ארכיון תג: צפת

הזמרת מדונה והאר"י הקדוש מצפת

עטיפת ספר על מדונה שיצא לאור בעברית בהוצאת "כינרת "ב-1986.  

הזמרת המפורסמת מדונה היא כידוע גם מעריצת תורת הקבלה המפורסמת ביותר בתבל השפעתה של תורה זאת ( או לפחות גרסה מסויימת מאוד שלה ) ניכרת היטב ביצירות שונות שלה . ואולי יותר מכל השפעה זאת ניכרת בפזמון שנוי במחלוקת במיוחד שלה בשם "יצחק ".
חוקר הפילוסופיה היהודית והמומחה למוזיקה קבלית ירון ליבוביץ יצא לבדוק שיר זה ואת את השערורייה שעורר בקרב חוגים מסויימים  שאף השמיעו את הטענה "שיש איסור הלכתי " על פיזמון מעין זה .האומנם ?
מאמר זה הוא פתיחה לפרוייקט שיופיע כאן בקרוב על"הקבלה של מדונה ".

יצחק

ISAAC
מאת

מדונה

וסטיוארט פרייס
שרים
מדונה
ויצחק סינוני

מהאלבום
Confessions on a Dance Floor

Written by Madonna and Stuart Price
Produced by Madonna and Stuart Price
Additional vocals by Yitzhak Sinwani

Im nin'alu
Daltei n'divim
Daltei n'divim
Daltei marom
[Even if the gates of the rich will be closed,
the gates of heaven will not be closed]

Im nin'alu
Im nin'aaalu
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Im nin'alu
Im nin'aaalu

Staring up into the heavens
In this hell that binds your hands
Will you sacrifice your comfort
Make your way in a foreign land

Wrestle with your darkness
Angels call your name
Can you hear what they are saying
Will you ever be the same

Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu

Remember, remember, never forget
All of your life has all been a test
You will find the gate that's open
Even though your spirit's broken

Open up my heart
And cause my lips to speak
Bring the heaven and the stars
Down to earth for me

Im nin'alu
Daltei n'divim

Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu

El hai
El hai maromam 'al karuvim
Kolam baruchu ya'alu
[The creator is living above the angels
And they are all nourished from his spirit]

Wrestle with your darkness
Angels call your name
Can you hear what they are saying
Will you ever be the same

Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu

El hai
El hai maromam 'al karuvim

(Yitzhak Sinwani spoken:)
The generous truly know
What will be given
If they don't stop, you know
The gates of heaven are always open
And there's this God in the sky and the angels
How they sit, you know, in front of the light
And that's what it's about

מאדונה והאר"י הקדוש :ISAAC" של מדונה: וריאציה על נושא מפורסם

מאת ירון ליבוביץ
"

הפזמון Isaac  של מדונה הלקוח מתוך אלבומה Confessions on a Dance Floor  עורר פולמוס לפני כשלוש שנים.
השיר עוסק לכאורה במקובל המפורסם  מהמאה ה-16 יצחק לוריא האר"י,

ככל הנראה מעורבותה של  הזמרת מדונה בשיר גרמה לרב רפאל כהן, ראש ישיבת האר"י בצפת, להצהיר בפני עיתונאי ששאל אותו בנושא הפזמון מבלי ששמע אפילו את השיר ש" חל איסור הלכתי לעשות שימוש בשמו של האר"י הקדוש לשם עשיית רווחים. המעשה שלה פשוט לא מתאים, ולא נותר לי אלא לרחם עליה בגלל העונש משמים שהיא תקבל. האר"י הוא קדוש וטהור, ואנשים לא צנועים לא יכולים לשיר עליו".
משום מה הרב כהן לא מצא לנכון לציין איפה במקורות היהודיים נמצא אותו איסור הלכתי חמור שהוא דיבר עליו.
עניין "האיסור ההלכתי"  החמור פורסם בחו"ל ועורר שם הדים שהיגיעו גם לידיעתה של מדונה.
מדונה בתגובה טענה שאין מדובר בפזמון באר"י הקדוש כלל אלא בשמו של יצחק סינוני איש מרכז הקבלה והפייטן שמשתתף אתה בביצוע השיר ובהופעות.

מדונה טענה ש"האבסורד הוא שזה לא מה שהם חושבים שזה. זה לא שיר על יצחק לוריא. איני יודעת דבר על יצחק לוריא, לכן אינני יכולה לכתוב עליו שיר. השיר נקרא 'יצחק' מפני שזה שמו של האדם עליו אני שרה. אני חושבת שמישהו החליט לצאת ולהכריז שאני קשורה במעשה אסור, וזה פשוט לא נכון".

נסיונות של עיתונאים לבדוק את העניין עם יצחק סינוני  ועם חברי מרכז הקבלה של מדונה בלונדון ובלוס אנג'לס  מצאו שהללו,  משום מה ,  מסרבים בתוקף להסביר במה בדיוק עוסק השיר אם הוא עוסק באר"י או לא.
כפי שנראה בהמשך מבט חטוף במילים מעמיד בספק רב את הטיעון שהשיר אינו עוסק באר"י הקדוש אלא באדם בן ימינו .
כנראה שמדונה נבהלה מן ההד השלילי שהשיר יצר על הרב  בצפת ועל כן היא יצאה עם התירוץ הקלוש הזה.
נראה שלמעשה שיקרה בתגובתה לתקשורת מחשש אותו "איסור הילכתי " .

האם קיים  איסור הלכתי על פזמונים על האר"י ?

 

 

קודם כל, יש לבדוק את טענת הרב כהן שגרמה לבהלה כזאת אצל מדונה. . האם אכן חל איסור הלכתי להשתמש בשמו של האר"י לשם עשיית רווחים ?

ביצעתי בדיקה בעניין. בדקתי בספרי הלכה , במאגרי מידע בתקליטורים , ובאינטרנט . בשום מקום לא הוזכר איסור מעין זה על האר"י או כל אישיות דתית יהודית אחרת.
שאלות בנושא בפורומים דתיים וחרדיים שונים באינטרנט לא העלו אף אחד שידע על או שמע את שמעו של איסור הילכתי מעין זה.
שאלתי  את שועי רז  מרצה לפילוסופיה ותלמיד חכם ידוע שאני מכיר וגם את הרב  שלי שלמה שפר הרב של אוניברסיטת בר אילן   .  שניהם נדהמו ואמרו שמעולם לא שמעו על איסור הילכתי כזה.
שועי רז העיר שאיסור כללי מעין זה היה מביא אוטומטית לפסילת פזמונים ידועים על רבנים דגולים כמו  שמעון בר  יוחאי ורבי עקיבא ושלום שבזי  שנמכרים בתקליטים ובדיסקים ושאיש לא היה מעלה על דעתו למצוא בהם פגם בעולם הדתי .
יש להדגיש, שהטענה לא הייתה שאין ליצור שירים על האר"י עקב "חרדת קודש", כלומר שיש נושאים שצריך להתייחס אליהם בצורה שלא תביא לידי זילות.
אפשר אולי להתווכח על השאלה האם למדונה "מותר" לכתוב שירים על האר"י.
אולם שוב זאת לא הייתה הטענה של הרב כהן. הטענה שלו הייתה שיש "איסור הלכתי " להשתמש בשמו של האר"י לצורך רווח.
וזאת, אם אכן העיתונות מסרה את דבריו נכונה, טענה שגויה.
.חבל שהדברים נאמרו בצורה כזאת.  חבל שהרב אמר את דבריו בלי שטרח אפילו להאזין לשיר לפני שיצא למתקפה עליו.
ואם דבריו של הרב כהן נמסרו בצורה שגויה מצער שלא טרח להכחיש את הדברים השגויים שנמסרו בשמו ובכך הביאו להטעיית אנשים לשווא. שכן אין שום איסור הלכתי מעין זה .
לא מן הנמנע שהפרשה הזאת רק הביאה לכך שמדונה וזמרים אחרים ימנע ולהבא ליצור שירים נוספים על דמויות יהודיות מחשש ל"אותו איסור הלכתי " דמיוני וזה חבל.
בכל מקרה אני חושב שהייתה כאן סערה בכוס מים..

יצחק


"יצחק "  עצמו מעניין למדי מבחינה מוסיקלית, לטעמי, וניתן לזהות בו שלוש שכבות.

ביסוד השיר עומד הפיוט "אם ננעלו" של ר' שלום שבזי, שבזמנו זכה לגרסה ידועה של הזמרת עפרה חזה ושמושר כאן בפי הפייטן יצחק סינואני. נעימת הליווי המבוססת על הלחן של הפיוט מורכבת מסולם של צלילים יורדים. והלחן מזכיר לחנים של מוסיקה צופית. בכלל, ניתן לומר שהקטע הזה נועד המשרה אוירה מדיטטיבית, שהמילים עשויות לשמש כמנטרה. המלים עצמם, מלבד מילות הפיוט המשמשים כאמור, בסיס, הם פשוטות יחסית והפונות לדמות שאליו הזמרת פונה שהיא, יותר מקרוב לודאי, האר"י.
המילים עצמן, מתאימות לאיש אשר למד דברים רבים ומדהימים בקבלה, דברים שהשאירו עליו רושם חזק, וזה בא לידי ביטוי במילות השיר: "לוטש עינים מעלה אל תוך השמים/ בתוך גיהינום זה הכובל את ידיך/ התקריב את נוחותך/ ותפלס דרכך בארץ נכר// נאבק עם החשכה שלך/ מלאכים קוראים בשמך/ התוכל לשמוע את שהם אומרים/ האם תהיה עוד מי שהנך//.

המילים, כך נראה, מיועדות לאדם הנחשב כדמות חלוצית המחפשת דרכים אל תוך הלא – נודע. נראה גם שהיא דמות מיוסרת הנלחמת עם עצמה. הפניה אל אותה דמות נמשכת גם בבית הבא:" זכור, זכור, אל תשכח/ כל חייך היו ניסיון/ עוד תמצא את השער הפתוח/ גם אם נשברת לך הרוח/". בבית הרביעי מדובר כבר על בקשה ישירה: "פתח את לבי לרווחה/ והבא את שפתי לדבר/ הבא את השמים והכוכבים/ למטה אל האדמה למעני/".

השיר הזה נשמע כמו תפילה או בקשה, ונראה שהדמות היא לכל הפחות בשיעור הקומה של האר"י וכנראה היא אכן הרב יצחק לוריא הלא הוא הארי"י הקדוש שהשיר נכתב במטרה לכבדו .

פסק הדין
,"יצחק" לא הרשים אותי במיוחד.אמנם הוא קטע עשוי היטב, כמו רוב היצירה של מדונה. היא לא מקורית אבל היא טובה בלקחת מוטיבים ידועים ולעשות מהם מוצרים שהם נעימים לאוזן בדרך כלל.
הצרה היא שהקטע הזה מנסה לייצר אוירה ניו – איג'ית מיסטית משהו. אני דווקא אהבתי יותר את היצירה המוקדמת  הריאליסטית שלה.לא אהבתי את השיר הזה מכיוון שלטעמי הוא יומרני מדי. המלים של השיר בנאליות. ומדונה מנסה להיות כאן רוחנית אינטלקטואלית, אבל בסופו של דבר, המלים הם בסך הכל חיבור של מתלמדת של קבלה בשנה הראשונה שלה.
אני מודה שאני צריך לשמוע את "קרן אור" שלה שנחשב האלבום הטוב ביותר שלה, אבל אני אישית אוהב יותר את התקליטים הראשונים שלה שהיו מוסיקה לריקודים טובה עם מלים סבירות אבל לא יותר מזה.

קישורים רלבנטיים

יצחק שיר של מדונה על האר"י הקדוש

בריטני ספירס שרה את "יצחק"

על השיר "אם ננעלו"

 

רבני צפת נגד מדונה

תגובתה של מדונה לרבני צפת

 

המדונה על הבמה :דן לחמן מבקר את המופע של מדונה

 

מדונה בויקיפדיה

מדונה בפייסבוק 

פורום מדונה 

ד"ר אלי שי :ברוכה הבאה המלכה מדונה "

אלי אשד על מדונה מלכת הקבלה 

 

דף הפייסבוק של שועי רז 

דף הפייסבוק של ירון ליבוביץ'

צייר שלמה כהן.

צדקת או נאנסת ?:הויכוח על מלכה באב"ד

היה הייתה אישה במאה ה-19 בשם מלכה באב"ד שעלתה לארץ ישראל לעיר הקודש צפת ועזבה אותה בפתאומיות.

והיום יש ויכוח גדול  מדוע עזבה.

האם עזבה משום שהפכה לצדקת מסוג חדש ולא ידוע עד אז כפי שחושבת חוקרת מגדר ידועה ?

או משום שנאנסה  באכזריות ולא יכלה לשאת יותר את החיים בארץ הקודש כפי שחושב היסטוריון ידוע?

1834 הייתה אחת השנים הנוראיות ביותר בהיסטוריה של יהודי צפת ,באותה שנה מרדו ערביי האיזור בשליט המצרי איברהים וטבחו ביהודי העיר שנחשדו ( כנראה בצדק ) בתמיכה בשליט ואנסו את נשותיהם .
רבים מהיהודים ובהם אברהם וולפנזון ובנו זאב שהיגיעו ממש זה עתה לעיר מאיזור קרבות אחר בעיר ירושלים שם עמד זאב בראש ההגנה על השכונות היהודיות נאלצו ( שוב )  להימלט על חייהם.

הפרשיה המצמררת מתוארת  בצוורה ספרותית בספרו של אהוד בן עזר "אפרת, (משרד הביטחון – ההוצאה לאור: ספרית תרמיל, תל אביב, 1978  ).שתיאר את פרשת חייה של אישה בצפת בימים ההם.

וכעת הפרשיה משמשת בסיס לויכוח אקדמאי סוער בין חוקר תולדות ארץ ישראל במאה ה-19 הידוע ד"ר אריה מורגנשטרן וחוקרת המגדר ותולדות הנשים בישוב היהודי  הפרופסור מרגלית שילה,.

ובמרכז הויכוח עומדת השאלה :מדוע ירדה האישה הצעירה  מלכה באב"ד מארץ ישראל לאחר שנת 1834? האם היה זה בגלל שנאנסה בידי הערבים כפי שחושב ד"ר מורגנשטרן ?

או ביגלל שקיבלה תובנות דתיות שונות  סוג של "הארה " ששיכנעו אותה לחזור לגולה  כצדקת יהודיה מסוג חדש , סוג של "רבה " נוסח המאה ה-19 כפי שחושבת הגברת שילה ?
אני שמח לפרסם כאן בפרסום ראשון את מאמרו  של  הד"ר מורגנשטרן..
אני מזמין בהזדמנות זאת חוקרים נוספים לשלוח  את מאמריהם \ ( גם כאלו שפורסמו כבר בדפוס )  לפרסום באתר זה.

תיאוריות פמיניסטיות מול מחקר היסטורי
או האם נאנסה מלכה באב"ד בפרעות 1834 בצפת ?

מאת ד"ר אריה מורגנשטרן

בית העלמין היהודי העתיק שבעיירה ברודי (Brody ) שבאוקראינה, הפך זה מכבר לאתר תיירותי עבור מאות ישראלים היוצאים מדי שנה לסיורים לימודיים ולטיולי שורשים ברחבי מדינה זו. בין שאר המצבות של חכמי ברודי מושכת את תשומת לבם של המבקרים מצבת קבורת אשה, בולטת בייחודה, גדולת מימדים, כאשר כותרתה, התופסת כשליש מכל שטח המצבה, מעוטרת בסממן חריג מאוד בנוף בתי העלמין היהודיים בכלל, ועל מצבות נשים בפרט – עיטור של ספינת מפרש גדולה.
את המצבה חשפתי במסגרת השתתפותי במשלחת שיצאה ביוזמת ד"ר צבי צמרת מנכ"ל 'יד יצחק בן-צבי' בשנת תשנ"ב (1992), על מנת לחזק את הזיקה הציונית של יהודי העיר לבוב לאחר נפילת השלטון הסובייטי, וגם כדי לבדוק את אוספי התעודות וכתבי-היד היהודיים בארכיונים הממלכתיים של העיר. באחד מהסיורים בבתי הקברות היהודיים שבאזור ותוך כדי שיטוט בין המצבות בבית העלמין היהודי בברודי, משכה את תשומת לבי מצבה מרשימה זו, שמקריאת נוסחה התברר כי מדובר במצבת האשה מלכה בת ר' יצחק באב"ד, שעלתה לארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, ירדה ממנה לאחר מכן, ונפטרה בברודי בתאריך ח' כסלו תקצ"ה (10 בדצמבר 1834).
בית עלמין יהודי עתיק בעיירה ברודי

בית הקברות שבעיירה ברודי

על המציאות ההיסטורית העולה מסיפור חייה ומותה של מלכה באב"ד, כפי שעולה מן המצבה, פרסמתי מאמר בכתב העת "ציון". המאמר מזהה את מוצאה המשפחתי של מלכה באב"ד מן המשפחות הלמדניות העשירות והמכובדות שבברודי; תוך כדי כך מתאר המאמר את הרקע ההיסטורי ואת המאפיין המשיחי של העליות לארץ-ישראל מברודי במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה; קובע את השתייכותה של משפחת באב"ד לכולל ווהלין החסידי שבצפת, ומנתח את הכיתוב והעיטור שעל גבי המצבה בכל הקשור לעלייתה לארץ ולסיבות ירידתה. לשאלה הקשה מדוע ירדה מלכה באב"ד מן הארץ, אם העלייה היתה כל כך חשובה בעיניה, לא מצאתי תשובה גלויה בכיתוב שעל גבי המצבה. אולם, מרמזים למדתי כי מלכה באב"ד, נקלעה שלא בטובתה, לאירועי פרעות הפלאחים בגליל בשנת תקצ"ד [1834] שבמהלכן נפגעה מבחינה גופנית ונפשית אחרי שנאנסה כנראה על-ידי הפורעים הערביים. בעקבות הטראומה הקשה חזרה האשה הצעירה, בסיוע בני משפחתה לברודי, ושם נפטרה כחצי שנה לאחר אירועי הדמים והחורבן שגרמו ערביי הגליל ליהודי צפת.

