שנים.

ואולי כן ?

\

הסכם בין איסר הראל ואהרון אמיר שאמיר ישמש  ככותב צללים עבור הראל .באדיבות מכון גנזים ,תודה לדניאל נחנסון 

241

בספר ג'יהאד, הבולט והמעניין מבין השניים, תיאר הראל  ( בשיתוף פעולה עם אהרון אמיר )   מזימה של חברי אירגוני טירור פלסטינאים שונים לפוצץ את מסגד אל אקצה ולהאשים בכך את ישראל על מנת לעורר מלחמת דת כנגדה, מזימה שנבלמת בתחכום רב בידי אנשי המוסד שמנהיגם מתואר כמישהו הדומה מאוד להראל עצמו. ברור שהסופר מבוסס על רעיונות ומחשבות שהיו להראל גם בזמן עבודתו כראש המוסד בנוגע לאפשרויות וליכולות, התוכניות והמזימות של ארגוני הטירור הפלסטינאים. למעשה הוא חוזה בספר משהו שמזכיר מאוד את הפעילויות של אל-קאעידה ודאע"ש כיום.

 

 

\

241

241

241

 

241

 

הראל פרסם פרק ראשון ממה שאמור היה להיות סיפור בהמשכים בשם קשר הדמים: רומן פוליטי במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות ב-10.11.1972.

הסיפור תיאר את שרשרת האירועים לאחר חטיפת הישראלים במינכן והחל בתיאור ההתמודדות של השלטונות הגרמניים עם הטרוריסטים כאשר העיתון מבטיח ש"כל השמות בדויים". למרות הצהרת המגזין על כך שזהו פרק ראשון מסיפור בהמשכים, הופיע  במוסף שף השבוע רק פרק אחד ולא יותר בניגוד למקובל בסיפורים בהמשכים במסופים כאלו .

ניתן רק להניח שהפרקים הבאים שאותם סיפק הראל לא מצאו חן בעיני העורכים, שקיבלו את הפרק הראשון בגלל מעמד הסלבריטי של הראל.

241

241

עם זאת, בזאת לא תמו ניסיונותיו של הראל לפרסם סיפור בהמשכים: בימים ולילות של מעריב פורסמו שני פרקים מספרו של הראל ג'יהאד תחת השם המזימה (11.8.1974, 23.8.1974). אין זאת אלא להעיד על כך שהספר שיצא כאמור לאור שנתיים קודם לכן, לא זכה לחשיפה רבה במיוחד, כך שעורכי המגזין לא ראו פגם בפרסום פרקים ממנו שנתיים לאחר צאת הספר לאור.

הראל כתב  גם  לימים ספר ריגול רביעי . סופר שם  על פיצוץ מסגד הר הבית בידי קנאים יהודיים (נושא שכידוע היה ונשאר אקטואלי ביותר), ונתן לסופר הריגול אורי אדלמן את כתב היד כדי שיחווה עליו את דעתו. אדלמן מצא שהרעיון מעניין אבל המליץ על סופר צללים שישפר את הסגנון.

למיטב ידיעתי, ספר זה של הראל לא פורסם מעולם.

אולי כתב גם ספרי ריגול ומתח בדיוניים אחרים שלא פורסמו מעוטלם.

עד לימינו אלו, איסר הראל היה ונשאר ראש  שירותי הביון הישראלי היחיד עד כה שכתב מותחני ריגול. אם כי מאז, בכירים נוספים בשירותי הריגול החלו לפרסם מותחנים ככל שהז'אנר הלך וצבר פרסטיז'ה.

אין לאטמר שהיה כותב מוכשר במיוחד גם כשכותב הצללים שלו היה אהרון אמיר, אבל סיפ]וריו מצטיינים בתחושה של אמינות ובתחבולות מקוריות כמה מהן מן הסתם כאלו שהוא חשב עליהן ( ואולי גם השתמש בהן?) כראש שירותי הביטחון.

נספח :

ספרי איסר הראל :

  • התרמית הגדולה, הוצאת שקמונה 1971.
  • ג'יהאד, תל אביב: כראל, 1972.

 

הבית ברחוב גריבלדי   :הסיפור האמיתי על לכידתו של אדולף אייכמן – מסופר לראשונה על ידי מי שתכנן את המבצע ועמד בראשו… [תל-אביב] :   ספרית מעריב,   1975

 

מהדורה מורחבת : תל-אביב : זמורה, ביתן, תש"ן, 1990

הספר תורגם לכמה שפות :

 

 

לצרפתית :

 

 

 

ולגרמנית :

 

 

אנטומיה של בגידה :"האדם השלישי" והמפולת במצרים ,ספרי ידיעות אחרונות , ירושלים ,עידנים 1980

מבצע יוסל'ה /  ספרי ידיעות אחרונות   ירושלים :   עידנים,   תשמ"ג 1982

משבר המדענים הגרמנים :1962-1963 / תל אביב : ספרית מעריב, 1982.

קם איש אל אחיו :הניתוח המוסמך והממצה של "פרשת לבון" -ירושלים: כתר 1982

האמת על רצח קסטנר :טרור יהודי במדינת ישראל   ספרי ידיעות אחרונות , ‫ ירושלים : עידנים, תשמ"ו 1985

ריגול סובייטי :קומוניזם בארץ-ישראל / ספרי ידיעות אחרונות ,תל אביב : עידנים, תשמ"ז 1987

ביטחון ודמוקרטיה ,ספרי ידיעות אחרונות , עידנים ,1989

ראו גם

 

איסר הראל בויקיפדיה 

הלוחם החשאי :איסר הראל על אלי כהן 

סוכן חשאי דן גולן בקהיר מאת "אמציה יריב " הוא פנחס שדה ואשר (עין דור-דיקשטיין)

 

לפניכם אחד מסיפורי הריגול הטובים ביותר בקומיקס  העברי : עלילות סוכן חשאי ישראלי דמוי ג'ימס בונד שיוצא כנגד מדען נאצי בקהיר.

.הסיפור הזה הופיע בשבועון "הארץ שלנו" בתקופת שיא השיגאון לסיפרי וסירטי ג'ימס בונד שההשפעה שלו כמובן ניכרת בכל.

אבל חוץ מזה הסיפור מבוסס גם על פרשיה אמיתית בהחלט: 

.המרדף של אנשי "מוסד " ישראלים במצרים ומחוצה לה אחרי מדענים גרמנים נאצים לשעבר שסייעו למאמץ המלחמתי של מצרים.

וחוץ מזה הכל בדוי .

או שלא? 

"דן גולן בקהיר "

כתב "אמציה יריב" הוא פנחס שדה

צייר אשר( עין דור  דיקשטיין)

הארץ שלנו כרך טו 1965 חוברות 31-46 ב-16– חלקים.

עלילות סוכן חשאי ישראלי דמוי ג'ימס בונד שיוצא כנגד מדען נאצי בקהיר.

סיפור ראשון מתוך שניים על עלילות דן גולן

 

 קיראו את הסיפור הבא  בסדרת דן גולן "דן גולן במבצע תת מימי" 

בעקבות אוצר פרעה- סיפור קומיקס מדפי "הארץ שלנו " מאת יריב אמציה ( פנחס שדה ) ואלישבע נדל

בעקבות אוצר פרעה" מאת יריב אמציה  ( פנחס שדה )

איירה אלישבע נדל .

פורסם בהארץ שלנו כרך יג  חוברות 39-51  1963.ב-13- חלקים.

לכבוד חג הפסח המתקרב סיפורה של תגלית ארכיאולוגית מדהימה הקשורה לסיפור חג הפסח.

את הסיפור כתב לא אחר מאשר הסופר והמשורר הידוע פנחס שדה שפרנסתו הייתה על כתיבת קומיקס עבור שבועון "הארץ שלנו "תחת השם הבדוי "יריב אמציה".

נערים ישראליים מוצאים במדבר סיני  את קברו של רעמסס הרביעי שהיה כמסתבר ידידו של משה רבנו ולכן  חרט על קברו כתובת בעברית.

רעמסס הרביעי הנ"ל היה גם היה במציאות ההיסטורית ושלט גם בארץ כנען. הוא רק לא היה פרעה חשוב בניגוד לקודמו, אביו  רעמסס השלישי שהוא הפרעה שהביס את הפלישתים כשפלשו למצרים בקרבות גדולים.

לא אוכל לאמר  לצערי שזהו אחד מסיפוריו הטובים של  "יריב אמציה".

ובסיום יותר מידי ברור שלסופר פשוט נמאס או שלעורך נמאס ונתן לו הוראה לסיים מיידית.

בכל זאת יש בו עניין כשריד היסטורי של תקופתו שנות השישים של המאה ה-20.

אבל הרעיון של פרעה כידידו של משה  ולא דווקא כאוייבו הוא מעניין מעורר הירהורים.משה אחרי הכל תואר כמי שגדל בבית המלוכה המצרי.

מי  שכן רוצה לקרוא סיפור קומיקס ארכיאולוגי מצויין בכל קנה מידה מומלץ לו לקרוא את הסיפור של רותו מודן "מנהרות " העוסק בחיפוש אחרי ארון הברית המקראי .

וכשקראתי את אותו רומן גראפי עכשווי  וכתבתי עליו מאמר ביקורת גדול ב"יקום תרבות " "מחפשי הארון האבוד" חשבתי גם על הסיפור הזה כנקודת השוואה.

אני תמה אם הקומיקסאית רותו מודן קראה אותו אי פעם. סביר שלא.

 

241

 

241

241

241

241

241

 

241

241

241

241

241

241

 

 

241

 

 

 

241

 

על רעמסס הרביעי במציאות ההיסטורית קראו כאן 

פנחס שדה מחבר סיפור טרזן

הרשימה הזאת פורסמה לפני שנים באתר בשם "קולמוסנט" אתר שהפסיק להתקיים.אז הנה היא שוב.

בקרוב תעלה רשימה נוספת שגם היא הייתה ברשת  באתר על פנחס שדה ונעלמה ביחד עם האתר  על סיפורי הקומיקס השונים של   פנחס שדה ב"הארץ שלנו"  תחת שמות בדויים שונים כמו "יריב אמציה " עם קישורים לאלה מהם שהם ברשת. 

 

פנחס שדה מחבר  סיפור טרזן

"הדברים שיסופרו להלן התרחשו  לפני זמן  לא רב , בשנת 1957 , ועד כה לא הגיע שמעם לידיעת הציבור הרחב. לפי מיטב ידיעתי ואמונתי ,ספר זה מביא לראשונה בפני קהל הקוראים את פרטי הפרשה המוזרה בקשר לטרזן ,פרופסור ג'ופרי אלן-ג'ון , העלמה אליזבת , אינספקטור מק –גילן והתכנית האטומית השטנית…תכנית שסיכנה את כל העולם!

השקעתי זמן וטורח רבים באיסוף הידיעות המובאות בסיפור זה . ההתחלה הייתה מקרית לגמרי ..בשנת 1958 הזדמנתי ללונדון , והוזמנתי לסעוד בחברתו של ידיד נושן , מר ג. וילסון בראון , עורך העיתון GOOD NEWS . תוך כדי שיחה, השמיע ידידי הערות אחדות , שעוררו את סקרנותי,. ביקשתי שיספר לי את כל הפרשה, אך הוא התנצל ואמר שאינו יודע אלא פרטים מעטים . יתר על כן העניין הוא  סודי ביותר ! אך הוא יעץ לי ( ואף נתן לי מכתב המלצה ) לפנות למטה הבולשת –"הסקוטלאנד יארד" – ולנסות את מזלי. "תפנה למפקח  סיר ג'ון  מוריס"- אמר.