מערכת "ציון", מטעמים השמורים עמה, הסתייגה מהשערה זו של סיבת הירידה מן הארץ. מאחר וגם אני ביקשתי להמשיך ולחפש חומר ארכיוני שיאיר פרשה יוצאת דופן זו, הסכמתי להשמטת ההשערה מן המאמר. וכך הופיעו הדברים בנוסח המאמר שנדפס :

"נותרו עדיין שתי שאלות הכרוכות זו בזו: מדוע שבה מלכה בת ר' יצחק באב"ד מארץ-ישראל לברודי, ובעיקר איך אפשר להסביר את דבר הבלטת נסיעתה [לארץ] למרות ירידתה אחר כך… בקטע הראשון [של הכיתוב על המצבה] מלכה בת יצחק היא הפעילה, היא אשר מאסה בחמדת תבל והיא אשר עלתה לארץ תוך סיכון חייה, ואילו בקטע השני, המתייחס לירידתה מן הארץ, היא פסיבית לחלוטין. לא היא ששבה אלא 'וד' אמר שב למקומך'. התערבות ההשגחה האלהית היא שגרמה לשובה… מעשה מסוים, ושמא אירוע טרגי, אילץ אותה לשוב על עקביה, אם כי מלכתחילה 'מגמתה רצוי וכוונתה'.

 

פרשנות פמיניסטית

לאחרונה, נתברר לי מפי נוסעים שחזרו מברודי, כי מסביב לקברה של מלכה באב"ד מתפתחת תיאולוגיה פמיניסטית המציגה את מלכה באב"ד כדמות מופת של צעירה יהודית דעתנית, עצמאית ונועזת, אשר מתוך תשוקה לעלות אל הקודש ולחוות 'חוויה נזירית', שמה נפשה בכפה ועלתה לבדה לארץ-ישראל. משהגשימה את משאלותיה הרוחניות להתקרב אל הקב"ה, בארץ הקודש, זכתה הצעירה הצדקת הזאת להתגלות אלוהית, ובהתגלות זו צוותה לחזור מדרכה, לרדת מארץ-ישראל ולשוב למולדתה; וכך אמנם עשתה.

לא ברור מי עומד או מכוון את האגדה החדשה לבית באב"ד, אם בכלל. יתכן ומדובר בתעלול פרסומת של תיירנים מוצלחים המחפשים 'קברי צדיקים', כדי לגוון את תוכניות הסיורים שלהם, מה גם שמדובר הפעם במצבה נדירה ומרשימה של 'אשה צדקת' ועוד פרוטו- ציונית. אולם, אין כל ספק שמקור השמועות הנפוצות, כפי שסיפר לי אחד ממדריכי הסיורים, הוא ספרה של [פרופסור מרגלית שילה 'נסיכה או שבויה?', ו'מדרש הפרשנות' הפמיניסטי שעשתה בו לדמותה של מלכה באב"ד. בפרק "חוויית העליה הנשית" שבספרה, טוענת  הפרופסור מרגלית שילה כי בעוד שעיצובה של חוויית הקדושה הארץ-ישראלית אצל גברים באה לביטוי דרך לימוד תורה ותפילה בציבור, הנה אצל נשים באה חוויה זו לביטוי בעצם העלייה לארץ. לדבריה, בדרך כלל נגררו הנשים לעלות לארץ בעקבות בעליהן ולא תמיד מתוך הסכמה. יש שנשים עקרות הסכימו לעלות, כאשר ביקשו להטיב את מצבן ולזכות בפרי בטן, או לזכות בילדים בני קיימא בעקבות תמותת ילדים בחוץ לארץ. לעתים יזמו הנשים את העלייה לארץ, בעיקר במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה מתוך דאגה לחינוך הבנים ולשלמותו הרוחנית של דור ההמשך.

פרופסור מרגלית שילה קובעת כי רק בתקופת אלמנותן זכו נשים בחברה היהודית המסורתית לחופש מן ההתחייבויות לבני משפחתן, והותר להן לחיות את שארית ימיהן כרצונן. הדרתה של האשה מחיי הדת הצבוריים, מתפילה במניין ומתלמוד תורה, העמידו את האלמנה בפני חלל רוחני, והעלייה לארץ-ישראל היתה לדידן בבחינת מילוי חסר זה. מספרן הגדול יחסית של האלמנות בירושלים במחצית השניה של המאה התשע-עשרה אמור להוכיח לכאורה, את התיאוריה הנזכרת. כל זה כאשר מדובר באלמנות זקנות העולות לארץ מרצונן, אולם, אין התיאוריה הזו מסתדרת כלל ועיקר, כשמדובר בעלייה לצורך 'חווייה נזירית' ובריחה מן העולם הגשמי של נערה צעירה מבית טוב ועשיר כמו מלכה באב"ד.

כאן מתנגשת התיאוריה המיגדרית עם מציאות חריגה ומנוגדת. על פי התיאוריות המיגדריות, נשים ככלל אמורות להתנהג על-פי קוד חברתי קבוע בהתאם לסטריאוטפים ולמאפיינים המתייחסים אליהן והמקובלים בחברה. כך, חייבת מרגלית שילה להסביר את עלייתה של תהילה של עגנון מן המאה ה-20 שהיא האלמנה העולה ה"סטריאוטיפית", עם עולות חריגות צעירות כמו 'הבתולה מלודמיר' מסוף המאה ה-19 ומלכה באב"ד מהמחצית הראשונה של המאה ה-19. אפשר כמובן להסביר את עליית הנשים הללו על רקע היסטורי שונה, מצב חברתי משתנה, תפיסות עולם מגוונות, כפי שמתחייב ממחקר היסטורי אמיתי. אולם, הכותבת נמנעת מלעשות זאת ואת שלשת העולות היא כורכת יחד תחת כותרת של 'העלייה כמעין חוויה נזירית', ואז מתעוררת הסתירה שהזכרנו לעיל.

הפתרון שמצאה לכך המחברת הוא מקורי מאין כמוהו. מכיוון שמלכה באב"ד הצעירה חרגה במעשה עלייתה מהסטריאוטיפ המיגדרי, יש לישב את האנומליות הזאת בדרך אחרת ולהחזיר את הסדר המיגדרי על כנו. הדבר יכול להעשות בפשטות על ידי גירושה של מלכה מארץ-ישראל חזרה לעיר הולדתה, בתוספת כיתוב בולט על מצבתה הקובע שאין מקום לנשים צעירות בארץ ישראל, ורק אלמנות זקנות זכאיות לחוות את החווייה הדתית הארצישראלית הנחשקת. לפרשנות זאת מגיעה מרגלית שילה מעיון במשפט מרכזי החרוט על המצבה:
"וד' אמר שב למקומך במקום שם נבראת שם תקבר". ו

היא מסבירה: "מלכה השיגה את מבוקשה – קרבת האל – והאל נגלה אליה וציווה עליה לשוב לביתה… חזרתה של מלכה באב"ד מוצגת כהיענות לצו האל."
וכאילו לא די בהתגלות האלוהית למלכה באב"ד, ובתיאור האינטימי-קבלי של יחסי אל – אשה, הנה גם את הביטוי שנכתב בלשון זכר על המצבה של האשה "וד' אמר שב למקומך" – משעבדת מרגלית שילה למושגים מיגדריים פמיניסטיים מובהקים בכתבה:
"האם ניתן לפרש את פניית האל אליה בלשון זכר כהד להתנערותה מנשיותה[!]בעת עלייתה ארצה? האם החברה שבקרבה חיה מלכה, ביקשה למנוע עלייה מעין זו, גם אם הציגה אותה באור חיובי? ניתן לשער כי מספידיה סברו שמקומה של אשה צעירה צדיקה הוא בביתה, ורק 'לקץ הימים תעמוד לגורלה'. עלייה לארץ כאקט של פרישות נועדה לאלמנות[!] בסתו חייהן בלבד."

העלייה של מלכה באב"ד ומניעיה האידיאולוגיים

כך לא נראים הדברים מנקודת מבטו של היסטוריון, שאין לו יומרות לדעת, כפי שיש לחוקרת המיגדר, את מה שנעשה מאחורי הפרגוד. המקור העיקרי עליו ניתן להסתמך בשלב זה של המחקר, הוא מצבת הקבורה של מלכה באב"ד, עצמה. המצבה המרשימה מחולקת באופן ברור לשלושה חלקים. החלק העליון תופס כשליש משטח המצבה כולה, ומהווה את כותרתה הראשית. חקוקה בו ספינת מפוארת של עולי רגל; העיטור הגדול צד את העין ומושך תשומת לב. בחלק האמצעי שמונה שורות ובהם דברי שבח לדמותה של הנפטרת. בין הכותרת לבין החלק האמצעי חוצצת שורה ובה פרטים אודות מועד פטירתה: "נאספה אל עמה לדאבון נפש בעלה יום ד ח כסליו תקצה". בחלק השלישי, שבו נתמקד, מתואר סיפור חייה ונרמזו נסיבות מותה. שני החלקים הכתובים שונים זה מזה בגודל האותיות ומובדלים זה מזה במסגרת:

זאת מצבת אשה
אשר דרכיה דרכי נועם
תמימה במעשיה הנעימים
מקור מחצבתה מים טהורים
גבעת עולם נטעי נעמנים
הייקרה רבת השם מ[רת] מלכה
בהמופלג מ[ורינו] יצחק באב"ד ז"ל
מ"כ[מנוחתו כבוד] בארץ הקדושה תובב"א
……………………….
בנעוריה מאסה חמדת תבל
ותשם נפשה בכפה לשוט בצי אדיר
ללכת עד מקום בית אל
וד' אמר שב למקומך
במקום שם נבראת שם תקבר
אכן יש שכר לפעולתך
מגמתה רצויה וכוונתה
תאכל ותשבע מפרי מעלליה
ולקץ הימין תעמד לגורלה

תשע השורות שבחלק השלישי של המצבה מחולקות לשלשה חלקים שווים: שלוש השורות הראשונות מוקדשות לתיאור העלייה ומניעיה האידאולוגיים; שלוש השורות האמצעיות מוקדשות למהפך בחייה שנגזר עליה משמים; ושלוש השורות האחרונות מוקדשות להערכת המספידים את פועלה, המתואר בחלק הראשון.
בניגוד לדימוי של עולה צעירה עשירה ונועזת העולה לארץ בגפה, מלכה באב"ד לא עלתה לארץ לבדה כי אם עם משפחתה. אביה נפטר ונקבר בארץ-ישראל טרם ירידתה, כפי שמתועד על גבי המצבה: " מ' מלכה בהמופלג מ'[ורנו] יצחק באב"ד ז"ל מ"כ [מנוחתו כבוד] בארץ הקדושה תובב"א'. ככל הנראה נקבר בצפת, לשם הגיעו העולים מברודי בין השנים 1832-1812 . עלייתה של מלכה לארץ היתה כרוכה בוויתור על חיי הרווחה שזימנה לה משפחתה העשירה, 'מאסה חמדת תבל', ואפילו בסכנת נפשות –'ותשם נפשה בכפה". ויתור על חיי רווחה מחד וכניסה לסכנת חיים מצד שני מלמדת על העדפה מתוך מניע אידאולוגי – לעלות לארץ-ישראל, "ללכת עד מקום בית-אל'. מלכה, וככל הנראה גם אביה עמה, לא נסעו לארץ-ישראל לבדם; הם היו חלק מגל עליה גדול שהגיע בדרך הים "בצי אדיר" מעירם, מרחבי גליציה והתיישבו בצפת.

עדויות היסטוריות לקיומה של עלייה גדולה מגליציה וברודי במיוחד, מצא ההיסטוריון נ"מ גלבר בארכיונים אוסטריים. עדויות אלו מצטרפות לעשרות רבות של עדויות מכל רחבי העולם על עליית יהודים לארץ-ישראל מתוך מניעים משיחיים בשנים שלפני שנת הת"ר (1840), המדובר גם בעדויות של מסיונרים אנגליקניים המתייחסים לעלייה המוגברת של עולים מברודי דווקא, וזאת לדבריהם, לאחר שבדקו ושאלו את היהודים לפשר התופעה וקיבלו את התשובה כי היהודים עולים ארצה מתוך ציפיה לביאתו הקרובה של המשיח.
מעבר לכך, ככל הידוע היתה משפחת באב"ד קשורה קשר משפחתי כפול עם צאצאיו של ר' אלעזר רוקח רבה של ברודי, מקובל ותלמיד-חכם שעלה בעצמו לארץ ישראל, ובתור שכאלה היו מודעים בודאי לדברים הנועזים שכתב ר' אלעזר רוקח בספרו 'מעשה רוקח': "דזמן הגאולה לעתיד לא יאוחר מת"ר באלף הששי". ציפיות אלו הזינו כידוע משפחות שלמות ובתוכן עולים צעירים, והניעו אותם לעלות לארץ-ישראל לקראת ביאת המשיח. בני משפחת רוקח-באב"ד, קרוביו של ר' שלום רוקח האדמו"ר הראשון לבית בלז, היו כנראה חלק מהקהילה החסידית בעיר. אולם, גם אם לא השתייכו לקהילה החסידית בעירם, הרי כל יוצאי העיר ברודי היו מסונפים בארץ-ישראל לכולל ווהלין החסידי וישבו בעיר צפת. בירושלים לא ישבה באותם ימים אפילו משפחה אחת מיוצאי ברודי.

מרגלית שילה, העדיפה ואימצה את המניע של עלייה מתוך 'פרישות' והשגת "חווייה של נזירות" כדי להסביר באמצעותן את הסיבות לעליית מלכה באב"ד.

היא התעלמה מן המניע המשיחי הדומיננטי במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, והמסביר בפשטות את עלייתה של הצעירה והעשירה מברודי. ומשצידדה במניע הלא רלוונטי לתקופתה, הלכה והסתבכה בבואה להסביר את הנגוד בין עלייה של צעירה ועשירה ובין הסטריאוטיפ שקבעה היא בעצמה, כי העולות ממניע של 'פרישות' הן כמעט תמיד אלמנות וזקנות. ברגע קשה ומביך היא ביקשה רחמי שמים ואמנם הקב"ה בכבודו ובעצמו, מתוך הזדהות עמוקה עם התיאוריות המגדריות, הורה למלכה באב"ד ליישר קו עם אותן תפיסות, ולרדת מיד מן הארץ, כפי שנאמר על המצבה: "וד' אמר שב למקומך". והכל שב על מקומו בשלום, כולל ובעיקר התיאוריות המסתבכות של מרגלית שילה.

האירועים ההיסטוריים בצפת בסמוך לירידתה של מלכה מן הארץ

צפת במאה ה-19

אנחנו נניח לקב"ה בשלב זה וגם לתיאוריות הפמיניסטיות ונחזור לקרקע המציאות ולאירועים ההיסטוריים בצפת ערב ירידתה של מלכה באב"ד מן הארץ: הפרעות שפרעו הערבים ביהודי צפת בקיץ שנת תקצ"ד, מעשי סדום בגברים, אינוס נשים, מעשי ביזה הרס וחורבן, רצח של כעשרים יהודים, מעשים שנמשכו ללא מעצור במשך שלושים ושלושה ימים. על כל אלו יש בידי המחקר ההיסטורי עדויות רבות, כולל למעלה מתריסר עדויות היסטוריות שונות על מעשי סדום בגברים ואינוס נשים.

ואמנם, דבר פרשת האונס ההמוני של נשים רבות התפרסם בכל רחבי העולם היהודי, וזאת למרות הבושה והחרפה הקשה שנגרמה על ידי כך ליהודי הארץ. וכך כתב ר' יוסף בן שבתי מאנספלד מצפת לקרוביו בקאליש:

"הישמעאלים ברחוב שדדו מאת היהודים… את החלונות הדלתות והתנורים שברו וניפצו… קרעו יותר מארבעים ספרי תורה, אינסו נשים ובתולות… כמו כן רצחו עשרים אנשים חשובים" ר' שמואל ב"ר ישראל פרץ העליר, מראשי הקהילה החסידית בצפת כתב לנדבן אשר שמשון מלונדון, ביום ה' באב תקצ"ד: "היינו כל אנשי עי"ק [עיר קדשנו] אנשים ונשים וטף כדומן ע"פ [על פני] השדה, רעבים וצמאים ערומים ויחפים נעים ונדים וגולים מדוך לדוך בפחד ובהלה כצאן לטבח יובל ובעו"ה [ובעוונותינו הרבים] גדול הי'[ה] שברינו… כי גם בבית הכנסת המקודש של הרב [ה]אר"י זללה"ה הוציאו כל הס"ת [ספרי התורה] והשליכו בבזיון לארץ וענו בנות ישראל ".
בקונטרסו "קורות העתים לישורון בארץ-ישראל" מספר ר' מנחם מנדל מקאמיניץ ממה שראו עיניו ושמעו אזניו: "ביום א' שמונה ימים בחודש סיוון באו שוללים יושבי כפרים ונתחברו עם יושבי הערים, ובידם כלי מלחמה ומגן וצינה ורומח, ונפלו על היהודים דשם ופשטו את בגדיהם מאנשים ונשים וגרשום ערומים מן העיר, ויבוזו כל רכושם… והעם הנשאר ענו למשכב, אחד זכרים ואחד נקבות". במקום אחר הוא מספר מה עלה בגורלה של האשה הצדקת שרה בת הגאון ר' יהושע, מי שהיה רבה של פינסק, כאשר ביקשה יחד עם חברתה הגנה מאחד הפורעים תמורת "חפצים הרבה": "והנה השולל מתנכר, אף כי לקח מה שלקח, גם הבטיחם שלו יאונה להם רע, אף על פי כן רצה לאנסם", ר' מנחם מנדל אינו מפרש מה אירע לה באותו מעמד, אך לקראת סיום הקונטרס הוא מונה את הרוגי הפרעות ומזכיר כמה מהם בשמם. וכך הוא כותב: "ובתוכם היתה ג"כ [גם כן] האשה החסידה מ'[רת] שרה בת הרב הגאון מוהר"ר יהושע ז"ל… שנהרגה תוך ביתה. כד[א]י היא להזכירה ביחידות מפני רוב מעשיה הטובים ורוב צדקותיה וטובותיה שהרבית לכל אדם."
ר' שמעיה ב"ר יששכר בער הלוי, חסיד חב"ד מצפת, כותב אל רבו 'הצמח-צדק' ר' מנחם מענדיל שניאורסון: "אנחנו יושבים פה בבתינו חרבות שהחריבו הרשעים בימי הזעם ויתוצו כל הכתלים ויחפרו כל הרצפות לחפש מטמונים. והאמת שמצאו כל המטמונות והתבואות שהיו בעיר, וגם לקחו את כל הפתחים והחלונות אשר בביתי וגם המסמרות הקבועים הוציאו… כן עשו לכל בתי העיר ויש מהם ששרפו אותם… ואותם האנשים המחסים על ממונם יותר מגופם… הוכו ולוקו ונעשו חללים, ועשו בהם שונאיהם כרצונם והרבה נשים עינו בבית המדרש, ועל הס"ת דוקא"
עדויות על אינוסן של נשות צפת היהודיות מצויות גם בספרי הנוסעים הנוצריים. נסתפק באחת מהן. ג'והן לויד סטיפנס כותב בשנת 1835 על שיחה שהיתה לו עם אחד מיהודי צפת: "בהגיע אלי שמועה חיובית על אודות יהודי, סוכן אנגליה בצפת [כנראה, פינצ'י משה], רכבתי תיכף ומיד אל ביתו. הוא היה עני מרוד ואיש נחמד ביותר… [לדבריו], הם סבלו משוד, רצח ואונס… רבים מהם מתו ברעב… ואשתו, אשה צעירה ונחמדה שישבה לצדנו, שהיתה אז [בת] למעלה מתשע-עשרה, הושלכה למטה [מהמצודה] והולקתה. אבל ניחשתי, אם כי הוא לא סיפר לי על כך, שדבר מה רע מזה בהרבה נפל בגורלה; וכי התורכי הפראי שהוציא לפועל את הנבלה, עודו בחיים, והוא נתקל בו ברחובות בכל יום ויום."

הרמיזות הלשוניות המצביעות על סיבת ירידתה של מלכה מן הארץ

האם מגלה לנו המצבה האילמת של מלכה באב"ד את מה שאנו משערים שאירע לה בצפת? לדעתנו כן. שלוש השורות המרכזיות שבחלק השלישי של המצבה חושפות בפנינו את פשר נסיבות ירידתה של מלכה מן הארץ ומתקשרות אל החומר ההיסטורי שנזכר לעיל.
בבסיס הדברים יש כאן ציטטה מהתורה, תוך שינוי לשוני קל לצורך התאמה אקטואלית. היינו, במקום לשון נקבה, כיאה למצבה של אשה, נקט הכותב במכוון בלשון זכר, כפי שמופיע במקור המקראי: "וד' אמר שב [!] למקומך". הביטוי "לשוב למקום" מצוי רק פעם אחת בכל התורה כולה – בחתימת הוויכוח של אברהם אבינו עם הקב"ה על גודל חטאיה של סדום. לאחר שהתברר לאברהם שעוצמת חטאיה של סדום אינם מותירים מקום לרחמי שמים הוא נאלם דום. וכך נאמר שם: "וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם, ואברהם שב למקומו." [ברא' יח, 33].
הרמיזה לסדום בכיתוב שעל גבי המצבה, שהיא מכוונת ואי אפשר שלא להבחין בה, אינה מותירה מקום לשום ספק, כי 'מעשה סדום' הוא שפגע במלכה באב"ד. ההתאמה הלשונית למקרה האקטואלי אינה מותירה מקום לפרשנות אחרת. לא זו בלבד שאין כאן לשון נקבה 'שובי',[ לארצך, למולדתך] אפילו לשון הזכר אינה בלשון ציווי 'שוב' כפי שמתבקש מרוח הדברים, אלא ציטט מדוייק של הכתוב המקראי: "ואברהם שב למקומו"; מבחינה דקדוקית, יש כאן לשון עבר ולא לשון ציווי. בנקודה זאת כאשר אברהם שב למקומו, מסתיימת הפרשה ונחרץ גורלה של סדום, וכאן במקביל, מסתיימת פרשת שהותה של מלכה בארץ ומתחילה ירידתה ממנה.

בעקבות הקישור הלשוני של נוסח הכיתוב שעל גבי המצבה והתאמתו לפרשת נסיונו הכושל של אברהם אבינו להציל את אנשי סדום החטאים מפני עונש החורבן, מתחוורים לנו שימושי לשון משמעותיים משניים שעל גבי המצבה. מסתבר שגם הביטוי התמים "ללכת עד מקום בית אל" קושר את מלכה לאברהם אבינו. שורש הפועל "ללכת" מלווה את אברהם אבינו בכל מהלך חייו, מאז הציווי "לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך", הוא ממשיך ב""קום התהלך בארץ" וב"לך לך אל ארץ המוריה" שבפרשת העקידה, וקושר בהתאמה לשונית מובהקת את הנוסח שעל גבי המצבה גם לפרשת היפרדות אברהם מלוט, לאחר שהלה שהעדיף לשבת בסדום: "וילך [אברהם] למסעיו מנגב ועד בית אל."[ בראשית י"ג 4-3]. לאור כל הכיתובים החריגים והמכוונים שעל גבי המצבה, אנו משערים בזהירות הראויה, שניתן לייחס את ירידתה של מלכה באב"ד לאינוסה במהלך מאורעות תקצ"ד בצפת.

נשים רבות שנאנסו בצפת, הסתירו את כלימתן ונשארו בארץ-ישראל, ואילו בני משפחתה העשירים של מלכה באב"ד דאגו, כנראה, להחזירה לברודי, שם נפטרה ב-ח' בכסלו תקצ"ה, חצי שנה בדיוק לאחר שהחלו הפרעות בצפת. פרטים נוספים על חייה לוטים בערפל. כאמור היא מיוחסת לאביה למרות שמתה כאשה נשואה. על פי ההלכה אשת איש שנאנסה אינה נאסרת על בעלה, אלא אם הוא כהן. בעלה של מלכה אינו נזכר בשמו, כנראה מפני שנחשב טפל לה "נאספה אל עמה לדאבון נפש בעלה". לא ברור אם היתה נשואה לו עוד בארץ-ישראל, או שמא השיאו אותה לאותו בן בלי שם רק בהגיעה לעיר ברודי, וזאת כדי להקל על מצבה הנפשי. נראה גם, שנשארה ערירית ללא ילדים; שהרי אם היו כאלה היו מזכירים אותם לצד בעלה.

מה שכן ברור שמשפחתה וקהילת ברודי כולה התגאו בה, ולמרות הגישה השלילית הקיימת כלפי יורדים מן הארץ המוזכרת לרוב במקורות התקופה, הבליטו את מעשה עלייתה לארץ-ישראל כגולת הכותרת של חייה הן בעיטור של הספינה על גבי המצבה, שהוא סממן חריג שאינו מצוי על מצבות נשים יהודיות והן בכיתוב על המצבה. שיבתה לברודי היתה כתוצאה מאירוע טרגי אכזרי. בניגוד למה שמערימה מרגלית שילה על דמותה של מלכה באב"ד – אין בתאור דמותה שום סממן של הנהגה חסידית; אין אף לא רמז על נזירות או פרישות מחיי העולם הזה; אין תאור של בריחה מהעולם הגשמי; אין חיפוש או נהייה אחר הגשמה רוחנית. אין על מצבתה עיטורים כל שהם האופיינים לנשים צדקניות כגון: חלות כסמל להפרשת חלה ולהתנהגות צנועה של האשה, כפות ידיים כסמל להדלקת נרות, ומוטיבים אחרים המייצגים מעשי צדקה וחסד.

הצדקת  מברודי ?

נראה שאת ההשראה לתאור סיפור חייה של מלכה באב"ד, כדגם של עלייה של צעירה פמיניסטית-נזירית לשם השגת מעלות רוחניות בארץ הקודש, העתיקה מרגלית שילה בעיקר מאי אלו קווי דמיון לסיפור חייה של הצדקת חנה-רחל ורברמאכער, הידועה בכינויה 'הבתולה מלודמיר'. המדובר בנערה צעירה מבית עשיר וחסידי בעיירה לודמיר שבאוקראינה, אשר בשל כשרונותיה ודעתנותה עסקה בלימוד תורה בכתב ושבעל-פה, נודעה בחסידותה המופלגת, הקימה בית מדרש בכספי אביה העשיר, והנהיגה צבור של חסידים. בעקבות כשלון נישואיה, בשל אי קיום יחסי אישות, עלתה בסופו של דבר בגפה לארץ-ישראל, ויש אומרים כי גם בארץ נהגה בעצמה מנהגי אדמו"רות, התעטפה בטלית, הניחה תפילין, והרביצה תורה בחסידיה המעטים.

יש לציין כי דמותה של 'הבתולה מלודמיר' הפכה בשנים האחרונות לדמות מופת לדידן של נשים פמיניסטיות בארה"ב ובישראל. דווקא בדמותה של צדקת חרדית, שהעיזה לחרוג מהמוסכמות של החברה האורתודוקסית וקיימה בעצמה מצוות שנועדו לגברים, ראו משום השגת לגיטימציה לשאיפות הפמיניסטיות שלהן. בלהיטותן להזדהות עם דמות מופתית זו הקימו הנשים הללו לאחרונה, מצבה חדשה על קברה של 'הבתולה מלודמיר' בהר הזיתים, וקיימו במקום טקסים דתיים לזכרה.
ספרה של מרגלית שילה "נסיכה או שבויה" שבמסגרתו היא דנה במלכה באב"ד, יש בו תרומה חשובה לחקר היישוב היהודי בארץ-ישראל במחצית השניה של המאה התשע-עשרה. עם זאת, נסיונה להתעלם מהמאמצים לחקר האמת ההיסטורית בפרשה שלפנינו, ומן הזיקה בין מלכה באב"ד לאירועי צפת ולאינוסן הברברי של נשות היהודים על-ידי ערביי הגליל , נובעת, לדעתי, מנסיונה של הכותבת להתחמק מדיון היסטורי בתופעה מגדרית מובהקת המזוהה בהיסטוריוגרפיה הציונית עם מאפיינים יהודיים גלותיים; עם חוסר כבוד הקשור בחולשה הפיזית של היהודים וחילול כבודה של האשה היהודיה, ועם הדימוי השלילי של האשה הפסיבית והנאנסת כסמל לגורל היהודי הגלותי. ניתן להבחין בגישה זו גם בתפיסה המוכרת במקומותינו והמנסה להסתיר את העובדות הקשות באשר לאופיים האמיתי של שכנינו הערבים וכל זאת רק כדי לא לקלקל מבחינה פוליטית את הטיעון שניתן לקיים עמם יחסי שכנות ואחוה שלא לדבר על יחסי שלום. ועוד, ל'דרשה הפמיניסטית' של  פרופסור מרגלית שילה יש קשר מהותי עם התפיסה המיגדרית הראשונית המבקשת להעניק פרשנות אלטרנטיבית לכל המקורות ההיסטוריים שמצויה בהן זיקה לנשים. ובמקרה שלפנינו, נסיון לבנות דמות פיקטיבית שאין לה כל קשר עם המציאות, במחיר של התעלמות מן החובה המוטלת על כל חוקר לעשות כל מאמץ על מנת להגיע לחקר האמת על בסיס נתונים היסטוריים רלוונטיים, מבחינת הזמן והמקום.

קישורים רלבנטיים :

נסיכה או שבוייה

גדליה פנסטרהיים חוקר את פרשת מלכה באב"ד

התעלומה המסתורית של אברהם וולפנזון

חייו הכפולים של זאב וולפנזון

כתב הצופן של אברהם וילנר

מסעות החיפושים של אלעזר לנדא

תמונה:Mariya Magdalena.jpg

היהודיה מתפללת .ציור מאת  אנתוני פרדריך אוגוסטוס סאנדיס

חייו הכפולים של זאב וולפנזון

 
הבעלים של תחנת הרוח בשכונת "משכנות שאננים " בירושלים. ציור מאת וולמסלי
לא להזכיר את ר' וועלוויל בעבס  ( זאב וולפינזון ) ז"ל הוא בגידה בהיסטוריה כי הוא היה העסקן הגדול בצרכי ציבור ובהתלהבות נפלאה ..הוא היה העסקן הגדול בכל ענייני האשכנזים .. והציל את כבוד האשכנזים בהתלהבותו … ועל שמו נכתב עד היום הבית קברות של האשכנזים ."
( הרב חיים הירשנזון "חידושי הרח"א …חלק ג')
 
 
 
 
 
 
 
 
כתב האמנה של זאב וולפנזון כשד"ר לקהילות הגולה.
 
 
היה היה בירושלים של המאה ה19 אדם בשם זאב וולפנזון ,בנו של  אברהם הדיין וולפנזון.
הוא היה דמות ססגונית מאוד ויוצאת דופן בנוף המנהיגות של הקהילה הפרושית ( תלמידי הגאון מוילנה ) בירושלים
ואני הנכד של נינתו.

אותו זאב וולפנזון היה דברים רבים ומגוונים בימי חייו : הוא היה מגיה ( המגיה הראשון הידוע לנו בשמו בארץ ישראל שד"ר ( שליח רבנים ) ונוסע חסר ליאות לחו"ל הן לקצוות מזרח עד להודו והן לקצוות מערב ואף נפגש עם הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף בשליחות קהילתו . הוא היה איש עסקים מצליח , הוא נודע כמי שהכניס חידושים ושנים לחיי הקהילה היהודית בירושלים . הוא עזר להקים בית חולים יהודי בירושלים בשם "ביקור חולים " החל להפעיל בית מרקחת יהודי בירושלים,והיה האיש שהכניס את מנורת החשמל לירושלים .
בראש ובראשונה הוא נודע כעסקן ציבורי בכיר ביותר של ירושלים הפרושית. ולאמיתו של דבר האיש החזק שמאחורי הקלעים בקהילה הפרושית של ירושלים במאה ה-19, ואחד האנשים שניהלו את הישוב היהודי האשכנזי המסוכסך והמפולג מעין כמוהו בעיר המפולגת ביותר עלי אדמות.
פרט לכל זה הוא היה קשור באופן אינטימי ביותר לשני המבנים הסמליים הידועים ביותר של ירושלים במאה ה-19.
הוא בנה את בית הכנסת המרכזי של ירושלים וארץ ישראל ויש אומרים של העולם היהודי כולו בית הכנסת "בית יעקב " או "החורבה ".
וחוץ מזה הוא היה האיש שניהל עם משפחתו את טחנת הרוח המפורסמת של משה מונטיפיורי ליד משכנות שאננים שהפכה לסמלה של ירושלים שמחוץ לחומות , וביחד עימה עוד תחנת קמח נוספת תת קרקעית בירושלים.
אם היה מסתפק בכל זה כי אז דיינו .
הגברדיה היהודית בפעולה.צייר נועם נדב.
 אבל מלבד כל אלה  על פי כמה מקורות איזוטריים במיוחד היו לו חיים כפולים נסתרים בשעות הלילה : כמנהיג אירגון חשאי מטיל אימה של לוחמים בפשע :  ארגון "שערי צדק" או "הגברדיה היהודית" של ירושלים שקמה על מנת להילחם בפשע ובהתקפות ערביות על הישוב היהודי בירושלים. .
לאורך השנים שמו כמעט נשכח מאמר זה בא לתקן את המעוות ולשים יד לזכרו ולשמש כבסיס של המשך המחקר על חייו וזמנו.
 