פניתי ל"סקוטלנד יארד ", ומפקד הבולשת (בשמעו שאני מעוניין לכתוב ספר על הפרשה ובהיותו מוקיר ספרות וסופרים ) הואיל להראות לי את כל המסמכים הנוגעים בדבר.

הללו נמצאו בתיק שחור ,המסומן בסימונים אלו X852-A TS 8.

ככל שהתעמקתי בקריאת המסמכים , גליתי שאין די בכך: ושאם ברצוני לקבל פרטים מלאים –עלי להוסיף ולטרוח. היה עלי לבקר גם את הבסיס האטומי 5X2 ולשוחח שם עם הסגל המדעי .

לבסוף עמדתי בפני התפקיד הקשה ביותר, ואף אותו ביצעתי : נסעתי לקונגו הבלגית , כדי לשמוע את  פרטי הסיפור  מפי שנים מגיבוריו הראשיים –טרזן והעלמה אליזבת אלן-ג'ונס. שלושה שבועות שהיתי בקונגו , ומיד ישבתי לכתוב את הסיפור.

אודה ולא אכחד: קוראים מסוימים ישתוממו מאוד בקראם את פרטי הפרשה. ואכן אינני מאשימם!

צמרמורת חלפה בגבי , כאשר נודע לי , לפתע פתאום , לפני איזו סכנה איומה עמד העולם כולו ( מבלי לדעת כלל ) בשנת 1957 . תודה לאל שהאיום הוסר מעל ראש כולנו , וזאת כתוצאה מעוז -נפש  עילאי , הקרבה ותבונה .

( הפתיחה לסיפור בהמשכים "טרזן ותעלומת האטום " מאת "יריב אמציה " הארץ שלנו  כרך י' , 1960 ) 

 בכרך י של המגזין לילדים "הארץ שלנו " ב-1960 הופיע סיפור בהמשכים של "יריב אמציה " הלא הוא  שמו הבדוי של הסופר הידוע פנחס שדה  ( שהירבה לפרסם במגזין סיפורי הרפתקאות בהמשכים וסיפורי קומיקס בהמשכים תחת שם זה ) בשם "טרזן ותעלומת האטום" . הסיפור היה  מלווה באיוריה של ציירת המגזין אלישבע נדל  ששיתפה פעולה עם שדה בכמה וכמה מסיפורי הקומיקס שלו . סיפור זה הוא יוצא דופן בכלל היצירות של שדה בכך שהוא סיפור מקורי על דמות ידועה  מהתרבות הפופולארית העולמית , טרזן איש הג'ונגל.

והנה כמה דוגמאות שלהם:

 

 

 

הסיפור יצא לאור שוב כספר בהוצאת "עמיחי " ב-1962 עם איורים של צייר שונה ששמו אינו מופיע בספר.אולי היה זה פנחס שדה עצמו שגם אייר ספרים.

העטיפה בכל אופן אינה של הצייר שמאייר בפנים הספר אלא כנראה של זיוה שישא אם לשפוט על סמך הסיגנון האמנותי.

 

.

 

ציורים  מפנים הספר ,אולי של פנחס שדה.

בסיפור טרזן נאבק בכנופיה של שודדי אורניום ומגלה שמאחוריה עומדת מזימה של מליונר להשתלט על העולם בעזרת קרינה רדיואקטיבית שתופעל על המין האנושי ותהפוך את רובו לאידיוטים . בסוף הסיפור טרזן מתאהב בבחורה שבה נפגש לראשונה במהלכו ( ואיננה ג'ין אהובתו ואישתו בסיפורים המקוריים)

ומתעתד להתחתן עימה.  בגרסה שהופיעה ב"הארץ שלנו " הופיעה בסיפור הקדמה ( שמובאת למעלה ) שבה מספר שדה בסגנונו של מחבר סיפורי טרזן המקורי אדגר רייס בוראוז כיצד היגיע סיפור זה  על טרזן לידיעתו, אך הקדמה זאת הושמטה משום מה ממהדורת הספר.

מעניין שבאותם הגיליונות של "הארץ שלנו " שבהם פורסם סיפור הטרזן של שדה , פורסמה במקביל גם סידרת קומיקס של  הצייר דני פלנט ( ששיתף פעולה גם הוא  כמה פעמים עם שדה כאמן לסיפורי הקומיקס שלו ) שעסקה גם היא בהרפתקאותיו של טרזן . ניתן לפרש זאת רק על ידי כך שב-1960 נהנה טרזן משיא הפופולאריות שלו אי פעם בישראל , ופופולאריות זאת בקרב ציבור הקוראים הייתה כה גדולה עד שמגזין "הארץ שלנו " המכובד החליט לפרסם לא פחות משני סיפורי טרזן שונים בגיליונותיו כדי למשוך אליו את הקוראים המרובים של  טרזן.

קטע מסיפור קומיקס על טרזן מאת דני פלנט שהוטפיע במקביל לפרסום "טרזן ותעלומת האטום" במקביל ב"הארץ שלנו". אכן הייתה זאת שנת שיא עבור טרזן בישראל!

 

שדה התבייש תמיד בסיפור זה כמו בסיפוריו האחרים שפורסמו בשמות בדויים ב"הארץ שלנו " אם כי לדעתי לא היה לו על מה. הם מראים על דמיון עשיר וכושר המצאה שאינם כה ניכרים ביצירותיו המכובדות יותר.סיפור הטרזן שלו הוא קולח , גדוש בפעולה מצד אחד ובהומור המיוחד של המחבר מצד שני . הוא בהחלט עולה על הרוב המוחלט של למעלה מ-1000 סיפורי הטרזן המקוריים שהופיעו בישראל בשפה העברית .

 מעניין שאת פרסומו חב שדה למעשה למולים שהתפרסמו בזכות סיפורי טרזן . ספרו הידוע ביותר של שדה "החיים כמשל " הופיע ב-1958 בהוצאה בשם "ששת " שמאחוריה עמד דפוס מל"ן   שנוהל בידי גלילי לוי ואחיו  בתל אביב .  הספר פורסם שם רק לאחר שנדחה בידי הוצאות מכובדות מרובות וזאת בעקבות השתדלותם של עורכיו של  שדה במגזין "הארץ שלנו " בנימין תמוז ויעקב אשמן. דפוס מל"ן הנ"ל התפרסם  באותה התקופה בראש ובראשונה כמו"ל של למעלה מ-600   סיפורי טרזן שנכתבו בידי סופרים ישראלים שונים כמו עמוס קינן , ישעיהו לויט , חיים גיבורי ורבים אחרים  מחוגי הבוהמה הישראלית והופיעו  תחת שמות הוצאות כמו "הקרנף ", "הנמר" , "הברדלס"  וכו' שמאחוריהן עמד דפוס מל"ן .דפוס מל"ן פירסם גם סדרות אחרות כמו "קפטין בלאד " ו"הספינה קפריקורן" שנערכו בידי הסופר והמתרגם אהרון אמיר כפי שהיו סיפורי טרזן של ההוצאה בראשיתם. אך  הסדרות האחרות  היו קצרות ימים בהשוואה לטרזן שהתקיים בדפוס מל"ן במשך למעלה מ-10 שנים . סיפורי טרזן היו מקור הכנסה חשוב ביותר של ההוצאה..

כך שבמידה רבה הספר "החיים כמשל " פנחס  שדה והקוראים חייבים הרבה למולים לא ידועים  אלה של  סיפורי טרזן .עם זאת לפחות עד כמה שידוע לי שדה  עצמו מעולם לא תרם חוברת טרזן לדפוס מל"ן , הוא כתב על הדמות רק עבור "הארץ שלנו".    

להלן הראיון היחיד עם פנחס שדה על הספר "טרזן ותעלומת האטום ". ועד כמה שידוע לי זוהי גם הפעם היחידה שבה דיבר בפומבי על אחת מיצירותיו  המרובות בהמשכים במגזין "הארץ שלנו " . ומראיון קצר זה אפשר ללמוד הרבה על הדרך שבה התייחס אליהם .הראיון פורסם במסגרת  במאמרו של איתן בר-יוסף "לטרזן בהגיעך לגבורות , ישר כוח"  מ"עיתון תל אביב-ידיעות אחרונות " 6 במאי , 1992.

שדה: הבט , אין לי שום יחס לטרזן , וגם כשהייתי ילד הוא לא היה גיבור שלי . יהודי שמרחף באוויר ושואג לא תפס אותי . אני העדפתי את הבלשים בפרוטה שמכרו אז . טרזן  היה בתחום השרירים, וזה לא כל כך הרשים אותי . אני אפילו לא זוכר אם ראיתי סרט שלו . העובדה ששמי מופיע ליד הפסבדונים בספריה שבה חיפשת ,מעידה רק על טמטומו של הספרן שם,לא יותר .    אני רעבתי ללחם פשוטו כמשמעו , ונאלצתי לכתוב ספרי ילדים  כדי לאכול, וברור כי לא יכולתי לחתום עליהם בשמי

בר -יוסף: "לא קראת אף פעם טרזן ולא הכרת אותו , אז איך כתבת את הספר ?"

שדה: "אני חושב שאתה פשוט מגזים בהערכה שלך לטרזן. עם כל הכבוד, לא צריך דוקטורט . בסך הכל יהודי לא לבוש , או לבוש חלקית , מרחף מעל עצים ומציל נפשות בצרה ,לא מרבה בדיבור  וגם ההשכלה יכולה לזכות בשיפור . לגבי הספר שבכתיבתו חטאתי ,אולי זו  ההזדמנות לבקש את סליחתו של טרזן , אם  אכן חטאתי ולא עמדתי בסטנדרט הראוי. אני משוחח איתך בכנות מוחלטת ובהתנצלות למרות שאיני חייב התנצלות לאיש . אבל טרזן  היה דבר תמים מאוד, נקי . אם שימחתי את הקורא ,אם הילד שכח לכמה דקות את הצרות בבית ,הרי שזהו דבר תמים לגמרי,  כמו טיול בחיק הטבע או אכילת תפוח זהב. "

שדה לא אהב את סיפור טרזן שלו ואת סיפורי ההרפתקאות האחרים שלו  בהמשכים לילדים ולנוער, אך הם סיפקו שעות רבות של הנאה לדורות שלמים של ילדים ובני נוער ומשום כך ראויים להיזכר.