השושלת
הדור הראשון
מנחם מנדל
אב"ד ( אב בית דין ) ור"מ ( ראש ישיבה ) כל מדינת רוסייה יע"א .
שם אישתו ברכה
הדור השני
רבי משה ברכה.
הדור השלישי
רבי עזריאל משקלוב
האיש שעמד בראש העלייה האשכנזית הראשונה לארץ ישראל בשנת תק"ל ( 1770) או תקל"ב ( 1772)
הדור הרביעי
זאב משקלוב
אחיו שמואל משקלוב ,אישתו מלכה
הדור החמישי
הרב ישראל משקלוב בנו של שמואל,מנהיג עליית תלמידי הגר"א בראשית המאה ה-19.
אברהם הדיין וולפנזון,בנו של זאב
אישתו של אברהם בתיה בריינה
הדור השישי
זאב וולפנזון ממנהיגי הישוב בירושלים במאה ה-19.
אשתו בעבא רבקה ( שם אישה נוספת זלדה )
הדור השביעי
בתיה בריינה אישתו של אליעזר לנדא נינו של הגאון מוילנה
\הדור השמיני
אליהו לנדא מו"ל סופר היסטוריון וגנאלוג.אישתו אסתר
הדור התשיעי
חנה לנדא אישתו של הסופר והמורה יוסף זונדל וסרמן
אחיה : יעקב לנד"א מו"ל
הדור העשירי
צבי אשד אישתו רחל בלנק בת ד"ר אליהו בלנק
אחיו משה אשד ,מגלה "דרך בורמה "
הדור ה11
אלי אשד
בלש תרבות
 

מקורות

ועתה אנוש כערכי ..אך זאת אבקשך ….איזה משנה אם תביט ,חמות אל תחגורך,כי עיני בשר לנו .לכן אל יהי לפלא בעיניך. ….
כי ..כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לדפוס בלי טעות" .
( זאב וולפינזון סב אביה של סבתו של בעל האתר בהתנצלות מגיה)
מאמר זה הוא מחקר בסדרה שאני מתעתד לפרסם כאן בנושא "שרשים " תולדות המשפחה שלי לדורותיה ,ובמסגרת הסדרה אפרסם מאמרים על אישים שונים מדורות שונים של השושלת .
למעשה אין זה מאמר רגיל אלא בגדר מחקר שלם ועם הקוראים המורגלים למאמרים קצרים ופשוטים הסליחה .זהו מחקר על  חיי איש שבו עסקו עד כה מעט מאוד  במחקר.
והוא לא נועד לקריאה רגילה אם כי בהחלט יש בו חומר מרתק.   
המקורות הבסיסיים לחייו של זאב וולפנזון הם שניים : והשני הוא גירסה מורחבת של הראשון .
הראשון בהם הוא הערך עליו בכרך הראשון של האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו של דוד תדהר. והמידע שם סופק ללא ספק בידי נכדו של זאב אליהו לנדא (אולי דרך חתנו של לנדא יוזף זונדל וסרמן ) ודרך נינו של זאב  ד"ר ישראל בן זאב .
בן זאב היה אגב ובכלל לא במקרה ממייסדי  ארגון "בני היישוב "שהיה קשור ל"אנציקלופדיה של חלוצי היישוב ובוניו" של דוד תדהר. .
וכך אין זה פלא שבאנציקלופדיה אנו מוצאים ערכים לא רק על זאב  אלא גם :
על אביו אברהם  "הדיין " וולפנזון .
על אחיו  הצעיר יהושע
על בנו בן ציון
על נכדו מנחם
על נכדו האחר אליהו לנדא
ועל נינו בן זאב
ועל בעלה של חנה נינתו של זאב,יוסף זונדל וסרמן .
וגם כמה וכמה ובכלל לא מעט קרובי משפחה רחוקים יותר , ידידים ,ומקורבים מסוגים שונים כמו חיים מיכל מיכלין ואחרים .  אבל לא נציין כאן את כולם …
זהו המקור הבסיסי שאותו אני מכנה  "גירסת המשפחה".
גירסה מורחבת מאוד של מקור זה נכתבה בידי ד"ר ישראל בן זאב במעין מאמר שכנראה היה אמור לשמש בסיס לספר שלם על תולדות משפחת וולפנזון בשם "שלושה ממיסדי ישוב האשכנזים הפרושים במאה התשע עשרה רבי ישראל משקלוב ,רבי אברהם הדיין וולפינזון ובנו רבי זאב איש ירושלים ".
מאמר זה לא פורסם מעולם. אבל הוא נמצא בידי תודות לעו"ד שבתי זכריה ששימר אותו.
הגירסה הזאת אינה בהכרך מדוייקת לחלוטין מבחינה היסטורית ,היא מלאה באגדות משפחתיות ולא פעם קשה לדעת מה נכון ומדוייק ומה הוא יותר בגדר "אגדה משפחתית ". . כך שיש להתייחס אליה בזהירות רבה תוך הצלבה עם מקורות ידועים אחרים על התקופה.
וכן יש איזכורים שונים על זאב וולפנזון  בספרים שונים .למשל בספר "אבותינו " של יעקב יצחק ילין ,שמביא עליו מידע שלא נמצא בשום מקור אחר. אם כי המידע הוא לעיתים שגוי וזאב מבולבל בו עם אביו אברהם. רשימה מלאה של מקורות אלו שבהם מוזכר זאב יש בביבליוגרפיה בסוף המאמר .
 אבל מאמר מקיף באמת כראוי לאיש רב פעלים כל כך עוד לא נכתב .
אז הנה לפניכם הגרסה המלאה ביותר על חייו של זאב וולפינזון , חיי תושב ירושלים   ומנהיג ציבור מהמאה ה-19.

האיש  

 החותמת של זאב וולפנזון.  
 
רבי זאב באבעס היה גבה קומה ,רחב כתפיים ,בעל עיניים לוהטות וגדולות עם בתי עיניים ( משקפים ) גדולים וזקנו הפטריארכלי ולבושו המזרחי הוסיפו לו יפעה ותואר והשאירו רושם מצויין על כל מי שנמצא בקרבתו .
"…קולו היה כקול אריה
ממש.תמיד היה מקסים בקולו את שומעיו.
בין בני ירושלים נחשב לבין הפקחים הגדולים
ובכל עניין היו משתדלים להנות ממנו עצה ותושיה. " 
)( חיים מיכל  מיכלין סופר,מזכירו של הרב הראשי של ירושלים שמואל סלנט ושכן ידיד של זאב וולפנזון  (
"..הוא הצטיין בתלבושתו הספרדית במצנפתו הלבנה ובהדר זקנו."  
מנחם וולפנזון (נכד) ברשימה בתוך :  " תפארת שיבה :ספר החיים למע"כ… מוהר"ר חיים מיכל מיכלין, ליום הגיעו לתפארת שיבה ((כ"ט שבט תרכ"ז-שבט תרצז))  ירושלים : (דפוס עדני, תל אביב), תרצ"ז .

זאב וולפינזון היה מכונה בירושלים רבי וועלוול באביעס על שם אישתו רבקה ( באבע )
( אם כי לפי מקור אחר הוא נקרא כך דווקא על שם אימו אבל זוהי  גירסה שגויה ).  
בעיירות הקטנות שברוסיה ובעיקר בירושלים אז היה שם כינוי כזה אם ניתן למישהו סימן להיותו יוצא מהכלל אם לטובה ואם לרעה .הכינוי ניתן משום שהאיש בעל הכינוי העסיק את  הרחוב ואת דעת הקהל ושמו נישא בפי כל .

לזאב וולפנזון שהיה מוכר לכל הכינוי ניתן מתוך הערצה והוקרה.
אביו היה אברהם וולפנזון דיין בצפת ושד"ר.
אימו הייתה בתיה בריינה.
הוא נולד לפי גירסה אחת בירושלים לפי גרסה שנייה בצפת. ולפי זה היה יליד הארץ .
אבל לפי המחקר המודרני של ד"ר אריה מורגנשטרן הוא נולד בעיר שקלוב ברוסיה הלבנה ועלה ביחד עם אביו אברהם.  

תאריך לידתו הוא לפי מפקד מונטיפיורי של שנת 1855 ולפי המסורות המשפחתיות של בן זאב ובספר "מיקירי ירושלים"  בשנת תקע"ב 1812.
ולפי גרסה אחרת ( לפי מפקד מונטיפיורי של 1849 ולפי האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו של דוד תדהר ) בחודש תמוז תקע"ד ( 1814))
לפי גרסה שלישית ( של מפקד מונטיפיורי של 1866 ) בשנת 1815
ולפי גרסה רביעית ( של מפקד מונטיפיורי משנת 1839 בשנת 1818 ,
בכל מקרה הוא נולד כנראה בין 1812 ל-1818 .
על פי המסורת המשפחתית הוא היה הילד השלישי במשפחה אחרי אחותו פייגה טויבה ואח נוסף. עוד בן נולד אחריו.
על פי מפקדי מונטיפיורי  הוא ואביו לא  היגיעו לארץ ישראל  בשנת 1809 או 1810 כפי שנטען במסורת המשפחתית אלא  או בשנת 1834 או 1835 .
התשובות בעניין השתנו ממפקד למפקד אולם סביר יותר שהיו בארץ כבר ב-1834 מאחר שהמסורת המשפחתית מדברת על אירועים שבהם נטלו זאב ואביו חלק ב1834.

החלוץ הראשון 

היו שטענו שניתן לקרוא לזאב וולפינזון "החלוץ " הראשון .השם "חלוץ הופיע בארץ ישראל רק שניים שלושה דורות אחרי זאב כסמל לבחור צעיר העולה מהגולה לארץ ישראל לשם הקרבה עצמית בבניין הארץ .כזה היה זאב וולפינזון בדורו לפי המסורת המשפחתית הוא היה אולי הבחור הצעיר הראשון שעלה מהגולה לארץ ישראל למטרת בניין הארץ וזאת בתקופה שלארץ ישראל באו אנשים מבוגרים וזקנים בלבד ..
לפי המסורת המשפחתית הוא היה גם הראשון שהביע את רעיון החלוציות בדברים שונים שהשמיע לאורך השנים . זאב גם הצטיין בכוחו הגופני ובאומץ ליבו .
והימים היו ימים קשים באופן חסר תקדים מזה מאות בשנים בארץ ישראל.
 

הקרב בין חומות ירושלים

 
 Encampment of Ibrahim Pasha, Near Jaffa
מחנה של איברהים פשה ליד יפו
 
הזמן שבו בחרו זאב וולפנזון ואביו אברהם הדיין  להגר לארץ ישראל היה הזמן הגרוע ביותר האפשרי , הם היגיעו לארץ שהייתה מקום אסון והאסונות רדפו אותם ממקום למקום.
מיד עם הגעתם לירושלים ב-1834 מצאו את עצמם בעיר שהייתה תחת התקפה של פלחים מורדים כנגד שליט הארץ המושל האלבני במצרים מוחמד עלי שמרד באימפריה העותמאנית וכבש מידיה את ארץ ישראל ובנו המצביא המוכשר איברהים פחה
 
 
מוחמד עלי שליט מצרים וארץ ישראל.
 
 
.מוחמד עלי היה שליט מוכשר ויעיל והשליט בארץ סדר ושויון בפני החוק ומיסים לכל תושבי הארץ ללא קשר למוצאם ודתם.היה בכך שיפור עצום לעומת המדיניות המושחתת של משטר השולטן התורכי שהביאה לחורבנה הכלכלי של הארץ.
המדיניות החדשה והיעילה הזאת עוררה את זעמם של תושבי הארץ המוסלמים שהיו רגילים לעליונות על בני העדות האחרות צבא של פלחים מוסתים מרדו במוחמד עלי וניסו לכבוש את מרכז השלטון המצרי בירושלים.
הפלחים צרו על ירושלים במשך ימים ולבסוף לאחר ימים של מצור הצליחו אנשים משלהם לחדור לעיר במנהרה הם פתחו את השער ואנשי צבא הפלחים פרצו לעיר בחודש מאי 1834 ותקפו את תושביה , במה שהיה המאבק האכזרי ביותר שהתנהל בירושלים בין ימי הצלבנים ובין הקרב על ירושלים ב-1948.
על פי המסורת המשפחתית זאב שהיה בארץ ככל הנראה רק מזה זמן קצר אירגן אז את ההגנה של הרובע היהודי שבו התחוללו קרבות מבית לבית כנגד הפלחים .
על פי מסורת אחת , כאשר תקפו המורדים ערבים את ירושלים ביצרו מנהיגי היהודים בעצת קציני איברהים פחה , את השכונות שלהם כדי להסתתר מפני הסכנה המאיימת. והם אכן יצאו מההתקפות ללא נפגעים רבים .
כמה ההגנה הזאת הייתה יעילה קשה לדעת אולם נראה שרק מעט יהודים נפגעו בקרבות אם כי הרבה מרכושם נשרף ונבזז.
 fotot e mehmetit
 
איברהים פחה.נפגש לפי המסורת עם זאב וולפנזון לשיחה בעניינים ביטחוניים.
.בסופו של דבר לאחר שהצליח איברהים פחה  לדכא את המרד בעזרת אביו מוחמד עלי הוא אף הזמין את זאב לשיחה עימו והתפעל ממנו מאוד.
(
 סיפור זה ייתכן שהוא נכון וייתכן שלא. ייתכן שהוא בכלל  מבוסס על מערכת היחסים שהייתה לפי השמועה בין ידידו של וולפנזון המדפיס ישראל ב"ק שאף ריפא את איברהים ממחלה.
עם זאת יתכן באותה מידה יתכן שגם במקרה זה כמו במקרים אחרים הקבילו חייו של וולפנזון לאלו של ידידו ב"ק..
 
 
ישראל משקלוב בסרט "אדמה".
מירושלים ששוחררה לבסוף מהמצור יצאו זאב וולפנזון ואביו אל צפת שם היה בן דודם מנהיג הקהילה הפרושית של צפת רבי ישראל משקלוב. שם הם התיישבו למשך השנים הבאות ,בתקווה לחיות שם חיי שקט ושלווה.
אך תקוה זאת נכזבה מיידית ובתוך מספר קצר של ימים.

צפת

 העיר צפת במאה ה-19.
 
העיר צפת שאליה היגיעו זאב וולפנזון ובני משפחתו הייתה עיר בעלת עבר מפואר ביותר כמרכז של התרבות היהודית ושל הקבלה היהודית במאה ה-16 .
אך היא הפכה לאיזור אסון זמן לא רב בטרם בואם.
 יהודי צפת סבלו בשנים אלו יותר מכל תקופה אחרת מתולדותיהם הן הן מידי אדם והן מידי הטבע . הן מפרעות של שכניהם הערבים והדרוזים הן ממגפה קשה והן מרעידת אדמה הרסנית הכל בזה אחרי זה כמעט ללא הפוגה. .  
התושבים סבלו ממגיפה קשה ביותר בשנת 1813 שנמשכה שנתיים והביאה למותם של רבים מבני הקהילה ולבריחתם של אחרים לעיר ירושלים.
 
 
שתי רעידות אדמה החרידו את צפת ב24 במאי 1834 – האחת בשעת הצהריים, והשנייה בערך בשעה תשע בערב. רעידות אלו גרמו לנזק רב לרכוש, אך לנפגעים מועטים.רעידת אדמה מקבילה הורגשה אז באותו חודש בעיצומם של הקרבות בין צבא איברהים וחיל הפלחים,כאשר זאב שהה בירושלים.
 
מחנה איברהים פחה .
האסונות הבאים שבאו על הישוב היהודי בצפת באו מידי אדם.
ב-15 ביוני 1834 הותקף היישוב היהודי של צפת על ידי המון ערבי ודרוזי משולהב ומוסת שמרד כנגד שליטי הארץ החדשים מוחמד עלי ובנו איברהים שנחשבו כאוהדים של הישוב היהודי ,
הם התנפלו על היהודים שדדו רכוש רב החריבו בתי כנסת וישיבות קרעו גווילי תור ה רבים מיהודי העיר נפצעו  ונרצחו, נשים נאנסו על גווילי תורה רכוש היהודים  נשדד.
רוב יהודי העיר ובינם כנראה גם משפחת אברהם הדיין שייתכן שכבר הייתה שם ומן הסתם חשו תחושה של "דז'ה וו " לאחר שהתמודדו בקרב דומה כנגד הפלחים המתמרדים בירושלים  רק כמה שבועות קודם לכן , ברחו לעין זתים הסמוכה.
דפוסו של ידיד המשפחה רבי ישראל ב"ק הדפוס היחיד בארץ ישראל נהרס אז עד היסוד.
רק הודות לצבאות איברהים פחה שחשו לצפת ודכאו את ההתקוממות באכזריות רבה חזרו היהודים אל צפת .
בעקבות התערבותו של משה מונטיפיורי ואחרים הוחזר ליהודים כעשירית מרכושם. הם ליקקו את פצעיהם וניסו להחזיר את חייהם למסלולם ואת צפת למעמדה כמרכז הישוב היהודי בארץ ישראל. .
אבל אסון גדול עוד יותר היה צפוי לצפת וליהודיה בעתיד הלא רחוק.

רעידת האדמה

 
" צפת פתאום תצעקי ,צפת פתאום תיבלעי .
צפת פתאום תחרבי ,צפת פתאום תמותי .  
( רבי ישראל פרוש בהספד להרוגי רעש האדמה בצפת ,1837 )
 
 
 
העיר טבריה לפני רעידת האדמה ב-1837
 
 
 
 
העיר טבריה אחרי רעידת האדמה ב-1837.
בצפת שירת אברהם וולפנזון כדיין במשך כשנה וחצי ויצא לאחר מכן כשד"ר ( שליח רבנים ) בשליחות הישוב היהודי לחו"ל. 
 על פי המסורת המשפחתית זאב למד אז  בחדר בישיבת הפרושים בצפת בהנהלת בן דודו של אביו רבי ישראל משקלוב ושם היכיר בין השאר את המדפיס ישראל ב"ק המדפיס הראשון בארץ ישראל אדם שהייתה לו השפעה גדולה על חייו .
 
 
רבי ישראל ב"ק בסרט מודרני. "אדמה "
ב"ק הדפיס בין ספרם אחרים גם את ספרו של ישראל משקלוב קרובו של זאב "פאת השולחן " . ייתכו שההדפסה של ספר זה של קרובו עוררה בזאב את העניין בדפוס והוא הפך ברבות הימים למגיה הראשון מארץ ישראל שאנו יודעים את שמו.
 
 
 
 עם זאת יש לציין שגם כן על פי הגרסה המשפחתית של בן זאב, זאב וולפנזון עבר לגור בירושלים שנתיים לפני רעידת האדמה דהיינו בסביבות 1835 וחי שם כבחור רווק בבית אחותו טויבה פיגה ובעלה רבי שניאור זלמן שניאורסון  שהפך לעתיד להיות שותפו בספר החשוב ביותר שאליו היה קשור. 
 נשאלת השאלה :האם זאב  היה מגיע בתקופה זאת לירושלים  באופן זמני מידי פעם בלבד ? או שאולי  חי בירושלים  באופן קבוע  וכך אולי מעולם לא חי באופן קבוע בצפת ? 
ודומה שכאן הפרטים סותרים.
ועם כך לא מן הנמנע שבזמן שאביו  חי בצפת זאב חי כבר מבואו לארץ ישראל בירושלים ומעולם לא היה תושב קבע בצפת או שחי שם זמן קצר ביותר בלבד.
 