קראו גם :

פנחס שדה-היוצר כאלוהות 

פנחס שדה מתנצל בפני טרזן 

 

 

עוד סיפורים על טרזן :

טרזן במערת הכרישים 

טרזן במרתף האימים :סיפור קומיקס נשכח מאת אשר דיקשטיין

ארבעת העוזרים ואריאציה של גבריאל מוקד על איש הג'ונגל 

 

עוד כתבות על טרזן :

 

טרזן איש הג'ונגל ואני 

אני טרזן את לה -האישה האחרת בחייו של איש הקופים 

עלילות טרזן בארץ הקודש

 

טרזן בפירסומת העברית 

עלילות טרזן בג’ונגלים של חנוכה: על מחזמר ישראלי פמיניסטי על טרזן וג’יין

 

טרזן נגד המלך הבלגי -מחשבות על הסרט "האגדה של טרזן "

 

איך הידרדר מעמדו התרבותי של טרזן 

 

סיפורי טרזן הישראליים

 

תמונות ממהדורת ה"הארץ שלנו " של הסיפור ומהדורת הספר

Tarzan in the holy land 

 

 

 

 

מליסלדה או האלים באים : מאת פנחס שדה וגיורא רוטמן -החלק השני והמסיים

 

לפניכם החלק השני והמסיים של סיפור הקומיקס הארוך והגרנדיוזי ביותר  ועמוס המשמעויות ביותר של פנחס שדה ושל "הארץ שלנו ".

אופיו של הסיפור משתנה כאן : מסיפור מדע בדיוני חללי הוא הופך לסיפור על גיבור על (!) ומאבק בפשע המאורגן.

למה פנחס שדה החליט ליצור סיפור ארוך ומורכב כל כך זאת שאלה גדולה.הסיפור הזה מקביל באורכו ובסיבוכים העלילתיים שלו ובתיחכומו   לסיפור מנגה יפני מעל הממוצע  של אותה התקופה,או לסיפור מורכב במיוחד בסידרה של חברת מארוול קומיקס.

בעברית הופיעו רק שני סיפורי קומיקס אחרים שהם ארוכים עוד יותר שניהם ב"הארץ שלנו " באותה התקופה " :ושניהם מאת המאייר של סיפור זה גיורא רוטמן ושותפו דב זיגלמן :"יוסקה מאיור" ו"אבירי הכותל המערבי ".

הסיום של הסיפור הוא המדהים ביותר אי פעם של סיפור קומיקס ישראלי כל שהוא.

קראו תחילה את החלק הראשון של הסיפור 

וכעת החלק השני והמסיים :

 

 

ראו גם :

פנחס שדה היוצר כאלוהות 

פנחס שדה הוא "יריב אמציה " 

מליסלדה או האלים באים מאת פנחס שדה וגיורא רוטמן -החלק הראשון

יריב אמציה הוא פנחס שדה 

לפניכם  חלקו הראשון של סיפור הקומיקס הארוך ביותר שאותו פירסם אי פעם המשורר פנחס שדה בשמו הבדוי "יריב אמציה ".

תחת שם זה וגם תחת שמות אחרים שדה היה מפרסם סיפורי קומיקס באופן קבוע ב"הארץ שלנו " במש/ך קרוב לעשרים שנה. 

סיפור זה הוא יוצא דופן ויש מקום לראותו כשיא יצירתו בתחום הקומיקס.זהו אחד מסיפורי הקומיקס הארוכים והמורכבים ביותר שהתפרסמו בהארץ שלנו והעלילון הארוך ביותר שכתב שדה.

לסיפור שני חלקים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו והם שונים מאוד זה מזה.שונים עד להדהים. 

החלק הראשון הוא סיפור מדע בדיוני מובהק המתאר את מסעותיו של הנער אסא רבין בעולמות אחרים בליווי הנערה מכוכב נוגה מליסלדה, שאבותיה ביקרו בכדור הארץ לפני אלפי שנים ובני האדם הפרימיטיבים ראו בהם אלים.

החלק השני הוא כבר משהו אחר לגמרי .זהו  סיפור פשע  שהוא לא פחות מאשר סיפור גיבור העל המורכב הראשון בקומיקס העברי. 

לסיפור יש משמעויות רבות ומסובכות שלא אכנס אליהם כאן.הוא דורש מאמר בפני עצמו.

כרגע אביא אותו כפי שהוא: 

אז הנה החלק הראשון שעומד בפני עצמו . 

מליסלדה או האלים באים 

כתב  "יריב אמציה"  ( פנחס שדה )

אייר: גיורא רוטמן

פורסם ב:

הארץ שלנו, כרך כ"א, גיליונות 1 – 50, 13.9.1971 – 21.8.72 [ 50 פרקים)

 

 

 

 

 

קראו את החלק השני והמסיים של "מליסלדה או האלים באים" כאן.

הגאון מוילנה -גירסת פנחס שדה ואשר דיקשטיין

gara picture by dickstein

דיפדוף בכרך של שבועון הילדים :הארץ שלנו "כרך ט"ו משנת תשכ"ה ( 1965 גילה בגיליון 44 המה-29.6.1965  פנינה נשכחת  רשימה מאת הסופר פנחס שדה ( חותם בשמו הבדוי "יריב אמציה ") מאויירת בידי צייר הקומיקס הבולט של התקופה אשר דיקשטיין  ( החותם על הציורים "אשר" ) על הגאון מוילנה. היא הופיעה במסגרת סדרה  על ילדותם של אישים מפורסמים בהיסטוריה.

הגאון מוילנה הוא סב סבו של אביה של סבתי וכך יש לי עניין מיוחד בו.

הרשימה הנ"ל אגב היא הראשונה שבה גם שדה וגם דיקשטיין עסקו באופן מיוחד בענייני יהדות. שדה כידוע בסוף ימיו התקרב מאוד לחסידות וגם דיקשטיין חזר בתשובה והפך לחסיד בעיר צפת.

אבל כאשר נכתבה הרשימה שניהם היו חילוניים "אדוקים".

אז הנה סיפורו של הגאון מילנה כפי שהוא נראה בעיני פנחס שדה שאף מזכיר את הגולם שאותו ניסה הגר"א ליצור:

gaon of vilna dickstein and sade

ראו עוד על הגאון מוילנה :

הגאון מוילנה והגולם 

תוכנית העתיד של הגאון מוילנה 

הגאון מוילנה והמוסד 

דרישת שלום קוסמית מפנחס שדה ?

 
שלשום ישבתי בבית אריאלה בעבודה על הדוקטוראט בחיפוש אחרי הקומיקסים הראשונים של דודו גבע ב"הארץ שלנו". והתברר שנמצאת שם גם יעל נצר  שעובדת עימי על אותם הכרכים .בחיפוש אחרי סיפורי הילדים של פנחס שדה שאותם פירסם בשמות שונים.את האישה הזאת פגשתי כבר בעבר,אבל לא ציפיתי שניפגש באותו היום באותו המקום. היא חיפשה ללא הצלחה חומר שבו פנחס שדה מדבר על כתיבתו לילדים . תוך כדי שיחה אמרתי לה שפנחס שדה מעולם לא דיבר על כתיבתו לילדים ועם כבר עשה זאת זה היה בחוסר רצון מוחלט."לא תצליחי למצוא ראיון עימו בנושא" סיכמתי.
ממש תוך כדי אמירת המילים האלו פתחתי באופן אקראי לחלוטין כרך של "הארץ שלנו " שהיה על השולחן על עמוד שבו היה ראיון עם ש.שפנחס ( פנחס שדה ) על ספר ילדים שכתב ומדוע ואיך כתב אותו..
המראיין האנונימי היה לדעתי  אותו פנחס שדה תחת אחד משמותיו הבדויים ( הוא כתב את מדור ביקורות הספרים של ה"ארץ שלנו ") שראיין את עצמו מדוע הוא כותב לילדים מן הסתם כדי להגביר את החשיפה לספר.
  
מפליא לא פחות כיצד היגיעה יעל נצר ( שכותבת עבודה בנושא עבור חיים באר) לנושא המחקר על פנחס שדה כסופר ילדים.
יעל נצר  כתבה לי :
"כשהייתי כבת 10, קראתי ספר על נער בפנימייה שאוהב נערה ושר או מדקלם לה את השיר 'אנאבל-לי'. הספר מצא חן בעיני ואחרי זמן רציתי לשוב ולקרוא בו, אבל גיליתי שדווקא אותו שכחתי לכתוב בכרטיס הקורא שלי. לא זכרתי פרטים על הספר, מי כתב, מה שמו: רק את השיר אנאבל-לי. גם לא זכרתי אם נכתב בעברית או תורגם.זכרתי שאהבתי אותו ושנגע ללבי. הספרנית לא יכלה לסייע לי.התחלתי לחפש את הספר. לאסוף רמזים
. כששמעתי את השיר 'אנאבל לי' ברדיו, בביצוע יוסי בנאי, קניתי את התקליט שלו (ויניל), ישבתי עם הפטיפון ועם הפעלה ידנית של המחט ורשמתי את מילות השיר:זה היה לפנים ולפני שניםבמלכות על ים ערפלי
שם דרה ילדה – שמה לא תדעקראתי לה אנאבל לילמדתי שאת השיר כתב אדגר אלן פו, ושתרגם אותו זאב ז'בוטינסקי. המשכתי לחפש את הספר בשבוע הספר ובחנויות. מתישהו במהלך התיכון קראתי ראיון בעיתון עם מירי ברוך, חוקרת ספרי הנוער. כתבתי לה מכתב וסיפרתי לה על החיפוש שלי אחר הספר, אבל התביישתי לשלוח את המכתב וקברתי אותו.המשכתי לחפש רמזים. מצאתי אנאבל-לי בלוליטה. חקרתי את נבוקוב,אולי הספר שלו.
כשהאינטרנט פרץ לחיי, בסוף שנות ה-90, התחלתי לחפש רמזים על הספר ברשת. כתבתי בפורומים של ספרות וא.א. פו, כשנתקלתי באישה עם כינוי 'אנאבל-לי' שאלתי אותה אם היא מכירה את הספר. וכשגיליתי את איתמר לוי, כתבתי לו בתקווה שימצא את הספר, אך ללא הועיל.
ב-2005 הגעתי לחנות של איתמר לוי בצרופה. הצגתי את עצמי והזכרתי את בקשת החיפוש שלי.הוא הציע לי להסתכל במדפי ספרי הנוער. עמדתי מול המדפים והספר הראשון שלקחתי היה 'נער הייתי', מחבר: ש. פנחס. פתחתי את הספר, חיפשתי את השיר, ומצאתי. קשה לתאר את השמחה הגדולה שאחזה בי. היו על המדפים עוד שני ספרים של ש. פנחס, קניתי את כולם.התקשרתי נרגשת לאחותי, שהכירה את החיפוש שלי אחר הספר. נפל לה האסימון – ש. פנחס הוא פנחס שדה!"
עד כאן יעל נצר.

אכן צירופי מקרים מדהימים.מה אחוזי הסיכויים שמישהו ימצא מיידית את הספר שבו נמצא השיר שהוא מחפש ? או שיפתח באופן אקראי כרך ענק ובו הראיון שהוא חושב שכלל אינו קיים בזמן שהוא מדבר על כך?    לדעתי הסיכויים  לא גבוהים.

או שאולי רוחו של פנחס שדה או כוח קוסמי כלשהוא  פעלה איך שהוא  מהשמיים?

 אני תוהה.
וראו עוד על  פנחס שדה :
קטע הסיום מסיפור הקומיקס "מליסלדה" בו "יריב אמציה " (פנחס שדה) נגלה לפני ברואיו )

תיק שרי פיירשטיין -חוקרת קבלה מסתורית והמוזה של פנחס שדה

היה היתה בירושלים חוקרת קבלה צעירה ויפה בשם שרי פיירשטיין.היא עסקה בעבודת המאסטר שלה בתורת הנפש בקבלת האר"י.בעבודת הדוקטוראט שלה היא עסקה בתורת המשיחיות אצל האר"י. מוריה  ציפו ממנה לגדולות ונצורות.אבל עבודה זאת לא הושלמה ולאיזה מסקנות היגיעה שם איננו יודעים שכן יום אחד בשנת 1979 היא עלתה למגדל בירושלים והשליכה את עצמה למטה.

הסופר  המיסטי פנחס שדה שהיה מאוהב בשרי פיירשטיין והיא שימשה כמקור השראה ליצירתו לדמות של "אביגיל " בספרו של שדה "על מצבו של האדם " טען לימים שאותה שרי פייר שטיין התאבדה בגללו וכתב עליה כמה שירים. עם זאת  מהות קשריה עימו הם עניין שנוי מאוד במחלוקת .

גם אהוד בן עזר כתב עליה ,וגם אלישע פורת.וגם אחרים שהתרשמו ממנה.

 

להלן באתר "יקום תרבות " שני חלקי פרוייקט על חייה ומותה של שרי פיירשטיין שמנסבים לפענח במשהו את הצופן של חייה ומותה המסתוריים .

החלק הראשון הוא סיפור המבוסס על פרשת התאבדותה .

והחלק השני הוא מאמר על חייה מאת אהוד בן עזר שהכיר אותה.

ואליהם מצורפים שירים של אבלין כץ ידידה ושל פנחס שדה .

תיק שרי פיירשטיין החלק הראשון

תיק שרי פיירשטיין החלק השני

 

פנחס שדה -היוצר כאלוהות

 

פנחס שדה מליסלדה

 

קטע מהעמוד המסיים של  הסיפור המצוייר  "מליסלדה " כתב "יריב אמציה" (שם בדוי של פנחס שדה ) צייר גיורא רוטמן.

לפני 15 שנה  בינואר -1994, נפטר הסופר והמשורר פנחס שדה.

פנחס שדה היה המשורר והסופר המיסטיקן הראשון והבכיר עד כה של הספרות הישראלית שלאחר קום המדינה  ,והוא עסק כל חייו בנושא  שהעסיק אותו מאוד של "המציאות האחרת " העולם שמעבר.ונושא קשור שהעסיק אותו כמעט באותה המידה אם כי בצורה מוסווה יותר היה הנושא  של היוצר ( או באופן ספציפי הוא עצמו ) כאלוהות. ונושאים  עמוקים  אלו נחשפו  ולפעמים בצורה מפתיעה אפילו בסיפורי הקומיקס שכתב עבור ילדים  במגזין "הארץ שלנו" בשם בדוי "יריב אמציה".אלא שעל מנת להבין את האלמנטים המיסטיים  הקיצוניים מאוד החבויים בסיפורים אלו שנקראו בידי ילדים  ב"הארץ שלנו "  על הקורא להיות מומחה למחשבתו של פנחס שדה ו/או מומחה במיסטיקה יהודית ושבתאית.להלן מסע אל העולמות שמעבר של פנחס שדה. בשירה ובקומיקס.

"פנחס, מה יהיה הסוף של כל זה?"
פנחס שדה :"הסוף של כל זה יהיה מוות."
"ואתה פוחד מהמוות?"
פנחס שדה : "המוות הוא המסתורין הגדול ביותר. אנחנו הולכים אל מקום שעוד לא היינו בו, ובהחלט יש בי פחד-מוות מהמוות. אבל מה אני יכול לדעת? אולי שם נורא? אולי שם טוב? אולי שם לא-כלום? אני פשוט לא יודע. "

(מתוך "אצא לי השדה ואשמע מה דיבר ה' מן הקמה", ראיון של   פנינה רוזנבלום עם פנחס שדה. )

הנער אסא ":האם זה באמת סוף הסיפור כדבריך ? או שמה תמשיך אותו ? "

"יריב אמציה " בורא העולם  ( פנחס שדה ) :  "אינני יודע . עלי להרהר בדבר. זה תלוי .."

( סיום הסיפור המצוייר "מליסלדה או האלים באים " הארץ שלנו ,1971) .

לפני 15 שנה  בינואר -1994, נפטר הסופר והמשורר פנחס שדה.

פנחס שדה היה המשורר והסופר המיסטיקן הראשון והבכיר עד כה של הספרות הישראלית שלאחר קום המדינה  ,עסק כל חייו בנושא  שהעסיק אותו מאוד של "המציאות האחרת " העולם שמעבר וזאת בתקופה שבה רוב הסופרים והמשוררים ה"הנחשבים "  החל בנתן זך וכלה בעמוס עוז וא.ב.יהושע העדיפו לעסוק בספרות ריאליסטית על הכאן ועכשיו..

ונושא קשור שהעסיק אותו כמעט באותה המידה אם כי בצורה מוסווה יותר היה הנושא  של היוצר ( או באופן ספציפי הוא עצמו ) כאלוהות. ונושאים  עמוקים  אלו נחשף ולפעמים בצורה מפתיעה אפילו בסיפורי הקומיקס שכתב עבור ילדים  במגזין "הארץ שלנו" בשם בדוי.

שדה התפרסם ביצירתו האוטוביוגראפית "החיים כמשל" (1958) בה חשף את נפשו ואת מחשבותיו חשיפה ששום סופר עברי לא חשף לפניו ורק מעטים חשפו אחריו.

קובץ:Haayim-BookCover.jpg

פרט לכך היה פנחס שדה גם משורר מהנחשבים ביותר, ומה שפחות ידוע, הוא היה בין מחברי הקומיקס הפוריים והמוכשרים ביותר בעברית וחיבר סיפורי הרפתקאות ומדע בדיוני שונים לילדים, אפילו סיפור של טרזן(!)
המוות העסיק את מחשבותיו של שדה כל חייו. דומה שיותר מכל סופר ומשורר אחר גילה שדה עניין עמוק ב"העולם שמעבר", וב"מציאות האחרת" אותה יכולים רק המשוררים להשיג בחושיהם. נושא זה מופיע ב"החיים כמשל", ברומן התנכי "מותו של אבימלך ועלייתו השמיימה", ואפילו בסיפורי הקומיקס שלו לילדים שפורסמו במגזין "הארץ שלנו", בהם תיאר את מסעותיהם של ילדים לעולמות רחוקים במערכת השמש שלנו ורחבי הגלקסיה מסעות שמהם הם לא תמיד שבים לכדור הארץ …

המשורר והמציאות האחרת

לפנחס שדה היה  עניין עמוק כמעט אובססיבי בנושאי מיסטיקה ואף ספיריטואליזם . בשיחה עם יוסף מונדי סיפר שערך סיאנס אליו זימן את רוחו של המצרי הקדמון שנאת (שדה חשב שיש קשר בינו ובין שמו המצרי במקורו "פנחס") שדיבר בשפה תנכית מפליאה. מפליאה משום שלא היו אלה קטעי פסוקים או מליצות מהתנ"ך אלא לשון עתיקה ומדויקת. שנאת אמר לשדה דברים שונים ומסתוריים כמו "נר לרגליך צדק", "נכון פענחת ודרך המלך פתוחה לפני פרי סרעפיך" ו"דרך יסורים טעמה איש החי טוהר בה".

ולהלן הנוסח המלא של השיחה בין מונדי ופנחס שדה :

 מונדי: האם השתתפת פעם בסיאנס ספירטואליסטי?

שדה: פעם אחת.

מונדי: לפני זמן רב?

שדה: לפני לילות אחדים, כאן בחדרי.

מונדי: האם התרשמת במיוחד מהסיאנס הזה או הדבר נראה בעיניך שטותי?

שדה: שטותי בודאי שלא. התשובות היו מפתיעות, ולפעמים מדהימות. השאלה היא, בכל אופן, מנין הן באות, לאן הן שייכות, ואני לא מוציא מן הכלל שום אפשרות, אבל גם אינני יכול לאחוז בבטחון באפשרות זו או אחרת. אינני יודע.

מונדי: האם הסיאנס נערך באמצעות לוח והזזת כוס?

שדה: כן.

מונדי: כמה אנשים היו נוכחים?

שדה:בחורה אחת, שהכרתי באותו ערב לראשונה ושנאמר לי עליה שיש לה סגולות של מדיום, ידיד שלי, ואני.

 מונדי: מי הופיע באותו סיאנס?

 שדה: השם שהופיע היה סנאת. הרושם שהתקבל היה שזה הוא שנהאת המצרי, אבל זכרנו כי מקובל, ברומן או בסרט, לכתוב שנהאת בשי"ן. והנה מצאתי בין הספרים שלי קטע מתוך הספור המקורי העתיק של שנהאת, והופתעתי לראות כי באמת נכתב שם סנהאת בסמ"ך, כפי שהופיע על הלוח.

מונדי: האם אלה היו הסימנים היחידים המעידים על זהותו?

 שדה:לא. הידיד שאל אותו מאיזה ארץ הוא, והתשובה היתה: גשנ. עלה על דעתנו שהכוונה לארץ גושן. (אגב, אותו קדמון מצרי לא העסיק אותי אף פעם ומעולם לא התענינתי בו).

 מונדי: באיזו שפה הוא ענה?

 שדה:בשפה תנכית מפליאה. מפליאה משום שלא היו אלה קטעי פסוקים או מליצות מהתנ"ך אלא לשון עתיקה ומדויקת.

 מונדי: מה היו התשובות שהדהימו אותך כבר בהתחלת הסיאנס, ומה היו שאלותיך?

 שדה: מה שהדהים, או על-כל-פנים הפליא, זה שכמעט בכל מקרה ומקרה הצטרפו מהאותיות מלים, ומהמלים משפטים, והמשפטים תשובות בעלות משמעות.

 מונדי: האם אינך חושב שהתשובות האלה דומות לתשובות של האורקול מדלפי? כלומר, שאת המלים אפשר לפרש בכמה פירושים?

 שדה: בהחלט הן היו בסגנון האורקול מדלפי. אבל באשר לרבוי המשמעויות, הרי דומה שתמיד הזדקרה מיד משמעות אחת מכריעה.

 מונדי: האם השתתפת בפועל בסיאנס?

 שדה: אני רק הסתכלתי ורשמתי את האותיות המצטרפות.

 מונדי: האם אותם האנשים שהניחו את אצבעותיהם על הכוס לא ערכו איזושהי הצגה?

 שדה: האיש ישב כל הזמן בעינים עצומות, ונוסף כל כך היה שתוי מאוד. הוא כילה במרוצת הלילה בקבוק ערק שלם, ולא היתה לו שום אפשרות לראות באיזה אותיות הוא נוגע. באשר לבחורה, היא היתה במצב די מדומדם ועל גבול ההסטריה. יתר-על-כן, שאלות אחדות שאלתי בלבי, בלי קול, ובכל זאת קבלתי עליהן תשובה השייכת לענין.

מונדי: מה היו השאלות הראשונות שלך?

 שדה: שאלתי, למשל, מה צפוי לי בעתיד. התשובה היתה: "מהלכולהמהנכרי". אי אפשר היה לפענח זאת אחרת מאשר "מה לך ולהם הנכרי".