המקורות קובעים שמצעירותו עסק זאב בשירות הציבור ובעסקנות מקצוע שהיום יש לו שם רע אבל אז נחשב למכובד ביותר , נטייה שבאה לו בירושה מאביו אברהם והיה מרבה בנסיעות ברכיבה כמקשר בין סניפי כולל הפרושים בצפת טבריה וירושלים.
על פי המסורות המשפחתיות ביום י' לטבת תקצ"ז היגיע זאב לירושלים כנראה כמלווה של קרובו ישראל משקלוב ועוד חבורה של תשעה מקורבים .בירושלים התאכסן כתמיד (ואולי כבר גר באופן קבוע מזה שנתיים ) בבית אחותו וגיסו
אביו של זאב ,אברהם "הדיין " שהה אז בהונגריה בשליחות הקהילה.
ישראל משקלוב היגיע אז לירושלים לרגל דיונים חשובים ביותר מבחינתו בניסיון לנוע בניית בית מדרש בחורבת רבי יהודה החסיד. בניית מדרש בית המדרש שהוקם נגד רצונו הייתה עבורו כישלון אישי גדול שכן הוא התנגד בכל תוקף לחידוש הישוב היהודי בירושלים , אבל יתכן ששהותו בירושלים בעניין זה היצילה את חייו מהאסון שהתרחש אז בצפת והחריבה את סופית את כל תקוותיו לגבי העיר.
 
יום כ"ד בטבת בעיר צפת החל כמו יום רגיל חם ובהיר מאוד ואיש לא ציפה לדבר מיוחד . עד שלפתע פתאום רעדה הארץ ברעש אדמה נורא והעיר נחרבה.
כאמור רעש אדמה קטן יותר התחולל בעיר בשנת 1834 כאשר האדמה רעשה באותו היום פעמיים אך למרבית המזל איש לא נפגע . הפעם לא היה את המזל הזה.
כל מי שנמצא בבתים מצא בהם את קברו מתחת לגלי החרבות. המתפללים בבתי הכנסת נפחו את נשמתם בעת תפילת השמונה עשרה .
אחרי הרעד הראשון חשכו פני השמיים וגשם עז ניתח ארצה. וכתוצאה גם הניצולים לא מצאו דרך באפלה לצאת מההריסות ולהימלט מהזעם שנשפך עליהם ונספו גם הם.
מתחת האבנים ואיי המפולת נשמעו קולות אנשים הזועקים לעזרה ואין מושיע . לבת האש הוסיפה ללחך את האדמה החרבה והארץ הוסיפה לרעוד ולגעוש ,להתפורר להרוס את הבתים ולבלוע את האנשים והעיר כולה הייתה ל"חרדת האלוהים ".
רבים שלא מתו מיד בחורבן גוועו מחוסר אוויר לנשימה בין ההריסות או נפחו את נשמתם ברעב . העיר העליונה של צפת הפכה לאיי מפולת .
מעריכים שכ2000 יהודים נספו ברעש האדמה ( ויש שאמרו 4000 אם כי זה מספר מוגזם ואולי כלל את כלל הנספים יהודים כמוסלמים ) וזאת נזכור לאחר שרבים מיהודי העיר כבר נהרגו במגיפות הנוראיות ובפרעות שביצעו בהם הערבים בעת שמרדו בשליט הארץ איברהים פחה.
יותר משליש התושבים נקברו ומתו תחת ההריסות .
רבים אחרים נפצעו ונעשו בעלי מום לכל ימי חייהם .
 
 
מצודת צפת המאה ה-19.
חלף זמן עד שהחלו השרידים שנשארו בחיים להחיש עזרה לאלה שנקברו תחת גלי המפולת ולספק עזרה לאומללים והפצועים שנשארו בלי קורת גג על ראשם והסתובבו תועים בין ההריסות נוברים ומחפשים אחרי קרובים שאבדו .
.דבר האסון נודע בירושלים רק עשרה ימים לאחר האירוע (!) על ידי רץ ששלחה אישתו של רבי ישראל שבעת הרעש התרחצה יחד עם שתי בנותיה במרחץ החדש של חמי טבריה וכך ניצלה כי הרעש לא פגע בו .
מפי הרץ שמעו רבי ישראל וזאב את הידיעה המרה על רעידת האדמה שהחריבה את צפת ובה התברר בדיעבד נספו גם אימו ושני אחיו .
הידיעה עוררה בירושלים אבל כבד וכל אנשי העדה קרעו את בגדיהם והספידו בדמעות שליש את המתים .
רבי ישראל משקלוב מיהר להלוות סכום גדול ( שנים עשר אלף גרוש ) מפקידי עדת הספרדים בעבור משלחת עזרה והצלה.
זאב היה אחד מאנשי  המשלחת מטעם יהודי ירושלים שיצאה להחיש עזרה ראשונה לנפגעים ולהעביר את הניצולים לירושלים ( משימה קשה ומסובכת ) ולקבור את המתים , ועל פי המסורת המשפחתית הנהיג את מסע ההצלה .
 במשלחת יצאו איתו ידידו וקרובו הרב ישעיהו ברדקי חתנו של ישראל משקלוב ,הרב אריה נאמן ועוד כעשרים איש ומהם "קברנים היודעים לחצוב קברים ולקבור מתים ולגמול חסד עם המתים " ועם החיים שיחיו לאורך ימים ".
מטרת המשלחת הייתה אם כך הן לתת תרופות לחיים והן לקבור את מאות המתים.
הם יצאו לאיזור האסון צפת כשליבם מנבא להם את הגרוע ביותר  והם אכן צדקו .
בצפת המשלחת מירושלים גילתה מחזה אימים של עיר חרבה. גופות ושרידי גופות וחורבות היו בכל מקום.
פינוי ערימות אבנים וקבורת המתים התבצעו רק בעמל רב ובהוצאות גדולות מאוד בעבור עבודת הפועלים שפינו את ההריסות של הבתים. כשפינו לבסוף את גלי האבנים נמצאו עדיין עשרות קורבנות בחיים , 100 איש סך הכל שהצליחו איך שהוא לשרוד במהלך השבוע הנורא מתחת להריסות , אבל רבים מהם היו פצועים ובעלי מום שבורי יד ורגל ומעוכים ומהם שמתו מיד לאחר הצלתם.
סך הכל מבני הקהילה הפרושית של רבי ישראל משקלוב שכללה 420 איש נהרגו באסון 156 איש ונותרו בחיים 264.
 
 
 
מצודת צפת לאחר רעידת האדמה.
זאב וולפנזון גילה שבית משפחתו נחרב עד היסוד ושאימו ושני אחיו שכבו מתים בהריסות.
אגב החיפושים הנואשים אחרי ניצולים מצא זאב בהריסות ביתו כתב יד של אביו ולקח אותו עימו לעתיד כתב יד זה ""מחזה אברהם על תגלחת בימי חול מועד "  הודפס בידי נכדו אליהו לנדא .
גם בית המדרש של ישראל משקלוב שבו למד זאב נהרס וכך גם בית הדפוס של ישראל ב"ק .
עם חורבן צפת והגליל ברעידת האדמה נחרבו סופית תקוותיו של ישראל משקלוב להחייאת הישוב היהודי בגליל והחורבן של תקוות אלו צויין באופן סמלי כאשר 27 שנים בעתיד היה זה זאב קרובו ונאמנו של ישראל משקלוב שיבנה את בית הכנסת הגדול שב"חורבה" וכך יסתום את הגולל סופית על רצונותיו של קרובו שהתנגד לכך בכל מאודו.
אבל מן האסון צמח גם דבר חיובי אחד מבחינת זאב.
תוך כדי החיפושים בשטח בקעו מבין ערימות המפולת ,קולות זעקה מחרידים של נערה שהייתה לכודה בין אבני החורבות ,אך ראשה ושעריה הפרועות צצו מבינם . היא לא הייתה מסוגלת לזוז ממקומה מאחר שהייתה שקועה וקבורה בין תילי העפר . זאב רץ אליה והוא וכמה חופרים אחרים הצליחו לחפור ולהוציא את הנערה מבין ההריסות לאחר שהייתה קבורה בתוכם במשך ימים שלמים .
היא כצפוי הייתה פצועה וחבולה בכל גופה מגואלת בדם וסובלת מצמא ורעב נוראיים ,אך לבסוף לאחר טיפול התאוששה וחזרה לאיתנה .
זאב לקח את האישה בשיירה של ניצולים רבים למקום מבטחים לירושלים שהפכה כעת לביתו ושם נשא אותה לאישה.
 על  פי המסורת המשפחתית  הנערה שניצלה  הייתה  רבקה באבע שהוריה וכל משפחתה נספו ברעידת האדמה.  היא הייתה ילידת צפת בת רבי אהרון דוד הלוי מאנשי השיירה הראשונה לצפת של העולים הפרושים שנספה עם כל בני ביתו ברעש מלבד רבקה שנשארה בדרך נס בחיים.
אולם על פי המחקר המודרני שמו של רבי אהרון דוד הלוי אינו מופיע כלל ברשימת הרוגי צפת ויש מקום לחשוב שהייתה כאן טעות בשם ובשמה של האישה שאותה הציל זאב.
לפי מחקר מפקדי מונטיפיורי מופיע שאשתו בשנים הראשונות נקראה זלדה דווקא ,וכך ייתכן שהאישה שהיציל בצפת הייתה זלדה ולא רבקה ולא מן הנמנע שהיא בניגוד למסורת המשפחתית שהולידה לו את ילדיו וזאב התחתן עם רבקה המפורסמת יותר רק מאוחר יותר.שאלה זאת דורשת חקירה נוספת .

לאחר רעידת האדמה

 
ירושלים של ימי זאב וולפנזון. הצילום הראשון שנעשה בעיר ירושלים בשנת 1839.צילם פרדיננד פסקה.
לאחר רעידת האדמה זאב הריץ על ידיעה על האסון לאביו בחו"ל .
שבעה שבועות לאחר רעידת האדמה חזר אברהם אל רבי ישראל משקלוב עם תרומות נכבדות מקהילות יהודיות בהונגריה לנפגעי הרעש ,סכומים עצומים לחלוקה לכל המוסדות שנפגעו ברעש. לאחר מכן יצא שוב לגולה בניסיון להשיג כספים לתשלום החובות הכבדים שגרמו ליהודי ירושלים פעולות שיקום הריסות צפת ופעולות החזקת מוסדות הפרושים בצפת ובירושלים .
בגולה נישא אברהם וולפנזון לאישה שנייה שינדיל וממנה נולדו לו שני ילדים יהושע ומלכה
 
מצבת הקבר של ישראל משקלוב בצפת.
על פי המסורת המשפחתית  ( כמסופר בספר "אבותינו " " ) אחרי הרעש הגדול היציעו מקורבים לזאב לחזור לשקלוב מולדתו :ואמרו לו :אביך עלה לארץ ישראל מאחר שכך הוא המנהג שזקנים עולים לארץ ישראל כדי לקיים את הפסוק "וכפר אדמתו עמו " .אבל אתה בחור צעיר מוכשר לעבודה ופעולה למה לך הארץ הנוראה הזאת למה לך לקבור את עצמך כאן ?
הדברים היו הגיוניים בהחלט בשממה הגדולה ובחורבן שאחרי רעידת האדמה אולם זאב ענה :
גם אנוכי באתי לארץ ישראל כדי לקיים את הפסוק "וכפר אדמתו עמו " אלא שאני הופכו וקורא "וכפר עמו באדמתו !" לזקנים צריכה האדמה אדמת הקודש להיות כפרה להם .צעירים שכמוני צריכים להיות כפרה לארץ וכמו ש"הכפרה "הולכת למיתה בעד האדם ,כך עלינו הצעירים להשליך נפשנו מנגד למען הארץ למען ישובה ובניינה של ארץ הקודש. "
הוא נשאר בארץ כל ימין אם כי יצא ממנה למסעות רבים בחו"ל.
זאב גידל כבן את אחיו הקטן יהושע ( שהיה צעיר יותר מבנו בן ציון וצעיר מזאב כמעט ב-40 שנה ! ורבים טעו וחשבו שהוא בנו של זאב ולא של אביו ) שנים מאוחר יותר זאב גידל גם את נכדו אליהו לנדא בביתו כבנו לאחר שאביו של זה מת בינקותו .

משפחה ספרותית

 
שני הגיסים של זאב היו שניהם סופרים.
גיס אחד היה שניאור זלמן בן הרב מנחם מנדל שניאורסון שנישא לאחותו הגדולה טויבה פיגה   וייתכן שהיה קשור משפחתית למייסד חסידות חב"ד שניאור זלמן מלאדי  ולפי המקור המשפחתי הוא היה נכדו.
 לפי מה שכתוב בספר "תולדות חכמי ירושלים" של פרומקין וריבלין עלה לארץ ישראל בשנת " תק"ץ
הוא שימש כמגיה גם הוא אצל המדפיס ישראל בק.
מאוחר יותר שניאור עמד בראש כולל חב"ד בירושלים ויצא כשד"ר של עדת חב"ד בחברון לארצות המזרח באסיה ולאירופה פעמים רבות החל מ-1849.
עצם הנישואין בין האחות וקרוב המשפחה  של מייסד חב"ד שנוא נפשו הגדול של הגאון מוילנה הנערץ הייתה סמלית והראתה על רצונם של בני משפחת וולפנזון לישב את הסכסוך הקשה בין הקהילה הפרושית והקהילה החסידית בארץ . לא לשווא היה זאב גם ידידו הטוב ואיש סודו של מנהיג הקהיליה החסידית בארץ המדפיס ישראל בק.
גם בן דודם ישראל משקלוב התחתן אז עם אישה ממוצא חסידי.
 
שניאור  פרסם ביחד עם זאב את הספר "חמדה גנוזה: והוא תשובות הגאונים … גאוני קמאי אשר הי' … בכתי' יד "ב-1863. קובץ של תשובות הרבנים הגאונים מימי הביניים המוקדמים .
ולבדו הוא פרסם את הספר "ספר זכרון ירושלים : מקומות ידעתי … ואת כל הקורות לאיזה מדינות ועיירות ימים נהרות מקום דרכו בו רגלי" ב1876 שבו הוא מספר על מסעותיו כשד"ר על ירושלים ועל ארץ ישראל בכלל ועל הישוב היהודי בה.למעשה היה זה מעין ספר תעמולה למען שמירת הקשר בין יהודי ארץ ישראל ויהודי הגולה ובעיקר למען תרומות לישוב היהודי בארץ ישראל 
הוא הוסיף ותיאר בו אגם את הקהילות בגולה שבקרבן שהה ו ואלו כללו את דמשק ארם צובא ( "הייתי כמה פעמים וישבתי שנה אחת ") ,אורפה ,מוצול בגדד בצרה בומבי ככלכותה הונג קונג ,שנחאי קהיר ( "עיני ראו את העיר הזאת כמה פעמים" ) אלכסנדריה קושטא קרמנצ'וק ,לונדון פריז אמסטרדם פרנקפורט המבורג ברלין הלברשטם
הוא תיאר את מנהגיהם ותיאר לשבח נדיבים שבביתם שכן במסעותיו הרבים וסיפר אנקדוטות מההרפתקאות הרבות שעבר במסועתיו.  כך למשל  ליד עיר קטנה בשם קיזלאנק הוא נשדד מכל הכסף שאסף אבל בעזרתה פחה המקומי הצליח לקבל את הכסף בחזרה.והזדמן לו להיות בהודו בימי המרידה הגדולה בבריטים וחיבר שם תפילה לכבוד המלכה ויקטוריה .כתוצאה התקבל לימים בארמון המלכה בלונדון וקיבל שם מכתבי תודה שהועילו לו לעתיד בשליחויותיו בארצות המזרח .
. לשניאור היה כישרון מסויים לציור ובהיותו בהדו צייר את המקומות הקדושים בירושלים וקברי צדיקים בארץ ישראל ונתן אותם לנדיב יהודי בבומבי שבהודו שגם  מתן לו כסף לבניית בתי כנסת עבור חסידי חב"ד בחברון ובירושלים .
( ועל כך ראו ביתר פירוט כאן )
ב-1884 הוא הדפיס את הספר "עבודת ה' "דרושים על התורה וגם כאן בהקדמה הוא מספר על שליחויותיו השונות .
ולמי שמעוניין ספר זיכרון ירושלים של ,שניאור זלמן בן מנחם מנדל שניאורסון הועלה על הרשת כספר דיגיטלי . בידי הספריה הלאומית ואפשר לקרוא בו כאן
http://aleph500.huji.ac.il/nnl/dig/books/bk002085862.html
 
 
 
 
הסופר יעקב גולדמן ,גיסו של זאב וולפנזון.
 
 
 
אסתר מלכה ,אחותו של זאב וולפנזון ואישתו של יעקב גולדמן ,חיה עד גיל מאה בנוה צדק בתל אביב.
 
גיס נוסף שהיה נשוי לאחותו החורגת אסתר מלכה היה יעקב גולדמן ( 1856-1931) בנו של שד"ר אשר גולדמן שנרצח בעת שליחותו בסלוניקי בידי שודדים ואחיו של היסטוריון ירושלים פנחס גרייבסקי ( עם  צבי אביו של גרייבסקי ,,  התחתנה אימו של גולדמן  לאחר מות אביו ). בני משפחת גרייבסקי היו שכני משפחת אברהם וולפנזון וחיו עימם באותה החצר .יעקב גולדמן פגש מן הסתם את אישתו לעתיד עוד בילדותו וככל הנראה התחתנו כילדים ,כמקובל אז.
גולדמן כתב רבות בעיתונות של התקופה על ההיסטוריה של ירושלים ופירסם שני ספרים "ספר בני אשר :יכיל עשרים ושלשה פרקים חקירות ודרישות בענינים שונים" ( חידושי תורה ) ( 1924) ו"פרט ועוללות :חידושים לששת סדרי משנה "( 1930) ( ביאורים וחידושים שהשמיע בשיעורי משנה ) .
 
 
אך למרבית הצער מאמריו בעיתונות שבהם סיפר רבות על תולדות הישוב בארץ ישראל לא כונסו בספר מעולם וחבל מאחר שיש בהם מידע היסטורי חשוב רב שאין בשום מקום אחר. .
הוא הפך לרב חשוב ביפו ומזכיר העדה האשכנזית של יפו וממקימי ספריית "שערי ציון " ומזכיר כבוד של לשכתב בני ברית ""שער ציון " שממנה צמחה ספריה זאת . הוא גם ניהל את בית החולים היהודי של יפו .

 

המגיה הראשון של ארץ ישראל

 
 
 
 
 חוקי חיים - חיים אברהם בן משה גאגין
התנצלות המגיה : המצפה לעזר ולתושיה :לספר חוקי החיים.
מהולל אקרא
ה': שהחייני וקיימני לזמן הזה . וזיכני לברך על המו"גמר .
להג"ות באמרי ס"פר ספרא דבי רב עגן חסידא גדול מרבן שמו . עט"ר ראשון לציון : אחד היה אברהם ותלמדנו חוקי חיים . אמרות טהורות מזוקקות שבעתים . אשר יצאו מפיו הטהור להורות לעם ב"י : ותשלם המלאכה מלאכת הדפוס ביום ה' תשעה ימים לחודש חשוון לסדר ולפרט ואברכך ואגדלה שמך והי' ברכה . ותעלוזנה כליותי בראותי הידור יופי המלאכה הנעשה על טהרת הקדש בעה"ק ירושלם ת"ו שש אנכי על אמרותיך כמוצא שלל רב .
 ברם דא עקא זלעפה אחזני במורא בזכרי נאם אמרי בטויי רבותינו הקדושים מאמרם שהזכי' הוי זהיר במלאכתך שהי' מלאכת שמים ומי הוא זה אשר מלאו לבו לאמר עשיתי ככל אשר ציוויתני . ובפרט כי אנכי היודע מך ערכי . בעד אנכי מאיש : ולא בינת אדם לי . להבין לגשת לעבודת הקודש הזה : באופן בל ימצא בו שום פיגול לא ירצה ושיהיה נקי מכל פסולת הפוסלת בקדשים מכל מין חסיר ויתיר וחליף . אשר ע,כ באתי להתנצל לפני כל יודעי דו,ד אשר יקראו בספר חוקי חיים הזה . באם שימצאו בו איזה טעיות לבל יתלו בי בוקי סריקי : כי סהדי במרומים שיגיעתי היתה לפי כחי ועיני ובודאי בדקתי בחיפוש מחיפוש ירושלם : עד מקו' שידי יד כהה מגה"ת וכבר קדמוני הבעמ,ג הראשונים באמרם כשם שאי אפשר לבר בלא תבן : כך אי אפשר לדפוס בלי טעיות ושגיאות מי יבין : ואף אם יכוון לעשות בשלימות פעולתו : לא תשיג ידו בטהרתו כי לפעמים באים הטעיות לא מצידי : וגם מצד העושה אותם : ח"ו לא במרד ולא במעל יבואו : כ"א בשוגג ובאונס מבלי הזהר : כי אי איפשר להזהר : כידוע ליודע ובקי במלאכת הדפוס : ואל תדין את חברך עד שתגי"ה למקומו וכל הדן אותי לכף זכות : יזכה לרב ברכות ונזכה לעלות לציון בשובע שמחות : פי המדבר . לכבוד הרב המחבר . אנא קטינא וזעירא שפל ברך .
ומן הערך . העבד העברי :
זאב וואלף בהרב מוהר"ר אברהם
וולפנהאזן  
(התנצלות המגיה  זאב וולפנזון בספר "ספר חוקי חיים : קצת שאלות ותשובות מאשר נשאלתי …" :  מאת הראשון לציון הרשמי הראשון בירושלים חיים אברהם גאגין )
זאב התפרסם בראשונה כמגיה בבית הדפוס הירושלמי של ישראל ב"ק .
זאב היה ידוע בבקיאותו בלשונות המתות בזמנו של עברית וארמית ודיבר גם ערבית וספרדית וידע גם גרמנית וכמובן יידיש. היה זה ככל הנראה הודות לידיעתו הרבה בעברית וארמית ידיעה שלא הייתה נפוצה בתקופתו שהוא עסק בעבודות הגהה ושכלול דפוסו של רבי ישראל ב"ק .
 
 
 
 
 
בימיו מקצוע המגיה נחשב מן הסתם הרבה יותר מאשר כיום שכן שמו של וולפנזון כמגיה מתנוסס בגדול בעמוד השער דבר שאיש לא יעלה על דעתו לעשות היום כאשר שמו של המגיה שאינו מוזכר כלל בשום מקום . הוא טרח ופירסם גם כמה התנצלויות מגיה  ואף שירי התנצלות על השגיאות שנשארו בספרים למרות השתדלויותיו.
לדברי המקור המשפחתי ב "אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו " של תדהר הוא הגיה "עשרות ספרים" והיה "המגיה הראשי " ו"יד ימינו "  של ישראל ב"ק .  .
 אך בספרה של שושנה הלוי ספרי ירושלים הראשונים : הספרים, החוברות והדפים הבודדים שנדפסו באותיות עבריות בחמישים השנים הראשונות לדפוס העברי בירושלים <תר"א-תר"ן,1841 1891ו-( בן צבי, תשל"ו 1975)   שהוא הרשימה המלאה ביותר הקיימת של הספרים שהודפסו בירושלים במאה ה-19 מובאים רק שמות של פחות מעשרה ספרים ששמו מופיע בהם כמגיה.
ומכך אפשר להסיק או שרוב הספרים שהגיה יצאו ללא שמו כמגיה , או שעסק בכך רק תקופה קצרה בין השנים 1843-1846 לפני שעבר מן הסתם לחפש פרנסה משתלמת יותר.
 
 
 
 לעיסקי הוצאת הספרים חזר רק כעבור שנים  עבור פרוייקט אחד אחרון מיוחד במינו ביחד עם גיסו את הספר "חמדה גנוזה: והוא תשובות הגאונים … גאוני קמאי אשר הי' … בכתי' יד -1863. קובץ של תשובות הרבנים הגאונים מימי הביניים המוקדמים ובראשם רב שרירא גאון  מהמאה העשירית לספירה.
 ככל הנראה המדובר בכתב יד שאחד מהשניים גילה בפינה נידחת והרשים אותם כל כך עד שמיהרו לערכו ולהוציאו על חשבונם כאוצר ספרותי יקר ערך.
ומבחינתנו כיום זהו הספר החשוב ביותר ששמו של זאב נקשר אליו. .
.
זאב נשאר כל חייו   ידידו ורעו של  ישראל ב"ק שהיה מנהיג עדת החסידים בעיר והשניים שיתפו בינם פעולה בפרויקטים שונים של שתי הקהילות שבהן היו כל אחד מהם עסקן בכיר.
אך נראה שהם לא עבדו ביחד בבית הדפוס  זמן רב. ההגהה הייתה יכולה להיות חלק מזערי מפרנסתו של זאב מאחר שלא קיבלו עליה שכר גבוה ( כאז כן היום )פרנסה הוא נאלץ למצוא במקומות אחרים ומהר מאוד הפך ובתוך זמן קצר הפך המגיה לאחד היזמים המצליחים והידועים ביותר של הישוב הפרושי ושל ירושלים ובתחומים שונים ומגוונים .
ד"ר אריה מורגנשטרן על זאב וולפנזון :
ר' זאב ב"ר אברהם וולפנזון [ 1881-1818 ]  היה תלמיד חכם מובהק עם כשרון ספרותי מוכח. כבר במפקד מונטיפיורי של שנת 1839 הוא מוגדר בתואר הנדיר "כותב" ובגיל צעיר מאוד בשנת 1843 החל את עבודתו , החלקית, כמגיה של הספר "אהלי יהודה", בבית הדפוס של ישראל ב"ק, מלאכה שדרשה ממנו לא רק ידע רב בתלמוד ובפוסקים  אלא גם כשרונות ספרותיים ושליטה מוכחת במכמני הלשון העברית.נראה שבזמנם המגיה עשה גם עבודות עריכה לשונית ולא לחינם הדפיסו בעמוד הראשון של הספר, לצד שמו של המחבר , גם את שמו של מגיה הספר שעליו סמכו כי עשה מלאכה ראויה. ואף הוא היה מנצל את ההזדמנות ומוסיף בתחילת הספר או בסופו כמה שורות של חרוזים בשבח עבודתו..
היו לר' זאב וולפנזון גם כשרונות מסחריים הבאים לביטוי בכך שרכש בירושלים את כתב היד של תשובות הגאונים אותם הביא לדפוס יחד עם גיסו שניאור זלמן שניאורסון בספרם המשותף "חמדה גנוזה", ירושלים, תרכ"ג (1863)[ לא בטוח שהוא עשה ריוח מהדפסת הספר, אבל הוא הגיע לספריות פרטיות של רבנים רבים באירופה]  . הפעם נזכרים שני הגיסים לטובה על-ידי  כל רבני ירושלים המסכימים על הספר לצד דברי המבוא הלמדניים שכתבו השניים בתחילת הספר.  
 

איש העסקים

 
 
חותמת כולל הפרושים במחזו רייסין בירושלים עליו היה זאב וולפנזון הממונה.
לאחר שהשתקע בירושלים רכש זאב חכירה חצר גדולה מחוץ לרובע היהודי ברחוב חברון מאת משפחה מוסלמית בקרבת רחוב השלשלת מול השער הגדול רחב הידים של הר הבית שבאמצעותו הייתה דרך המדרגות אל הכותל המערבי .חצר זאת הפכה להיות המרכז של "חצר רייסין " הכולל של יוצאי בילורוסיה שכלל אתה עיר שקלוב שממנה בא זאב. וזאב הפך להיות ה"ממונה"  של הכולל.  
זאב התנגד כל ימיו לאכילת לחם החסד של תושבי ירושלים מכספי "החלוקה" שהוא עצמו חילק לאחרים כממונה על כולל רייסין סרב להשתמש למחיית משפחתו שלו .
 
 
 
רשימת מפקד אנשי כולל ריסין שנערך בשנת 1875. כולל את שמו של זאב וולפנזון.
 
לפי המסורת המשפחתית  המובאת במאמרו של בן זאב אברהם הדיין הביא עימו משקלוב רובלים רבים ותכשיטים שהספיקו לפרנסת המשפחה ברוחה. אבל רבי זאב חי על יגיע כפיו כל ימיו עד מותו. ובכל מקרה מפנקס שהשתמר מזאב ברור שגם אביו היה מלוה ממנו כסף כך שנראה שעושרו של אברהם הדיין וולפנזון אם היה כזה לא שרד זמן רב…
כתוצאה זאב חיפש ללא הרף יוזמות ועבודות יצרניות שונות שעימם יוכלו הוא ומשפחתו להתפרנס .
הוא התמחה בתחילה בהנהלת פנקסים .ומכך באה פרנסתו ובתוך זמן לא ארוך הפך לאחד מאנשי העסקים המצליחים והידועים ביותר של היישוב.
הוא היה סוחר נכבד בתבואות וטחינתם ברפואות לבתי המרקחת.
 
……ולא פחדו כלל שמא יעשה זאב וולפנזון מסחר לעצמו מענייני הקברות כמוש פחד רבי יהושע ילין מהחצר של התלמוד תור ה. .ואמנם לא הזכיר רבי יהושע ילין את המסכן הזה אשר הציל את כבוד האשכנזים בהתלהבותו ,מפני שאחר כך פתח רבי זאב וולפינזון ז"ל חנות של חנות של מכירת בשר בקר לצד חנותו של ילין .יש לדון את רבי יהושע ילין כף זכות כי כעס על שנתקפחה בזה פרנסתו . ,אבל אין רשות בגלל זה לסרס את ההיסטוריה.
ולא יכתוב ספר היסטורי ,ואז יכול לשפוך את חמתו על מי שקיפח את פרנסתו ,אבל כאשר כותבים ספר היסטורי צריכים לשכוח את אנוכיות עצמו וביחוד לבלי לכחד או לשנות המקרים .
( הרב חיים הירנשנזון תוקף את יהושע ילין המנוח  על הדרך שבה תיאר סיכסוך מסחרי שהיה בינו ובין זאב וולפנזון בספר זכרונותיו ) .
.
בין השאר הוא פתח ביחד עם מזכיר כולל רייסין שעליו היה הממונה  נתנאל לוריא ועם קצב ופתחו מכולת לממכר בשר בקר שאותו שחטו שחיטה כשרה על אחריותם והדבר גרם לסכסוכים שונים בגלל המחירים הגבוהים שמכרו את הבשר .ובקצור העסק לא הצליח. יהושע ילין אביו של דוד ילין שפתח איטליז מתחרה מתאר את הפרשה במרירות בספר זכרונותיו ואין זה ברור עד כמה אפשר לסמוך על זכרונותיו בנושא. ( זכרונות אלו  ספגו  התקפה עזה בידי הרב  חיים הירשנזון שהיכיר היטב את הפרשה ואת המעורבים בה ) .  
פעמים רבות היה נוסע לעבר הירדן לקניית תבואות ואתרוגים שאותם היה שולח למכירה ליהודי רוסיה והונגריה .ביחד עם ידידו סוחר העצים בן ציון לאון עסק זאב מכירת עץ אתרוגים בארץ ישראל ובגולה מתוצרת ערבית מקומית ותחת מסוה של סחר האתרוגים הצליח לגיס כספים רבים עבור המוסדות והישיבות של ירושלים בקבלות של אתרוגים . עם יסוד פתח תקוה ראשון לציון וראש פינה ערכו סוחרי האתרוגים היהודים כמו זאב תעמולה רחבה לנטיעת פרדסי האתרוגים בהצלחה בין איכרים יהודים ונכדו אליהו לנדא ובן נינתו צבי אשד עסקו גם הם בעיסקי האתרוגים והתפוזים.
רוב עסקיו של זאב  היו תחת הניהול היום יומי של אישתו רבקה ומאוחר יותר של בנו בן ציון ואחיו יהושע .
.זאב מרגע שהעמיד את עסקיו על רגליהם העדיף לעסוק בעסקי ציבור. 
 

חלוץ השימוש בנפט בארץ ישראל

 מנורות נפט מהמאה ה-19.
זאב היה הראשון שהשתמש בנפט בירושלים ולמעשה בארץ כולה במקום בנרות שעווה. עד 1871 השתמשו תושבי ירושלים בנרות חלב ומנורות שמן .זאב הביא עימו מאחת הנסיעות באותה השנה מנורת נפט עם זגוגית ופתילה והחל להשתמש בה על מנת להאיר בערבים את האיטליז שלו ברחוב היהודים .מאות אנשים היו נוהגים אז להתאסף ליד האיטליז כדי לראות המראה החדש של שימוש אורות בנפט.
כל כך הרבה אנשים היו מתכנסים במקום עד שזאב "נאלץ" להביא שוטרים כדי לשמור על הסדר.מן הסתם ההתקהלות הזאת עשתה רק טוב לעסקיו באיטליז.
השימוש בנפט עבר תוך זמן קצר לכל בתי הכנסת החנויות ולבסוף הבתים הפרטיים.
 

מייסד הרוקחות בירושלים

 

זאב שקד תמיד לטובת החיים ושמירת הבריאות.
הוא היה  ביחד עם כמה עסקנים נוספים של הפרושים ממייסדי בית החולים "ביקור חולים  בשנת 1843 ,מתוך מטרה לקיים את מצוות ביקור החולים והגשת סעד ועזה רפואית לחולים מבני העדה האשכנזית . ביחד עם כמה  עסקנים נוספים הוא שכר שלושה חדרים בבית שבמקור שימש לפעילות מיסיונרית צייד אותם במיטות בחדרים שנועדו לשמש לצרכי חולים. הרופא במקום היה ד"ר פרנקל שנשלח לירושלים במיוחד בידי משה מונטיפיורי .
 
 
 זאב  גם ייסד את בית המרקחת הראשון שנועד במיוחד ליהודים  בירושלים בו שימש בימי המגיפות קרובו ד"ר זלמן לוריא ( ממשפחת הנדיב והעסקן שמריהו לוריא ממוהילוב ) ותודות לפעולתו נצלו נפשות רבות ממות
. לשם הבטחת שרות מקצועי באספקת רפואות ליהודי ירושלים שלח את אחיו הצעיר והחורג יהושע ללמוד רוקחות בבירות ואחר כך השתלם זה בבית המרקחת שלו גם בן מחותנו אריה ליב רלב"ג ( בן גבריאל )  וגם אנשים נוספים למדו שם את מלאכת הרוקחות .לראשונה בארץ
יהושוע וולפנזון  ( 1851-1924) שהתייתם מאביו אברהם כשהיה בן שלוש גדל בבית אחיו החורג זאב שהיה מבוגר ממנו בעשרות שנים ( אולי 46 שנים ) ששימש למעשה כאביו ומאח שזאב התנגד לאכילת לחם חסד מכספי החלוקה שלח אותו לאוניברסיטה האמריקאית  בביירות ללמוד רוקחות . לאחר סיום לימודיו כשחזר לירושלים אחרי שלוש שנים נתן לו זאב כספים לפתוח בית מרקחת ברחוב היהודים שבעיר העתיקה בקרבת חורבת רבי יהודה החסיד.
זה היה בית המרקחת הראשון ליהודים בירושלים שנוהל על ידי רוקח מוסמך בעל דיפלומה.  ויש לזכור שעד אז לא היו בירושלים גם כמעט רופאים.
בית המרקחת שימש גם את בית החולים "ביקור חולים " שגם בייסודו היה לזאב יד .
אבל ההכנסות העסק לא הספיקו לפרנסה שכן אז רבו המשתמשים ברופאים לא מוסמכים ו"רוקחים אלטרנטיביים " ( כאז כן היום ) וכעבור זמן מה נפתח בית מרקחת יהודי מתחרה . ולאחר חמש שנים של פעילות  נסגר בית המרקחת בגלל חוסר בלקוחות וחוסר בהכנסות.
 