 הידיד שאל, למשל, אם תפשתי נכונה את רוחו של אבימלך בספרי על הדמות הזאת. התשובה היתה: "זהתמ", כלומר: "זה תם". הוא הוסיף ושאל מדוע, והתשובה היתה: "נרלרגליוצדק", כלומר: "נר לרגליו צדק".

 אני לא אכנס כאן לפענוח התשובות האלה. עכשיו שאלתי בלבי, בלי קול, אם יקרה לי משהו שאני מעוניין בו ושלא אפרט אותו כאן. התשובה היתה: "צורכלחושירווה", כלומר: "צורך לחוש ירווה", צורך שנאמר בלחישה יתמלא. אחר כך, ללא שאלה קודמת, או אולי בהמשך לשאלה הקודמת, נאמר עוד: "זנהבדנפוצ". מזה פענחתי: "זן הבד נפוץ", כלומר: פרי הענף נפוץ. אחר-כך שאלתי אם הפענוח הזה הוא הנכון, והתשובה היתה: "נכונפענחתודרכהמלכפתוחהלפניפריסרעפיכ". קל להרכיב את המלים מהאותיות האלה: "נכון פענחת ודרך המלך פתוחה לפני פרי סרעפיך". במלה האחרונה טעיתי כנראה בזמן הרישום והחלפתי עי"ן בסמ"ך בגלל קירבת המקום שביניהם. אחר-כך שאלתי מתי יתרחש אותו דבר שעליו שאלתי קודם, והתשובה היתה: "בחלוף… כן", כלומר: לאחר מותו של אדם מסוים, אשר את שמו אינני רוצה לרשום כאן.

מונדי: האם שאלת ביחס למותך שלך?

 שדה: שאלתי מה אורך החיים שלי, והתשובה היתה: "מטענכדיטעמ". את זה לא יכולתי לפרש אלא כ"מטען כדי טעם". זה לא היה בהיר, על כך הוספתי ושאלתי: טעם של מה? והתשובה היתה: "דרכיסורימטעמהאישחיטוהרבה". האותיות האלה הצטרפו למלים הבאות: "דרך יסורים טעמה איש חי טוהר בה". כמובן שייתכן לנסות ולפענח תשובה זו, כמו את התשובות האחרות, גם בדרך אחרת, אבל זה מה שמצאתי.

מונדי: האם היו תשובות לשאלות לא שלך אשר הרשימו אותך במהלך הסיאנס?

 שדה:למשל, האיש שאל על עתיד ילדו הקטן, שהוא עדיין תינוק, והתשובה היתה: "אלתרמוסינוקא". כלומר: "אל תרמוס ינוקא". הבחורה רצתה, משום מה, לשאול אם נשקף לי אושר. כשלעצמי לא הייתי שואל שאלה כזאת. בכל אופן, התשובה היתה: "ראילהיותעזרכישאלתלו" כלומר "ראי להיות עזר כי שאלת לו". היות והתשובה נראתה יותר מדי מתמיהה, היא ביקשה הסבר נוסף, ואז קיבלה תשובה זאת: "ספונימבכלשונותהרבהכוחותגנוזימימסוערלהטרבישישגבר". כלומר: "ספונים בך לשונות הרבה, כוחות גנוזים, ים סוער, להט רב, ישיש גבר".  מונדי: האם נצטיירה לנגד עיניך איזו שהיא דמות של אותו סנאת. ואם נצטיירה, מה היא?

 שדה: לא נצטיירה שום דמות. אותו איש חי לפני כארבעת אלפים שנה. כיום הוא מעבר לכל דמות.

 מונדי: אם כן, האם אתה יכול להסביר מדוע הופיע באותו סיאנס דוקא סנהאת המצרי?

 שדה: התשובה, כמובן, תלויה בראש ובראשונה בכך באיזה מידה אנחנו בכלל מסוגלים לקבל את האפשרות שאכן יש כאן איזושהי הופעה, איזשהו מגע עם מה שמעבר לגבולות חיינו. אם אנחנו לא מסוגלים ולא מוכנים לכך, הרי שבזה תם הענין. אבל אם אנחנו מוכנים להניח שהנפשות ממשיכות באיזו הוויה, אולי בצורת איזו אנרגיה, כי אז יש מקום לשאלה ששאלת. אני יכול לתאר לעצמי שהאפשרות הזאת תתכן מאוד, ואפילו שהנפשות שוחרות שוב ושוב את המקומות שבהם חיו עלי-אדמות, כמעט באותו מובן שאומרים שהפושע נמשך למקום הפשע. סנהאת חי בזמנו בארץ-ישראל, ויתכן אפילו (אם כי בזה אינני בטוח) שבסביבה הזאת, אולי אפילו ממש במקום הזה. יתר על כן, השם שלי, פנחס, הוא שם מצרי קדמון, ויתכן ששם הוא משהו בעל איזו ישות, משמעות. לרגע היתה לי הרגשה כאילו נפש, רוח זאת, הנודדת בעולם התוהו הנורא, משתוקקת מאוד לבוא במגע כלשהו עם החיים עדיין, והיא ממש מייחלת לאפשרות הזאת ואסירת-תודה בעד הרגעים האלה. זה אולי דומה קצת להרגשותו של איש זקן אשר ניתנה לו האפשרות לבוא במגע כלשהו עם תינוק, עם ילד, עם נעורים. אבל, כמובן, במקרה זה העניין מקבל משמעות גדולה ונוראה יותר פי מליוני-מליונים, פי אין-סוף.

 


מונדי: האם, לדעתך, תתכן אפשרות שאותה מדיום הכתיבה את האותיות מתת-הכרתה שלה בלבד?

 שדה: כמובן שזה יתכן מאוד. ועל כך יש לי שתי הערות: א' – מה בקשר לתשובות שקיבלתי לשאלות ששאלתי בלבי? ב' – מה זאת בכלל תת-הכרה, והאם תת-ההכרה מנותקת ממצבים, מרשויות שמעבר לעולמנו וידיעתנו? הרי אפילו ההכרה עצמה אינה מנותקת מזה, אם כי הדבר איננו מובן לנו. הלא הכל, הכרה ותת-ההכרה, וכל חומר וכל דבר שבעולם, הוא למעשה תעלומה מוחלטת.


מונדי: האם נתקלת במקרה אנושי שלפיו אתה יכול לבסס את התחושה שלך על החיים שמעבר למוות?

 שדה: אני נוטה להאמין במה שקראתי על עובדות מסתוריות שונות שהתרחשו בתחום זה לאנשים שונים, אבל אני עצמי לא נתקלתי בעובדות אלה. . לעומת זאת, אני מכיר אדם אחד, ידיד, בחור צעיר, שאני מעריך מאוד את האינטלקט המזהיר שלו ואת הנאמנות המוסרית שלו לעצמו, בחור שחי בעומק רב, באכזריות כלפי עצמו, בחוסר התפשרות מוחלט, בחור שסבל הרבה, התפרנס מדברים שונים ומשונים, כולל מכירת גלידה בדוכן, היה כתב ספורט, היה סבל בשוק, ובמשך זמן מה גם התפרנס מהשכרת חדרו לזונות. (מונדי: אני מניח שהוא הפיק מזה תועלת צדדית? – שדה: לא, זה היה אצלו פרינציפ מוסרי שלא לנצל אותן ולשלם להן בתמורה).

 ובכן, היתה לפני זמן-מה תקופה נפשית, תקופה רוחנית קשה עד מאוד בחייו, והוא החליט להתאבד. מכיון שאני מכיר אותו היטב, אני משוכנע שהוא היה מסוגל לבצע את החלטתו. והנה, בעצם הערב שאותו קבע לכך, נזדמנו אליו כמה חברים וערכו איזו מסיבה קטנה, ובמהלך המסיבה השקו אותו איזה משקה, כנראה תה, שלתוכו הכניסו כמות מוגזמת ביותר של חשיש. כעבור ימים אחדים הוא בא אלי וסיפר לי כי בהשפעת הכמות העצומה של הסם הוא שקע אז לתוך מצב שהוא הרבה יותר קיצוני ורחוק מאשר סתם הזיה או עלפון חושים, ובמצב הזה הוא ראה משהו, חש משהו, שלא היה סתם חלום או חזיון, אלא (ובזה אני משוכנע) היתה זאת מציאות. ובכן הוא ראה את עצמו כאחרי המוות. הוא ראה את עצמו חוזר אל חדרו.

הוא ראה אז את הכל בבהירות ובמוחשיות מוחלטת. הוא הסתכל מסביב ואמר לעצמו בכעין עצב: ובכן עשית זאת. (כלומר, כבר התאבדת). והוא ידע אז שהמקום אשר ממנו בא לפקוד עכשיו את ביתו הקודם, המקום ההוא, אותו עולם התוהו, הוא נורא מכל נורא, נורא יותר ממה שאפשר כאן אפילו לדמות אף את צל צלו. זאת היתה תכלית הזוועה. והוא אמר לעצמו אז, ברגע ההוא: אילו רק יכולתי לשוב ולחיות כאן, ולו גם ככלב, או כחתול, או כלטאה, או כמקק, אבל לחיות. ואז פנה ויצא מחדרו והלך לאורך שדרות אפלות וקרות בחזרה אל העולם הריק.

 שיחה חמישית: על המוות
 מתוך שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה, יוסף מונדי, הוצאת אל"ף, 1968

 

פרוש הדברים  נשאר נסתר בתת המודע של שדה.כל אחד יכול לתת לו את פרשנותו שלו.

אבל  יש שטוענים היום שהרוח חזה למעשה את מותו של פנחס שדה עשרים וחמש שנים מאוחר יותר במחלה קשה .

העולם שמעבר

העניין העמוק במיסטיקה ובעיקר בצד היהודי שלה ניכר בכל יצירתו, במיוחד ספריו האחרונים דוגמת "ספר הדמיונות של היהודים", בהם קיבץ אגדות יהודיות שונות, מהן כאלה שעוסקות בחיים אחר המוות.

הבה אם –כן אומר אני
אשיר הלל לאלוהות אשר ללילה
הבה אם כן
אשיר הלל לנופי המציאות האחרת
אשר מעבר לרחובות ,שווקים ואבן ,…
( מתוך "ספר השירים ע' 11)

נושא המוות העסיק אותו מטבע הדברים ככל שהתקרב לקץ חייו, ואפשר למצוא אותו ביצירתו, אולי יותר מאשר אצל רוב המשוררים, שכן תמיד נמשך שדה משיכה עמוקה, אובססיבית כמעט, אל "המציאות האחרת", ודחה את המציאות הרגילה האפרורית, המשמימה שאותה תיעב. בשירתו ביקש שדה לשיר הלל לנופי "המציאות האחרת", לנסות לנחש כיצד היא נראית, לגשש אחריה ולהשיגה בסמלים ובמשלים שונים ולקרבה לתפיסתם של המשורר ושל קוראיו.
מהי המציאות האחרת? זאת שאלה שגם שדה עצמו התלבט בה ונתן לה תשובות סותרות אבל ברור היה לו שזוהי מציאות עדיפה על המציאות הגשמית הבזויה:

מעבר לישימון הקרח של חיים מדומים אלה
שאינם אלא מוות

מעבר לקיום זה המיוסר המשול לסיוט
מעבר לרחובות השוממים ולמגרשים מוצפי-מים
מעבר לחיוכה המהסס של נערת –החן
מפינתה האבלה בבית קפה לילי
ניצב הארמון השותח פרחיו ,יצירי החלום
, החג , הנחושת
כמרבד על דרך לבבך
( ספר השירים , ע' 89 )

אבל מהי בדיוק המציאות האחרת שהיא כה קשה לתפיסה? פינחס שדה זיהה את המציאות האחרת בכמה משיריו עם השינה ועם החלום שכמוהו כמוות ומעבר אל עולם האחר. שדה ראה בחלום התגלות ובשורה של המציאות האחרת, היקיצה מחלום כמוה כעזיבת המציאות האחרת וההשראה שהיא נותנת למשורר, ושיבה אל המציאות העכשווית הנתעבת:

לאטי , בעולם ריק מנפש חיה
הייתי הולך ומקיץ אל תוך העכשיו

 

אל תוך ההכרה של כל אשר אבד לי
בחלום הלילה,ברבות שנות החיים
( ספר השירים ע' 14)

 אבל בסופו של דבר החלום רק מבשר את המציאות האחרת הזהה עם המצב הרוחני ביותר, אי הקיום או המוות.