 
 
יהושע וולפנזון אחיו הצעיר של זאב.  הרוקח בעל הדיפלומה הראשון בירושלים
 
זאב היציע אז ליהושע לעבור לתחום חדש של טכנולוגיה תחום תחנות הרוח .
ויהושע ביצע שינוי דרמטי של מקצוע והפך להיות  מרוקח לטוחן.
לפי הספר "מיקירי ירושלים"  הוא היה הראשון "לנקור אבני ריחיים " כך שהיה ראשון בשני תחומים שונים מאוד זה מזה .
זאב וולפנזון
 

זאב וולפנזון פוגש את משה מונטיפיורי  

 
 
משה מונטיפיורי בארץ ישראל.
במסורת המשפחתית מרבים להשוות בין זאב וולפנזון והאציל  היהודי הבריטי המפורסם משה מונטיפיורי ולהציגו כמעין גירסה ירושלמית של משה מונטיפיורי שכמו האציל היהודי הבריטי המפורסם יותר עסק ביוזמות רבות למען הציבור וביצע מסעות רבים מסביב לעולם עד גיל מאוחר ביותר בשביל הציבור .
נטען  היו בין השניים קשרים הדוקים ביותר,וככל הנראה הם אכן נפגשו.
אולם נשאלת השאלה עד כמה היו היחסים בין השנים הדוקים ?
 
 
 
מונטיפיורי מבקר בפרדס ביפו שיהפך לשכונת מונטיפיורי  התל אביבית . . ציור מאת נחום גוטמן. האם השתתף זאב וולפנזון במסע זה?
 
לפי הגרסה המשפחתית באנציקלופדיה של תדהר ואצל בן זאב,  זאב וולפנזון היה מדריכו ובן לוויתו של משה מונטיפיורי בביקוריו הראשונים בארץ. זאב היה אחד מהאנשים הבולטים ביותר שנלוו אל מונטיפיורי בבצוע תכניותיו בירושלים וברכישת פרדס ביפו שלימים נבנתה עליו שכונת מונטיפיורי ( היום חלק מתל אביב ). זאב היה יד ימינו של מונטיפיורי בתכנון ובניית שכונת "משכנות שאננים ".ב1857 בכספי העשיר היהודי יהודה טורא .
על פי הגרסה המשפחתית טחנת הרוח הידועה של מונטיפיורי הוקמה בעצתו של זאב שהיה בנסיעותיו הראשונות של מונטיפיורי בארץ ישראל
כל הפרטים האלו הם אפשריים בהחלט. אבל אין להם ביסוס נוסף מעבר למסורת המשפחתית.

החרם נגד משה מונטיפיורי

 
 
 
מספרים  שלזאב היה קשר עם פרשת החרם על משה מונטיפיורי .
על פי הסיפור ( המופיע בספר "אבותינו ") כאשר ב-1855 מונטיפיורי ובן לווייתו הד"ר לוי נכנסו במסעו הרביעי של מונטיפיורי לארץ ישראל למתחם הר הבית היו מי שנידו אותם על כך .ולפי הסיפור אנשי ירושלים התרחקו מהם ד' אמנות ממנודים .
אך קשה היה להשאיר נידוי על אישיות כזאת שעשתה כל כך הרבה למען ארץ ישראל אך גם לבטל אותו סתם ככה היה בלתי אפשרי והיה צורך למצוא מוצא של כבוד .
 אז פנה  הרב ישעיהו ברדקי  למונטיפיורי להשפיע עליו שיקבל את הנידוי וינהג כדין .מונטיפיורי הסכים והוסכם שהדבר כלומר "קבלת הנזיפה" יסודר בביתו של זאב וולפינזון שהיה ידוע לכל כמקורב למונטיפיורי .
בביתו של זאב קיבל סיר משה נזיפה בהגררו על הארץ ד' אמות כדין . אלא שזאב סידר שהגרירה לא תהה על הארץ ממש אלא תוך ישיבה על כיסא  באופן מיוחד של כבוד לכבודו של סיר משה .
כאן הסיפור נשמע כבר כמסורת משפחתית ותו לא ,ידוע שעל מונטיפיורי אמנם הוטל חרם בידי כמה קנאים ירושלמים אולם ספק רב אם הדבר הובא אי פעם לידיעתו …

( מאידך דיון בנושא החרם הזה שמחזק במקצת את הסיפור ראו כאן )

ידוע  לנו גם שזאב חיבר שיר תהילה מיוחד למונטיפיורי כחוברת בת 14 דפים כנראה של עותק אחד בלבד שנשלחה למונטיפיורי ונשמרה כנראה באוספיו בבריטניה ( היא אינה קיימת בשום ספרייה בארץ אבל מוזכרת בביליוגרפיה של פריטים על מונטיפיורי שנמצאים באוספי משפחתו באנגליה ) .
השיר שאין זה ברור אם הצטיין באיכויות ספרותיות כל שהן כלל משפטים כמו

 "שיר תהילת ישרים לכבוד ולתפארת
"גולת הכותרת" שר וגדול ליהודים כולו מחמדים " נשיא ישראל " אבן נזר
המתנוסס בעיר לונדן אשר בענגלטירה המדינה (
כך במקור א.א. )
השר משה דיי יוסף אליה ושרת נוהו הגברת מרת יהודית ת"מ נטעי נאמנים מגזע מונטיפיורי …מנחת מרחשת ..

וכך זה נמשך לאורך 14 עמודים שבחוברת שפורסמה בשנת תר"ב .
השיר של חיים חפר "השר משה מונטיפיורי " הוא קצת הרבה יותר קריא מזה . (. בכל אופן אם יש מישהו שיש לו גישה לחוברת זאת אשמח לקבל עותק מצולם)

 

מונטיפיורי ורעיתו בשערי ירושלים.

מונטיפיורי אכן מזכיר את וולפנזון כמה פעמים בספר זכרונותיו "ספר משה וירושלים ספור מסע לארץ הקדושה, אשר נסע השר הגדול… הר"ר משה מונטיפיורי… והוא מסעו השביעית… לדרש בשלום ירושלם, וכתב כל ספורי מסעו בספר… על הבתי כנסיות, והבתי מדרשות, והישיבות ובתי הצדקה והחסד אשר בירושלים " המתאר את מסעו השביעי בארץ ישראל ובירושלים שיצא לאור בעברית ב 1879 .
אך הוא אינו מתייחס אליו  שם באופן אישי  מיוחד מעבר לעצם איזכור שמו  כעוד שם ברשימה ביחד עם מנהיגי ישוב אחרים שאיתם נפגש כפי שניתן היה לצפות אם היה מוכר לו הכרות מיוחדת כמדריך ובן לוויה  ויועץ .

  דבר  שמונטיפיורי עשה למשל שוב ושוב לגבי הרב שמואל סלנט שהיה גם ידידו ומקורבו של וולפנזון. .
שמו של וולפנזון מאוזכר שם כאחד מראשי 24 הרבנים שהנהיגו את כוללי ירושלים ושלחו למונטיפיורי מכתב שבו בירכו אותו והבטיחו לו שיש שלום ושלווה ואחדות בין כל הכוללים ובתי הכנסת הרבים אשר בירושלים ( טענה שככל הנראה הייתה רחוקה מאוד ממציאות כל שהיא בשטח ) .

 

 

 

עמוד הפתיחה מרשימת מפקד אנשי כולל רייסין ששלחו זאב וולפנזון וחבריו אל משה מונטיפיורי ב-1875. כולל את חותמתו של זאב וולפנזון.

מונטיפיורי גם מזכיר את וולפנזון בהקשר לחברה קדישא שבה פעלו 156 חברים , שהוא מזכיר את וולפינזון כאחד משבעת ראשיה כשהוא מציין שבראש כולם עמד רבי מאיר מאנקסט. גם כאן הוא אינו מאזכר את שמו של וולפנזון כמישהו המוכר לו באופן מיוחד.. בכל המקרים האלו וולפנזון מוזכר רק כעוד שם ברשימה .  
בכל אופן שמו של זאב קשור קשר בל ינתק  לפרוייקט המפורסם מכל  בי של מונטיפיורי בירושלים לתחנת הרוח במשכנות שאננים. התחנה שהפכה לסמלה של ירושלים.

טחנת הרוח של וולפנזון

 

 

  

טחנת הרוח המפורסמת  של משפחת וולפנזון בשכונת משכנות שאננים צילום ראשון מ-1850.

משה מונטיפיורי, שהגיע לירושלים בפעם החמישית בשנת 1857,. הקים בשנה זו טחנת-רוח על גבעה מתוך כוונה שתשמש כמקור פרנסה לתושבי ירושלים העניים. באומרו "אם אין קמח אין תורה "
. טחנה זאת נחשבת למפעל הפרודקטיבי הראשון בחיי היהודים בירושלים .
הטחנה, שגובהה כעשרים מטר, נבנתה לפי דגם של טחנת-רוח אנגלית ופעל בה מנגנון משוכלל שיובא מאנגליה, וכיפתה הסתובבה בעזרת שבשבת מיוחדת כדי לכוון את הכנפיים אל מול הרוח. תחילה הפעילו אותה שני טוחנים אנגלים אך לאחר שהוקמו בתי המגורים היא נמסרה לידי טוחן יהודי בשם יוסף רוזנטל, שהפעיל אותה במשך שנים.שותפיו בהפעלת התחנה היו זאב וולפנזון ובני משפחתו .

  

 

יהושוע וולפנזון ,אחיו הצעיר של זאב ,ניהל במשך שנים את טחנת הרוח של המשפחה

איך היגיעה התחנה לידי זאב? על כך יש שתי גרסאות
על פי המסורת המשפחתית השר משה מונטיפיורי החכיר או מכר לזאב את תחנת הרוח עד לסוף ימיו .
על פי הגרסה השנייה : בכספי זאב ומן הסתם ביוזמתו וביוזמת אישתו רבקה רכש אחיו יהושע וולפינזון בשותפות עם יוסף רוזנטל את תחנת הרוח על הגבעה שליד שכונת ימין משה , וככל הנראה הוא היה אחד הראשונים בארץ שעבדו עם אבני ריחיים .
(יהושע עבד גם בטחנת קמח של יהודי בשם אליעזר לבפקוביץ שפעלה על סוסים ועבדה ביום ובלילה שם היה פועל הלילה ותואר כ"תורני פיקח ומשכיל " חיים המבורגר איש ירושלים שהתגורר בסביבה מספר שהי הנוהג להיכנס לשם ולשוחח עימו .)

 

 

 

 

טחנת הרוח בציור  מ-1862

הטחנה היהודית הייתה לצנינים בעיני הערבים בירושלים ומספרים שהם שכרו אדם מיוחד לקלל את הטחנה בקללות נמרצות ולחשים איומים כדי להשביתה, אך למרות קללותיו המשיכה לעבוד!ועמדה על מקומה גם כשבאו גשמים וסערות והבניין נשאר חזק וקיים.

אז אמרו שולחי המכשף כי הבניין הזה הוא אכן מעשה השטן אשר יסעדנו ברב כוחו.

על בני משפחת וולפנזון כל הכישוף  שבוצע על הטחנה שלהם לא עשה כל  רושם ,הם המשיכו להפעיל את הטחנה.,לא הייתה להם שום נטייה להאמין באמונות תפלות .  

 

 

 

תחריט על פי הצילום הראשון של טחנת הרוח שכונת "משכנות שאננים" משנת 1860.

והתחנה המשיכה לעבוד במשך שנים עבור משפחת וולפינזון . המטרה הייתה שתעסיק פועלים יהודים בתנאי שיגורו בשכונה החדשה .את דמי התיקונים התקופתיים  של התחנה כיסה כנראה מונטיפיורי ולא זאב. ולפי דרישת מונטיפיורי זאב גבה בה דמי טחינה מופחתים בהשוואה לאלו שנגבו בתחנות תחינה אחרות .

.

 

עסקיו של זאב בתחום זה התרחבו ולבסוף היו לו שתי טחנות  בירושלים .
זאב הקים טחנה נוספת מתחת לפני הקרקע ליד בית הכנסת של קהילת רייסין סמוך לרחוב חברון,איזור שבו היה וולפנזון "הממונה ". זאת הייתה תחנה של שלושה זוגות אבני מסתובבים בעזרת פרדות וגמלים לתחינת תבואות חיטה שעורה ועדשים שאותה ניהלה רבקה .המרכולת לתחינה הובאה מאת ערבים עירוניים כפרים ובדואים שעימם היה זאב נושא ונותן בערבית מדוברת שבה היה שבקי מצעירותו בצפת. זאב היה ומעורב בעסקים עם הערבים אשר סיפקו לו את התבואות הדרושות לשתי התחנות .

ובכלל היה זאב מקורב אל הערבים ובידידות עם משפחות ערביות והוא ואישתו רבקה היו לנוהגים אחרי צמום הרמדאן וחג הקרבן המוסלמי לבקר בחצרות משפחות מוסלמיות עם מתנות כספיות .

טחנה זאת הייתה מרתף   רחב ידיים  ( שנבנה כנראה עוד בתקופה הצלבנית ) עם חלונות אל החצר בו הייתה גם האורווה לבעלי החיים .
את הטחנות ואת הטיפול בבעלי החיים ניהלה בתחילה רבקה אשת החייל אישתו של זאב כנציגתו ואחר כך עברה הטחנה של מונטיפיורי לידיו של יהושע והטחנה  השנייה ליד בית הכנסת של קהילת רייסין נוהלה בידי בן בן ציון בנו של זאב.

 

 

 

רחל אישתו של בן ציון וולפנזון בנו של זאב וולפנזון.

הטחנה הזאת התפתחה במשך השנים והייתה אחת הגדולות והמצליחות  בירושלים  ,ובמרתפיה שמרו את החיטה ל"מצה שמורה" בה השתמשו כל עדות היהודים בגלל כשרותה כל העונות השנה.
רחוב חברון הפך במשך השנים למרכז חשוב של ירושלים הודות לעליות של יהודים מרוסיה ופולין שהתישבו בו . ובו הבנה בית כנסת בשם "קהילת ישורון " שבו היה נוהג זאב להתפלל

 

שבתי זכריה מגלה את תחנת הקמח של זאב וולפנזון

 

 

עורך דין שבתי זכריה הקדיש את לחייו לחקר תולדות ירושלים ושכונותיה השונות ובעיקר להתיישבות היהודית ברובעים הנוצרי והמוסלמי של ירושלים ,נושאים שעליהם פירסם עד כה עשרות חוברות וספרים וזכה על כך לתואר "יקיר ירושלים ".
מר זכריה אינו היסטוריון מקצועי אלא עורך דין שחקר ירושלים הוא עבורו תחביב שהוא גם הנאה .ובין השאר חוקר את תולדות משפחת וולפנזון בירושלים .  
א.א איך הגעת לנושא של משפחת וולפנזון ?
 זכריה : חיפשתי אישים ודמויות שחיו בירושלים מחוץ לרובע היהודי, וגיליתי את דמותו של זאב וולפנזון והאיש הזה ריתק אותי. במידה מסויימת אפשר לאמר שהתאהבתי במשפחה כולה .
הוא היה מפורסם כאחד מהעסקנים המסורים ביותר לציבור
ירושלים וזכה להערכה רבה בדברי תולדות הישוב היהודי .אבל הוא היה גם הרבה דברים אחרים . מה שאנו קוראים היום "אדם רב תחומי " מגיה ,ורב בנאי ,וסוחר ,ושד"ר ומנהיג הגוורדיה היהודית של ירושלים ,
ראיתי בו דמות ססגונית ופעילה אישיות בולטת
בירושלים הוא ובני משפחתו היו דמויות חריגות בנוף הירושלמי האפרפר בדרך כלל. הוא אפילו דמות רומנטית מאחר שהתחתן עם האישה שהיציל את חייה .ודמויות רומנטיות הן נדירות מאוד בתולדות ירושלים .
חוץ מכל הפרשיות המוזרות והאירועים השונים שבהם
היה מעורב בימי חייו ( דיון מפורט בפרשיות ואירועים אלו ניתן  בכתבה זאת  א.א. ) הוא היה איש כולל רייסין ושימש במשך שנים בתור הממונה על הכולל ..  גיליתי שהוא התגורר בחצר ריסין שהיא ברובע המוסלמי ומצאתי מתועד שהוא החזיק בחצר והשכיר בה אורחים ומשם כנראה אירגן ויצא לכל המבצעים השונים שלו .
.החלטתי
לגלות את מקום התחנה .
קיבלתי חומרים ומסמכים שונים על האיש ומשפחתו של צאצאו
בן זאב חומרים ומסמכים .וכאן רצוני להזכיר את ידידי איש ירושלים אברהם דינבויץ ז"ל גיסו של ד"ר בן זאב שהיה בעל ידע רב בנושא ירושלים והוא שמסר לי את רשימותיו של ד"ר בן זאב כדי לעשות בהם שימוש ככל שאוכל .אני מקווה כי מילאתי מעט מדברי צוואתו .
ובמסגרת פעילויות אלו גיליתם גם את תחנת הקמח של משפחת וולפנזון .
זכריה : כן . יצאתי לחפש היכן הייתה תחנת הקמח הזאת ולבסוף מצאתי אותה במקום שהיום הוא מעין אולם שמחות.
זה היה ב19.2.2003 ביקרתי בחצר רייסין יחד עם
צעיר בשם אלי אטל שגר עם משפחתו בקרבת מקום .אז חיו במקום שתי משפחות יהודיות צעירות ומבודדות והיה מרגש לראות איך שתי המשפחות האלו חיות בסביבה ערבית מבודדת הרחק מהרובע היהודי .
אלי אטל סיפר לי כי הוא עסק בניקוי החצר עוד מ-1992
ובעבודות אלו חשף מרתף גדול שהכניסה אליו היא מרחוב שיך 'הקרימי . אלי אטל המשיך וסיפר שהאנשים שניקו ופינו את ההריסות והפסולת שהצטברו במשך הנשים גילוי בין שיירי ההריסות הפסולת בקבוקי משקה של גזוז .
ואז ידעתי שזה המקום שבו שכן תחנת הקמח
של וולפנזון מאחר שמתצהיריה של הגברת ציפורה אביצדק שהייתה בעל המקום דווח שהמקום היה תחנת קמח שהפכה לבית חרושת לגזוז .
נכנסתי איתו למרתף , ומצאנו אולם מרתף
גדול שתקרתו בנוייה קשתות לדעתי זהו אולם מתקופת הצלבנים .ושם הייתה תחנת הקמח של הוולפנזונים .
בחצר רייסין הייתה קיימת תחנת קמח בבעלות משפחת וולפנזון
וצאצאיהם במשך עשרות שנים ורגלנו עמדו באותו מרתף שבו פעלה התחנה . אלי אטל אגב שיפץ את המקום והפך אותו לאולם אירועים ושמחות מכובד שפעל כשנתיים . ואבל ללא הצלחה מאחר שבאיזור שוכנת בעיקר אוכלוסייה ערבית
אבל בגילוי הזה הרגשתי שאני חושף
משהו על תולדות משפחת וולפנזון שחיה בירושלים במאה ה-19.