אומר לך למה דומים חיינו עלי אדמות
במהלכם לקראת הנצח
דומים המה לעשר בתולות אשר בבוא להן מועד
יצאו לקראת החתן
( ספר השירים ע' 48)
יש בדברים צפיה סקסואלית למוות ובה בעת פחד וחשש מהבלתי ידוע, ערוב המסמל את יצירתו של שדה בתחום זה.


עם כל כמיהתו של שדה למציאות האחרת, הוא לא ידע לתאר את מהותה, שוב ושוב נאלץ להודות שאינו יודע דבר על מהותה. הוא התגעגע אליה וגם חשש ממנה אבל לא ידע אל מה וממה. את אי הידיעה תאר בשיחה עם אהוד בן עזר:
הנה הדגיגים באקוואריום שבביתי
לא רק שאינם מבינים מהי הזכוכית שסוגרת עליהם
והיכן הם נמצאים –
הם אפילו לא יודעים שהם ברמת גן .
וכך גם מצבנו כלפי עולמות האין סוף ,
כלפי אפשרויות קיום אחרות .
תאר לעצמך איזה מאמץ עילאי
היה נדרש להסביר לדגים
שהם נמצאים ברמת גן!
וגם אז ,מה היה כבר משתנה בעולמם ?
האם המאמץ היה כדאי ?"
( מצוטט ב"להסביר לדגים : עדות על פנחס שדה " מאת אהוד בן עזר , הוצאת אסטרולוג , 2002 )

המשורר והמוות

ראי האלוהות הם החיים
אבל הכופר עבד הוא לפחד החיים
מעיין נפש האלוהות הוא המוות
והכופר בי עבד הוא לפחד המוות

 

אבל המאמין לא יבוש ולא ירא
כי החיים לו חלום
והמות לו עטרה
שתעטרהו האלוהות ביום שמחת לבבו
( ספר השירים ע' 14)
 

 

צילום אורנה איתמר

 המוות הוא ערך עליון בשירת שדה, כי הוא צפוי בכל רגע, התכלית האחת והיחידה, הסיכוי היחיד למימוש הקיום במציאות האחרת שאליה ערג המשורר וממנה פחד מאוד. אהוד בו עזר התרשם ששדה חי בפחד מתמיד מפני המוות ולכן היה מיואש מהיצירה שאינה מעניקה לו קיום אחר, נצחי. הוא רצה שהעיסוק בספרות יביא לו חיי נצח. יאושו הגדול היה שקיום נצחי כזה אינו אפשרי. למעשה לא פחד שדה מהמוות כשלעצמו אלא ממוות חסר משמעות ומהאין. את הפחד הזה ביטא בסיפור שעליו חזר באובססיביות, על ביקור שערך בצעירותו בבית ביאליק. הספרן שאל אותו באיזה ספר הוא מעוניין לקרוא. שדה ענה לו שהוא מעוניין לקרוא "ספר של פנחס שדה". לאחר בדיקה השיב לו הספרן "אין אצלנו ספר כזה. אין בכלל פנחס שדה". שדה לא שכח מעולם את התשובה הזאת. שסימלה את פחדו הגדול ביותר הפחד מן המוות ויותר ממנו מהאנונימיות השכחה והאין.

ננתח שני שירים של שדה: "בבית העלמין של חולון" ו"בשכבי אתה". כל אחד מהם עוסק בצורה זאת או אחרת במוות ובגורל הצפוי לאדם אחרי המוות. נראה את יחסו של המשורר אל המוות ואל העולם שמעבר, ואת הבעיות השונות הטמונות בהבנת כוונותיו וגישתו. ננסה להראות ששני השירים משלימים וסותרים זה את זה .

אחרי מותנו בבית העלמין של חולון
נשב את ואני , אל החלון
איזה אושר יהיה זה ,נשב דומם , כך
את תהיי שלי ,אני שלך
נזכור אך לא נאמר דבר
כל שסבלנו , כל שעבר .
שנות –אור של אחר צהרים אינסופי .
נצחים באים ,נצחים חולפים.
נחל השאול –שחור –ירקרק , לאט
בל מלא היקום אני ואת .



המשורר מדבר אל אישה (אהובה ככל הנראה) ומבטיח לה שאחרי מותם ישבו אל החלון בבית הקברות שבחולון. אבל, כיצד יוכלו המתים לשבת אל מול החלון כאילו היו חיים? ומה משמעות המילה "חלון"? היא קרובה בבירור לשם המקום "חולון", אולם אין בה כל משמעות ברורה מבחינת השיר שכן לכאורה משתמע ממנה שאחרי מותו ישב המשורר בבית שיש בו חלון. האם אומר לנו המשורר שקיומו לאחר המוות יהיה דומה לזה שבחייו?
והתשובה חייבת להיות שהמדובר בחיים שלאחר המוות מהסוג שפנחס שדה האמין במציאותם ובקיומם ועליהם הרבה לדבר בכתביו ההגותיים. מהשיר ברור שהוא מצפה שהוא ובת זוגו יתקיימו יחד לנצח "נשב דומם כך. את תהיי שלי. ואני שלך".
נרמז בשיר שהם סבלו רבות במהלך חייהם על פני האדמה, אולי גם כתוצאה מהקשר שלהם. "נזכור, אך לא נאמר דבר. כל שסבלנו, כל שעבר". דומה שלמילים "לא נאמר דבר" משמעות גדולה במיוחד, הן מתארות את השני המתים כצללים שאינם מסוגלים לדבר בנצח שבו הם קיימים. זה הנצח כפי שמתאר המשורר: "שנות –אור של אחר צהרים אינסופי ,נצחים באים ,נצחים חולפים". בסוף השיר מזכיר המשורר לראשונה את המקום בו הוא מצפה להיות אחרי מותו: "נחל השאול ,שחור ירקרק ,לאט".
אין זה גן עדן או גיהינום, זה ה"שאול " מקום המתים לפי התנ"ך. יש לציין שגם קיום המתים שאותו מתאר שדה מתאים לתיאור קיומם בתנ"ך, תיאור שונה מאוד מתיאורים מאוחרים יותר. אבל בתנ"ך לא נזכר נחל בשאול ( אם כי יש להודות שהתיאור של "שאול" בתנ"ך מצומצם ומוגבל ביותר, ובעצם איננו יודעים כיצד תארו הישראלים הקדומים את ה"שאול"). הרעיון לקוח כנראה מאגדות המיתולוגיה יוונית המתארות נהר שיש לחצות בדרך ל"הדס", המקביל היווני של השאול, שגם בו ממשיכים המתים לחיות לנצח כרוחות ערטילאיות ללא עינוגים וללא סבל.
בגן העדן שהוא רעיון מאוחר יותר מ"השאול" חיות נשמות הצדיקים באושר ובעושר ותענוגות אין סופיים. הגיהינום לעומת זאת הוא המקום שבו סובלות הנשמות של הרשעים מעינויי תופת אינסופיים.

אך השאול כפי שהיא מתוארת בתנ"ך שונה מאוד מאלה, זה מקום שבו ממשיכות להתקיים כל הנשמות ללא קשר למעשיהן בחיים, קיום מתמשך אינסופי ללא עינויים או הנאות גדולות. הן פשוט קיימות. ונראה שזו תחזית המשורר לעצמו ולאהובתו. קיום נצחי ללא ההנאות של גן העדן וללא הייסורים של הגיהינום, קיום בו הם מרוכזים זה בזה כפי שאומר המשורר: "בכל מלא היקום ,אני ואת .".
זה יכול להיות קיום מדכא בעצם הנצחיות החדגונית שלו, שעלולה להביא לשעמום מוחלט ונצחי אבל המשורר רואה בו חיוב רב: "איזה אושר זה יהיה", ולדעתו לא יתכן קיום מאושר יותר מהישיבה הנצחית עם בת זוגו בשאול, עודם מרוכזים זה בזה באגוצנטריות מוחלטת. במילה "חלון" ייתכן ששדה מכוון לכך שחייהם כזוג מאושר בחיים אחרי  המוות לא יהיו שונים כל כך מחייהם שעל פני האדמה. שדה מתאר כאן גרסה לא אורתודוכסית של הקיום לאחר המוות, גרסה דומה לדרך שבה ראו היהודים בתקופת התנ"ך את הקיום הזה כקיומם של צללים. אבל יש הבדל אחד: בעוד שאז נחשב הקיום זה לחסר כל הנאה, שדה מאמין שיהיה מאושר בשל נוכחות בת הזוג. הוא משלב בין רעיונות השאול וגן העדן. משלב מושגים יהודיים ופגאניים לסינתזה חדשה משלו.

בשיר אחר "בשכבי עתה " יחסו אל המוות שונה.
בְּשָׁכְבִי עַתָה / פנחס שדה
בְּשָׁכְבִי עַתָה, מֵקִיץ לְרֶגַע, בְּשָׁעָה חָמֵשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר, קוֹדֵחַ
בְּאַרְבָּעִים מַעֲלוֹת חֹם, שׁוֹקֵעַ מִפַּעַם לְפַעַם בְּעֶלְפוֹן חוּשִׁים,
עוֹלִים לְעֵינַי פְּנֵי אִמִי כְּפִי שֶׁהָיִיתִי רוֹאֶה אוֹתָן בִּשְׁנוֹתֶיה
הָאַחֲרוֹנוֹת, בִּשְׁעוֹת מַחֲלָה, כְּשֶׁהָיְתָה נִלְקַחַת לְבֵית-הַחוֹלִים בְּתֵל הַשׁוֹמֵר.
כֵּן, אֲנִי רוֹאֶה אֶת פָּנֶיהָ. אֱלֹהִים, אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָן עַכְשָׁיו.
אֲנִי רוֹאֶה אֶת פָּנֶיה בְּשָׁכְבָה חִוֶרֶת, לְלֹא נִיעַ,
עֵינֵי הַתְכֵלֶת הַבְּהִירוֹת שֶׁלָה עֲצוּמוֹת. כָּךְ שָׁכְבָה, אִשָׁה סְטוֹאִית.
לִפְעָמִים הָיְתָה נֶאֱנַחַת לְעַצְמָה חֶרֶשׁ. תָהִיתִי אָז
אִם אֵין זֶה אֶלָא מַשֶׁהוּ יְהוּדִי בִּלְבַד. עַכְשָׁיו, שֶׁאֲנִי שׁוֹכֵב
וְשׁוֹמֵעַ עַצְמִי לִרְגָעִים נֶאֱנָח כָּךְ מַמָשׁ, אֲנִי מֵבִין
כִּי הָיָה זֶה הֶכְרֵחִי. מִין הֲקַלָה שֶׁל לַחַץ, שֶׁל צְמַרְמֹרֶת פְּנִימִית.
אָמְנָם יִתָכֵן כִּי גַם אֵיזוֹ פְּנִיָה אֶל הָרִבּוֹנוֹ-שֶׁל-עוֹלָם.
וְכִי אֶל מִי עוֹד אֶפְשָׁר לִפְנוֹת בְּשָׁעָה כָּזוֹ. בְּחֹסֶר-הַיֶשַׁע
הַגָמוּר. בַּלְבַדִיוּת הַגְמוּרָה. וְהִיא הָיְתָה אִשָׁה שֶׁקִיְמָה אֶת כָּל הַמִצְווֹת.
אֲנִי, שֶׁבִּהְיוֹתִי בְּנָה הֲרֵינִי בְּדֶרֶך הַטֶבַע צָעִיר מִמֶנָה,
לֹא רָאִיתִי עַצְמִי אָז כְּשׁוֹכֵב אֵי-פַּעַם כָּךְ.
עֲדַיִן צָעִיר אֲנִי מִמֶנָה בְּשָׁנִים לֹא מְעַטוֹת, אֲבָל עַתָה, בְּשָׁכְבִי
בַּדִמְדוּמִים, תַחַת הַחַלוֹן הַמַאֲפִיר, מֵבִין אֲנִי כְּבָר אֶת הָאֶפְשָׁרוּת
כִּי אָכֵן כָּךְ אֶשְׁכַּב, בְּבוֹא הָעֵת.
עֶקְרוֹנִית, הֱיוֹת שֶׁקָנִיתִי לִי בִּמְרוּצַת הַשָׁנִים בְּקִיאוּת מְסֻיֶמֶת בִּכְתִיבַת שִׁירָה,
אֵינֶנִי בְּעַד שִׁמוּשׁ בִּפְסוּקִים שְׁאוּלִים מִן הַתַנַ"ךְ. אֲבָל עַתָה, בְּשָׁכְבִי
וְאֵלֶה מַחְשְׁבוֹתַי, נִרְאֶה לִי כִּי לֹא אוּכַל לְהֵטִיב לְהַבִּיעָן מֵאֲשֶר
בְּמִלוֹת הַפָּסוּק: אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו, כְּצִיץ הַשָׂדֶה יָצִיץ, כִּי רוּח —-
אַף זֹאת, שֶׁעָלַי לְקַצֵר. אֲנִי יוֹדֵעַ
כִּי בָּרֶגַע בּוֹ אֲסַיֵם לִרְשֹׁם מִלִים אֲחָדוֹת אֵלֶה
תִשָׁמֵט הָעֵט מִיָדִי וַאֲנִי אֶשְׁקַע, אֲנִי כְּבָר הוֹלֵךְ וְשׁוֹקֵעַ, בְּעִלָפוֹן.

14.6.1986
(פנחס שדה, שירים 1988-1985, הוצאת שוקן, 1988)

שיר זה אינו עוסק בחיים שלאחר המוות כמו במוות עצמו, הן מותה של אם המשורר והן מותו המתקרב של המשורר עצמו. המשורר מתאר כיצד בשכבו קודח מחום עולים לפניו פניה של אמו המתה כפי שהייתה כאשר נלקחה לבית החולים בתל השומר.
"אני רואה את פניה עכשיו בשכבה חיוורת ללא ניע
עיני התכלת הבהירות שלה עצומות, כך שכבה אישה סטואית
" .
"כך שכבה אישה סטואית ". הסטואים היו אסכולה פילוסופית יוונית קדומה שהטיפה להשלמה עם המוות ועם הקיום, קבלתם וקבלת הייסורים הכרוכים בהם בקור רוח ובאומץ. זה משפט המפתח בשיר. שכן מדי פעם הייתה נאנחת לעצמה חרש, והמשורר, כמו נרתע מהפגנת רגשות, שואל את עצמו אם אין בכך משהו יהודי ייחודי. כאילו היהודים בניגוד ליוונים קרי המזג והקשוחים אינם מסוגלים שלא להפגין את כאבם. המשורר רומז שהוא האיש הצעיר התבייש באמו שלא הייתה מסוגלת לעמוד היטב במסכת הכאבים. עתה בזקנתו כאשר הוא עצמו עובר אותה מסכת הכאבים, הוא מבין את שחשה אמו אז. המשורר מציין שאפשר לראות זאת כהקלה בלחץ אבל גם כפניה אל האל, דבר שהוא האיש הצעיר והמיסטי, אפיקורס מוחלט לא הבין כלל. מאז חלה טרנספורמציה בחיי המשורר והוא התקרב יותר ויותר ליהדות. הוא מבין עכשיו כי בשעה כזאת יש לפנות אל האל.

עֶקְרוֹנִית, הֱיוֹת שֶׁקָנִיתִי לִי בִּמְרוּצַת הַשָׁנִים בְּקִיאוּת מְסֻיֶמֶת בִּכְתִיבַת שִׁירָה,
אֵינֶנִי בְּעַד שִׁמוּשׁ בִּפְסוּקִים שְׁאוּלִים מִן הַתַנַ"ךְ. אֲבָל עַתָה, בְּשָׁכְבִי
וְאֵלֶה מַחְשְׁבוֹתַי, נִרְאֶה לִי כִּי לֹא אוּכַל לְהֵטִיב לְהַבִּיעָן מֵאֲשֶר
בְּמִלוֹת הַפָּסוּק: אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו, כְּצִיץ הַשָׂדֶה יָצִיץ, כִּי רוּח —-
אַף זֹאת, שֶׁעָלַי לְקַצֵר. אֲנִי יוֹדֵעַ

המשורר מקשר בין יכולתו לכתוב שירה, יכולת שנרכשה במהלך השנים, עם הרהורים על פסוק תנ"כי שעניינו קוצר חיי האדם. האם זה רמז לכך שיכולתו השירית מאפשרת לו להגיע לתובנות חדשות שלא היו אפשריות כשהיה צעיר יותר וחכם פחות?
מכאן חוזר המשורר ומהרהר בפסוק התנ"כי "אנוש קציר ימיו", ודומה שהוא מהרהר יותר ויותר בתנ"ך ובאמונה בגלל פחדו מהמוות המתקרב, פחד שאותו הוא ממחיש בצורה גראפית באמרו שכאשר יישמט העט מידיו ישקע בעילפון.
שיר זה שונה מהשיר הקודם בו התקבל המוות כמעט בשמחה, מאחר שהמשורר ידע שאחריו יש עולם נצחי שבו ימשיך להתקיים עם אהובתו, גם אם כצל חסר יכולת
דיבור. בשיר זה, בעקבות הצפייה בייסורי המוות של אמו, המשורר אחוז פחד ואינו יודע למה לצפות לאחר המוות. אין למצוא כאן את הקבלה השלווה, הכמעט שמחה, של החיים שלאחר המוות. בשיר זה המשורר אינו מתיימר לדעת מה יש, אם בכלל, משהו אחרי המוות. הוא אינו יודע. כל מי שיש לפנות אליו בתקווה שידע: הוא ריבון העולם והמשורר הרי לא האמין בו כל חייו.

 עיתונאית :לפני שנים כתבת: "לו הואיל האדון אלוהים לומר לי: פנחס עבדי, נעתרתי לך. / הנה לך החיים הנצחיים. שוב ושוב, בשיבה לאין קץ, / אל כל אשר אהבת, אשר חיית". המוות, אשר עומד אולי בפתח, מעצים את הרצון הזה?
שדה :"בהחלט. אני מוכן אפילו לשלם לאלוהים תשלום קבוע כדי לחזור על חיי שוב ושוב, למשך 25 אלף השנים הבאות. ואגרד את הכסף אפילו אצטרך לנקות רחובות, לא במטאטא אלא בידיים, באצבעותיי החשופות. וכשייתמו 25 אלף השנים האלה, הייתי מתחנן שוב לפניו, שייתן לי להישאר ל-25 אלף שנים נוספות. כשאני חושב על ההישגים שהשגתי, שאולי יעמדו לזכותי, אני דווקא לא חושב על השירים והספרים שכתבתי, אלא על היותי מפקד מחלקה בפעולת התגמול הראשונה של צה"ל. ודווקא משום כך, יש לי הרגשה שאבותיי – הורי אבי והורי אמי וכל הדודים שלי שנספו בשואה – יושיעו אותי ממוות. הם לא יניחו לי לרדת לאבדון".
(מתוך: ראיון עם איילת נגב)

לא מן הנמנע שהשיר הראשון ( שלא ברור לי מתי נכתב ) הוא הקודם והוא מייצג תקופה של אמונה מיסטית בחיים לאחר המוות, אמונה שהוחלפה בפחדים ובחששות שמבוטאים בשיר השני , כאשר המשורר החל להתקרב לאמונה היהודית המסורתית של אמו. שני השירים האלה עוסקים במוות אך אינם יכולים להיות שונים יותר זה מזה. האחד מבטא השלמה ואף קבלה של המוות בידיעה שאחריו יש חיים נצחיים והשני מבטא פחדים וחששות, תוצאת אי הידיעה. בשני השירים יש מלים מסובכות שלכאורה נראות מחוץ להקשר אך הן מפתחות לפתרון:

ומי השומע ולא ישמח ,מי השומע ולו לא ינעם
לקול פעמוני המוות
המוות הגואל , הרוח הנצחי הנושב מן העבר הוא

 

הללו , הללו ,הללומוות
( ספר השירים ע' 37 )

 בסופו של דבר המשורר כמה למוות כי האמין שהמוות יאפשר לו ליצור קשר עם האלוהים. אבל מיהו האלוהים?

המשורר והאלוהים

  • כמו את המוות גם את האלוהים תיאר שדה ביצירות שונות בצורה סותרת. בסיפורו התנ"כי "מותו של אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אמו", כמו גם ביצירות אחרות, תואר אלוהים כישות נצחית מרוחקת ואדישה לגורל האדם, כה בלתי אנושית עד שאין הבדל רב מבחינת האדם אם היא קיימת או אלא. שכן קיומה או חסרונה אינו משנה במהומה את מהלך חיי האדם. אין עמה כל תשועה ורחמים, היא מעבר לכל טוב ורע כפי שמבין אותם האדם. אבל שדה גם חש לדמות האל תשוקה עמוקה, את המוות זיהה עם האלוהים, הוא תכלית הכל וגאולת הכל. ופנחס שדה ראה את עצמו כמבשרו בדומה למבשר בכמה זרמים חריגים קודמים ביהדות: השבתאים, הפרנקיסטים ומיסטיקנים אחרים.
    ולפעמים ואולי גם לעיתים קרובות ראה שדה את עצמו כיותר מ"סתם" נביא ומבשרו של האלוהים וזיהה את עצמו עם האלוהים ממש.
    אם בשעות האלהה עצית , רובץ היית כחית מים קדמונית
    אם העדף העדפת , בלילות בדידה
    אכול מזבחי המלח במסיבת האלים האבלים –תחת שתכר
    מינן החם של אותן נשים בון בחלת
    ספר השירים ע' 84)שדה מזהה את עצמו כאן עם האלוהים כתושב הקבוע של המציאות האחרת כפי שבכמה שירים אחרים זיהה את עצמו עם ישו.
    ואחרי הכל, האם הוא כיוצר של סיפורים שירים ורעיונות ומציאויות דמיוניות כל כך שונה מהאלוהים?
    אולי כמו היוצר הגדול בשמים גם שדה היה אדיש לחלוטין לדמויות שיצר (כך, לפחות, טען לפעמים).
    האלים, מזבולם הרחוק מכל רחוק, קוראים את המשורר,

    בעודו עלם, אליהם.
    הם קוראים לאשר אין מולדת לו, כפר ובית,
    לבוא ולבנות ביתו בשמים.
    לבוא ולארס הנערה השמימית,
    לעלות אל הכנסיה הכפרית, או לרדת לפונדק,
    לעשן שם מקטרתו,
    ולטיל בבקרי-שבת, על פני האפרים הרחבים של השמים,

     

    החיים הם זמן: הם הזמן הנוקף
    בהיותך חולם עליהם.
    כדגים במים כן חי הנך בתוך הזמן.
    לזמן אין מידה: ככל אשר ייף החלום
    כן יארך הזמן, יהי אינסופי ונצחי.
    כל כן הנך נכסף אל היפה ביותר, היפה מכל:
    הנהגות הצפוניים, הערפל, הנערות (אם חורות
    ואם שחרות), הדשא ורוח-הים.
    על-כן אתה נכסף לנחש את פשר קריאתם של האלים

     

    לשעבר, בעודך נער, הרבית הגות במות.
    עתה הנך הוגה, תכופות, בחד-פעמיותם
    של חיי האדם.
    תרבה הגות לאחרונה בזמן הנוקף ולא נשנה, במהותם החלומית
    של הדברים והמארעות.
    כי חולף האדם כשביט בעולמו זה: כמותו בודד, וכמותו
    מבריק עד-ארגיעה ונופל לתוך העלטה.
    הוא מרבה לחלום… הוא חולם את חייו.
    יש שחלומו חלום בית קטן ונערה צהבת-שער…
    אח בוערת עם ערבים; מקטרת; קמקום מהביל בפנה;
    חלון נשקף אל האחו; פרות
    שבות מן המרעה…

     

    אתה חלמת חלום אחר: היות ללא בית עלי-ארץ.
    סב כדור-האדמה ברכבות, בספינות, ברגל.
    ישן בימים, שוט בלילות, הגה ועצב משפטי-שיר.
    ישב בפנדקים עלי כוס שכר, זמר בחברת אנשים זרים.
    התבונן עלי תבל זו… בכה לעתים, שרוק חרש.
    האלהים מנעו ממך אשר
    למען לא תחיה חייך שלך.
    למען תבין סבלם של אחרים, למען
    תכשר לתנות את אבלם.
    האלהים הקנוך בבטן אמך ויקראוך תמיד לבוא עדיהם.
    אל המשורר, עודו עלם, רומזים האלהים מערפלי-מרחקיהם
    ברמזים מתוקים-להכאיב.
    :: שירת ירושלים החדשה; החיים כמשל, פנחס שדה, ששת 1958
     
     

      

המסעות הקוסמיים  אל המציאות האחרת

 

יתכן שמסר הקרוב לזה אנו מוצאים לא בשיריו אלא בגלוי דווקא באחד מסיפורי הקומיקס המרובים  שחיבר עבור המגזין "הארץ שלנו" ב-1971 תחת השם הבדוי "יריב אמציה". שדה התבייש תמיד בסיפוריו אלה ומעולם לא דיבר עליהם בפומבי ,. אך בקריאה מאוחרת שנים לאחר מכן מתברר שפה ושם ניתן למצוא בהם את הרעיונות המיסטיים המורכבים שהעסיקו אותו אם כי כמובן הקוראים הצעירים וגם רובם המוחלט של הקוראים המבוגרים לא היו מסוגלים לזהות אותם ככאלה. ולפעמים אף חשף את מחשבותיו בהם כפי שלא חשף את עצמו גם בשיריו.
וכנראה לא במקרה שני הסיפורים הברורים ביותר מבחינת השימוש ברעיונותיו המיסטיים "הקיצוניים " ביותר ,הם גם "המדעיים בדיוניים " ביותר מכל מה שכתב.

סיפור אחד מסוג זה  שבו שדה מתאר בבירור את "המציאות האחרת " הוא " תעלומת ילדי החלל או מסע אל 20.000 שנות אור שאותו ציירה אלישבע נדל ושהופיע |ב"הארץ שלנו", כרך יג .1962.

זהו סיפור בשני חלקים שמתאר את מסעו של ילד בודד  מכדור הארץ  שנלקח בידי ילדים חייזרים לסיור ברחבי הגלקסיה.  הילד מבקר בכוכבי לכת שונים ומוזרים ורואה בין השאר את תל אביב העתידנית של שנת 2962.  ובניגוד לצפוי אינו שב עוד לכדור הארץ המשעמם ואל הוריו בסיום הסיפור. .

בכך חזר שדה על המסר של רבים משיריו ודברי הגותו, אלא שכאן הרחיק לכת בתיאור המפורט של המציאות האחרת שעימה נפגש גיבורו הילד. .
הוא תיאר בפרק האחרון של הסיפור את המפגש של  הילד  עם מלכת כוכב מסתורית"מלכת הנוגה "  בארמונה.

ברור ש"מלכת הנוגה"  היא נציגת המציאות האחרת שאליה רמז שדה בשיריו ואין קושי לזהות אותה כדמות הנשית העליונה המופיעה בשיריו של שדה ,שהפעם מקבלת צורה ויזואלית כשהיא מקבלת את הילד הגיבור( מן הסתם גילגול של שדה עצמו) לעולמה בסיום שניתן לתת לו פרשנות מיסטית ברורה מאוד.

ניתן לקבוע שסיפור זה הוא הקומיקס המיסטי הראשון ( ולמשך שנים רבות האחרון ) שהופיע בשפה העברית,אם כי הרוב המוחלט של קוראיו צעירים ומבוגרים לא זיהו אותו ככזה.

על מנת להבין את האלמנטים המיסטיים החבויים בסיפור זה מ"הארץ שלנו "  על הקורא להיות מומחה למחשבתו של פנחס שדה ו/או מומחה במיסטיקה יהודית ושבתאית.

,

שדה הלך עוד כמה צעדים קדימה מכאן  בסיפור הארוך והמורכב ביותר מסוג זה מליסלדה או האלים באים שאותו אייר גיורא רוטמן שהופיע בשבועון "הארץ שלנו".כרך כא 1971, , ב-50 חלקים והוא אחד מסיפורי הקומיקס הארוכים והמורכבים ביותר במגזין אי פעם והסיפור הארוך ביותר שאותו כתב שם שדה.
הסיפור תאר את מסעותיו של הנער אסא ( שם בדוי של שדה בכמה מסיפוריו לילדים בשנות החמישים והשישים , רמז ברור לכך שיש לראות בדמות  גם כפורטריט עצמי  של שדה עצמו ) אל שורה של עולמות אחרים בליווי הנערה מכוכב נוגה מליסלדה שאבותיה שביקרו בכדור הארץ לפני אלפי שנים נחשבו בעיני בני האדם הפרימיטיביים דאז כ"אלים". רעיון שאותו לקח שדה מהספר "מרכבות האלים"  של אריך פון דניקן.

השם "מליסלדה " הוא משמעותי ביותר. הוא לקוח ככל הנראה מהספרות השבתאית שאותה שדה היכיר היטב. , מליסלדה היא הגיבורה "השדה-שכינה " של פזמון בלאדינו  שהיה אהוב מאוד על משיח השקר שבתי צבי. והדמות השמיימית המופיעה בו סימלה בעיניו את הדמות השמיימית שאותה שאף "לשאת לאישה".

הפזמון "מליסלדה " הנ"ל הפך לפזמון קודש מרכזי של האמונה השבתאית לאחר מותו של צבי  והושר בטקסיהם הקדושים ביותר שבהם היציגו את שבתי צבי עצמו כסוג של אלוהות. .

אך כמובן שהילדים שקראו את הסיפור לא יכלו לדעת שום דבר מכל זה.

. בסופו של דבר חוזרים אסא וידידתו מכוכב אחר לעולם שלנו ושם בעמוד האחרון של הסיפור אסא וידידה פוגשים במפתיע את יוצרם, "יריב אמציה" שהוא פנחס שדה שבפעם הראשונה והיחידה הכניס את עצמו ישירות לסיפור הקומיקס שלשמו המשני  "האלים באים " מתברר לקורא רק כעת יש משמעות נוספת  שונה לגמרי ממה שאפשר היה לצפות ממהלך הסיפור.
נראה לי שכאן בעמוד המסיים של סיפור הקומיקס הארוך והשאפתני ביותר שלו אי פעם חשף שדה לבסוף כמה ממחשבותיו הכמוסות ביותר על זהותו של היוצר עם האלוהים שפוגש לבסוף את ברואיו ורומז להם משהו לגבי  תוכניותיו וגורלם.

ביבליוגרפיה של ספרים  על פנחס שדה

יוסף מונדי שיחות בחצות לילה עם פנחס שדה הוצאת אל"ף, 1968

צבי לוז המציאות האחרת (שירת פנחס שדה), , הוצאת שוקן, 2000
אהוד בן עזר להסביר לדגים : עדות על פנחס שדה אסטרולוג , 2002 .

יותם ראובני,  פנחס שדה / שני ראיונות   סדרת דיוקן מספר 1 .   תל-אביב : נמרוד, 2002.

משה גנן    אני נושא את שירי אל הרעב לרוח :   פנחס שדה והשירה הדתית /    ירושלים :   גושן,   תשס"ד 2004

Image result for ‫על מצבו של פנחס שדה יותם ראובני‬‎

יותם ראובני   על מצבו של פנחס שדה /    תל-אביב :   נמרוד,   [תשע"א] 2011.

 

‬ ראו עוד
פנחס שדה בויקיפדיה

פנחס שדה בלקסיקון הסופרים העבריים

פנחס שדה באתר המכון לתרגום ספרות מעברית

 

גבריאל מוקד על פנחס שדה

אלי שי על פנחס שדה וגרשום שלום

משה גנן על פנחס שדה

משה גנן על כל שירי פנחס שדה

משה גנן על פנחס שדה והאישה

משה גנן על רצון ויאוש אצל פנחס שדה

גבריאל רעם על 10 שנים למותו של פנחס שדה

אורי קציר על ספרי הילדים של פנחס שדה

החיים כמשל בויקיפדיה

אלי אשד על פינחס שדה כותב סיפורי קומיקס 

פנחס שדה כותב סיפור טרזן

חולות אדומים קומיקס על מלחמת יום הכיפורים מאת פנחס שדה

סיפור על מציאות חלופית של פנחס שדה

 

גיורא רוטמן המאייר של סיפורי פנחס שדה