 

 

בסופו של דבר העסקים הללו לא זכו להצלחה ארוכת ימים.

הטחנה של מונטיפיורי -וולפנזון פעלה כחצי יובל שנים 1860-1885) אבל בסופו של דבר לא הייתה משוכללת מספיק ולא תמיד פעלה כנדרש גם כשהייתה מספיק רוח .. הרחיים התאימו לתחינת גרעיני החיטה הרכים והעסייסים של אירופה ולא של אלו הקטנים והקשוחים של המדבר.
וולפנזון אמנם החליף את הריחיים בגדולים יותר אך מאחר שאין בירושלים רוח קיץ סוערת כפי שיש באירופה הם לא הסתובבו במהירות הראויה.
אחר שהוקמו טחנות-קיטור בירושלים, אבד הבסיס הכלכלי להפעלתה של התחנה ולבסוף לאחר 25 שנות פעילות הושבתה לבסוף התחנה .וולפנזון הרים לבסוף ידיים .
ולכן נאלץ יהושע למכור את התחנה לאחר שפעלה במשך כשני עשורים מתי שהוא בשלהי שנות השבעים של המאה ויסד בעיר העתיקה ליד בנין הסוריאיה הישנה תחנה המונעת בכוח סוסים.
אחרי מותו של זאב יהושע עבר ליפו ובנה בשוק אל דייר תחנה מונעת בכוח סוסים גם היא התחנה היהודית הראשונה ביפו בה עבד שנים רבות והתפרנס ממנה.
מעת לעת הועלו רעיונות לשקם את התחנה של מונטיפיורי שהפכה לסמל של העיר ולהפעילה מחדש אך רעיונות אלו נותרו בגדר שאיפות ולא יצאו אל הפועל העלות הגבוהה של תיקון התחנה או החלפת חלקיה השבורים מאחד והפעלתן של תחנות חדשות שפעלו בכוח הקיטור הפחיתו את כדאיות השימוש בתחנה הפועלת בכוח הרוח בלבד. והתחנה נשארה שוממה במשל יובל שנים .רק בשנות מלחמת העולם הראשונה כשהיה מחסרו בדלק ניסו להפעילה שוב לזמן מה. ולא יספו.

  

 

 

במשך שנים עברו על הטחנה גלגולים רבים.. בשנות השלושים נערך שיפוץ יסודי במבנה וסביבתה קרובה הפכה לגינה ציבורית היחידה בסיבה שהוקמה בהשתדלות דוד ילין . . ועל קיר הבניין נקבע לוח זיכרון נחושת בעברית ערבית ואנגלית שנקבע על הקיר מבחוץ ב- 1936 ובא לציין את פועלו של מונטיפיורי. "תחנה זאת הוקמה על ידי משה מונטיפיורי ורעיתו בשנת תרי"ז ( 1857) הבניין נתחדש על ידי צאצאיהם והוקדש לעיריית ירושלים -1936

 

 

 

 

 

 

 

 

טחנת מונטיפיורי -וולפנזון כסמל של המדינה.

גגה  של  הטחנה שימש כעמדת תצפית לאנשי ההגנה במלחמת העצמאות ובראשית אפריל 1948 פתחו בחלק' העליון של התחנה עמדת מקלע ,הבריטים שראו בצעד זה פעולה המסכנת את האינטרסים שלהם פוצצו את העמדה והבריטים ואת הכיפה מבלי לפגוע במבנה התחנה עצמו .

 

 

טחנת הרוח של וולפנזון בסיפור המצוייר "שי שיש ואבישי ".

 

 

 טחנת הרוח של וולפנזון "מככבת"  בסיםור מצוייר של הסופר משה בן שאול שפירסם ב"דבר לילדים " של שנת 1957 סיפור קומיקס בהמשכים בשם "שי ישי ואבישי " שבו הוא מתאר את פעולותיה של חבורת נערים "חבורת ההר " הפועלת מהטחנה הנטושה ועוזרת לחברי "ההגנה " בקרבות בירושלים הנצורה כנגד הלגיונרים הירדנים .

 

 

 

 

 

תמונה מ"שי ישי ואבישי " כתב משה בן שאול צייר דובי בן דרור.

 

 

 

לאחר מלחמת ששת הימים בשנים 1967-68 שופצה התחנה תוקנו מסגרות הכנפיים ועל קצה המגדל הותקנה כיפתה הקבועה של התחנה עטיפת הבטון והנחושת .ובשנת 1982 הוקם בה מוזיאון צנוע שהנציח ותעד את פועלו של מונטיפיורי למען יהודי העולם ולמען פיתוח הישוב היהודי בארץ ישראל ,במקום הוצבה גם מרכבתו של מונטיפיורי ותבליט קיר של לאה מג'רי מינץ שמנציח את פועלו של מונטיפיורי למען יהודי ארץ ישראל .

רק לפני שנים אחדות שופצה מחדש על-ידי "הקרן לירושלים" ובה שוכנת, כאמור, תערוכת מונטיפיורי.

בכל אופו נראה שהמוזיאון אינו פעיל יותר.

 

 

הטחנה שפעם שימשה את משפחת וולפנזון היא כיום  סממן דרך מרכזי של ירושלים החדשה,אבן דרך מוכרת לכל של התפתחות העיר. .

 

 

 

 

בול למלאת 100 שנה לבניית טחנת הרוח בשנת 1960.

אבל בשום מקום  אין משום מה ולו מילה אחת על משפחת וולפנזון שתיפעלה את התחנה במשך מרבית שנות קיומה.

עסקן ציבורי תמיד

 

חותמת של הכולל הפרושי בירושלים ,1839. לקוח מספרו של אריה מורגנשטרן "בשליחות ירושלים "

הוא היה העסקן הגדול בצרכי ציבור ובהתלהבות נפלאה ..הוא היה העסקן הגדול בכל ענייני האשכנזים ולולא הוא לא היו עוסקים בזה כלל  .. והציל את כבוד האשכנזים בהתלהבותו … ועל שמו נכתב עד היום הבית קברות של האשכנזים ."

( הרב חיים הירשנזון "חידושי הרח"א …חלק ג')
 זאב נחשב בירושלים כסמל אולטימטיבי לעסקנות ציבורית  נמרצת .
כחמישים שנה עסק בעבודת הציבור על כל סעיפיה כאחד העסקנים הראשיים של עדת האשכנזים הפרושים והיה מעמודי התווך של כולל הפרושים והי החבר המועצה הגדולה של עדה זאת משנת תר"ב ועד מותו .חזק בגופו וברוחו ועודד הלבבות בפתגמיו התורניים .והיה ידוע כמקורבו של הרב האשכנזי הראשי ישעיהו ברדקי שעימו "הלך תמיד יד ביד ".
למעשה היה האיש מאחורי הקלעים של הקהילה האשכנזית והמוציא לפועל של החלטותיה ומבצעיה השונים .

וולפנזון סוחר ועסקן ציבורי היה הממונה על כולל רייסין וגבאי של החברה קדישה.
הוא היה אחד מהעוסקים בחברת "בוני ירושלים " וחברת "מרחביה הכללית " שעל ידה נוסדו השכונות הראשונות מחוץ לחומות ירושלים .ומיסדי חברת פתח תקווה
הוא השתתף במאמצים לקנות אדמה לבניית יישוב בשם "פתח תקווה " בשפלת יריחו ,אך קניה זאת סוכלה ואז השתתף ברכישת אדמתה חקלאית של כפר יהודה ליד פתח תקווה המוכרת לנו ביחד עם אישים כמו משה סלומון ואחרים .
הוא עצמו עבר לישוב היהודי ביהוד והתגורר בו במשך שנה לפני שחזר לירושלים .
עבור בנו בן ציון בנה בית בשכונת מאה שערים שנוסדה בשנת 1874 וכך היה בן ציון אחד מעשרת בעלי הבתים הראשונים של מאה שערים השכונה המודרנית הראשונה אז בירושלים 
 
הוא היה האיש שפעל להשגת עצמאותה של העדה האשכנזית מאפוטרופוס ותה של העדה הספרדית בירושלים.
אנשי העדה האשכנזית חשו את עצמם תמיד כמקופחים בידי אחיהם הספרדים ,עד שהרגישו שהיגיעו מים עד נפש ועל מנת להשיג יתר יעילות ומהירות בהשגת צרכיהם השונים עליהם להשיג הפרדה חוקית ומוכרת בעיני השלטונות העותמניים מהקהילה הספרדית .
וולפנזון התפרסם כמי שכאב לו במיוחד העלבון על זה שהאשכנזים אינם מוכרים בידי הממשלה העותמאנית בתור יהודים אמיתיים . רבי חיים הירשנזון סיפר כיצד היה פעם בבית הסוחר בן ציון לאון במאה שערים כאשר בא זאב לבית והתלונן בדמעות ממש על העלבון הזה של הממשלה שאינה מכירה באשכנזים כיהודים כלל .שאר האנשים בבית צחקו על בכייתו ואמרו לו :מה לנו שהתורכים אינם מכירים אותנו כיהודים אמיתיים ,אם אלוקים לקח אותנו לעם יהודים אנחנו " זאב ענה בקול בוכים :אלוקים לקח אותנו לעם בארץ לא בשמים בלבד ובארץ אנחנו צריכים להיות מוכרים כעם ישראל בין העמים אשר ככתוב "יצב עמים למספר בני ישראל ".
זאב היה נחוש בדעתו לקבל הכרה של השלטון העותמאני בזכויות העדה האשכנזית .

 

 

חותם של הכולל הפרושי מ-1850.לקוח מספרו של אריה מורגנשטרן "בשליחות ירושלים ".

לשם כך נאלץ וולפנזון להשיג פסק דין דתי מוסלמי ואישור דבר המלכות כי גם היהודים האשכנזים הם בני אברהם יצחק ויעקב .תודות להצלחת פעולותיו נוסדה שחיטה אשכנזית עצמאית והספקת בשר בהתחשב בצרכי הבשר של האשכנזים בני אירופה.
האשכנזים מעולם לא יכלו להסתגל לאכילת בשר כבשים ועזים ( בהמה דקה ) כפי שהיו רגילים באכילת בשר הבקר ( בהמה גסה ) בארצות מוצאם בגולה ולכן דרשו מנהיגי האשכנזים שחיטה עצמאית משלהם אלא שספקי הבשר הערבים התנגדו לכך בתוקף מאחר שראו בכך פגיעה בזכויותיהם ובפרנסתם . לבסוף הצליחו מנהיגי האשכנזים וולפנזון ניסן בק ויהושע ילין ( אביו של דוד ילין המפורסם ) לקבל רשיונות לבניית איטליזים מיוחדים לבשר בקר . הם היצליחו לבצע את המשימה על ידי מתן שוחד לפקיד העותמאני הממונה שקבע כי "הכל שוחטין ושחיטתן כשרה עם עדת השוחט תעיד עליו כי הוא מזרע בני ישראל ".
מאז קיימת שחיטה נפרדת של ספרדים ואשכנזים בירושלים .
שני אטליזים כאלה הוקמו ברחוב היהודים אחד של יהושע ילין והשני של זאב וולפנזון .
בין השניים התפתחה תחרות מסחרית עזה ומרה שעליה כאמור מדווח יהושע ילין בצורה לא אובייקטיבית בספר זכרונותיו.  הדבר עורר את זעמו של הרב חיים הירשנזון שתקף בתגובה את בנו של יהושע , דוד ילין על שהוציא לאור ספר מלא בבדיות כאלה.

בדיעבד ההפרדה הזאת הייתה רק הראשונה בהפרדות שונות שחילקו את הקהילה האשכנזית למגוון עצום של תתי קהילות מחולקות על פי מקום מוצאן "כוללים , וזאב עצמו עמד בראש כולל יוצאי קהילת רייסין .
אבל כמדומה שהביזור הזה רק הביא להחלשתה של הקהילה באופן כללי

בונה "החורבה "

 

בית הכנסת המרכזי של ירושלים  "בית יעקב"" נבנה בידי זאב וולפנזון.

 

שוש תשיש ותגל נפשי בהשמיעי היום אל אוהבי ציון וירושלים את הבשורה היקרה אשר ייחלנו לה .אשר נכונים להיפתח שערי בית כנסת הגדול המעתיר אשר בחצר רבינו יהודה החסיד.
העומד על אחד ההרים סביב ירושלים יראה כיפת בית הכנסת בין כיפות הבתים גדול כירח בין הכוכבים . קירותיו פנימה וחוצה מלאים הוד והדר מחרושת אבני גזית מעשה ידי אמנים נפלאים .חלונותיו כ"ח:ט"ז בקירותיו .כל אחד מהנה כשער גדול וי"ב כמספר שבטי ישורון .בתוך הזר אשר הכיפה סובבת עליו .
יוסף ריבלין  בכתבה בהמגיד כ"ו תשרי תרכ"ה ( 1864)

"

"בפנקסו הקטן ( כעין פנקס זכרונות שבזמננו ) שנמצא בידי יורשיו ,מבוארת ההוצאה של כל שבוע בפרוטרוט.

ואפילו ההוצאה היותר קטנה מגרוש אחד ,למי ועל ידי מי הוצאה.

ומעניין הדבר שבכל החשבון לא מצאנו שום שכר בעד עבודתו הרבה הזאת".

אברהם משה לונץ "יובל בית הכנסת "בית יעקב " בחורבת רבי יהודה הנשיא תרכ"ד –תרע"ד  הופיע במקור ב"לוח ארץ ישראל כ-כא  תרע"ה ( 1914-1915 )

 

זאב וולפנזון  השתתף ביסוד הישיבה המפורסמת "עץ חיים " ושימש כסוכן הראשון שלה ( דהיינו האחראי בפועל )  ובית המדרש "מנחם ציון " בשנת תקצ"ז בפינה שבחצר חורבת רבי יהודה החסיד .
כן היה בין האחראיים לבניית בית החולים "ביקור חולים "בשנת 1867 

בונה החורבה

 ללא ספק  הפרוייקט החשוב ביותר מבחינת הקהילה שהיה  זאב מעורב בו היה כמפקח וגזבר ההוצאות וההכנסות על הבניין ומנהל העבודה הראשי על בניית בית הכנסת הגדול"בית יעקב " בחורבת רבי יהודה החסיד מתחילתו ועד סופו .
בניית בית הכנסת ארכה שבע שנים. לבנינו נאספו תרומות רבות בארץ ובחו"ל.,וחלקן הגדול נאסף בידי זאב עצמ בפעילותו המגוונת כשד"ר. גם המון העם תרם לבניה.

במקביל לאיסוף  הכסף עסק זאב בבניה עצמה . י
זאב היה מקבל כסף מידי שבוע מקופת הכולל להוצאות הדרושות לבניין .הוא היה נוסע בעצמו לחברון ובית לחם ועוד מקומות לעשות חוזים בדבר החומרים הדרושים להשתדל שלא יגרם כל עיכוב בעבודת הבניין .
עבור זאב הייתה זאת פעולה התנדבותית במשך שמונה שנים רצופות מראשיתה בנייה ועד סיום בניית הכפה על הבניין וחניכתו . בלי תמורה כספית כל שהיא ובזמן זה נוהלו עסקיו בידי אישתו רבקה .
הוא סבל רבות ביחד עם שותפו יוסף יואל ריבלין מדברי נרגנים בקשר לבניין בית הכנסת הגדול בחורבה ש"חצי כסף ההוצאות " נבלע אצלם.
וולפנזון בכל אופן רשם את כל ההוצאות בפנקס מיוחד שנשמר בידי צאצאו בן זאב . החוקר לונץ שראה את הפנקס מדווח שלמרות שכל הוצאה שהוציא הייתה רשומה בפירוט לא היה שם כל רישום של סכום כסף כלשהו שוולפנזון קיבל על עבודתו הקשה והמסקנה היא שכנראה עבד חינם .
היסוד לבית הכנסת החדש הונח ביום טוב, י"ז בניסן תרי"ז. בשל מחסור בכסף ארכה הבניה זמן רב והוא נחנך בכ"ד באלול תרכ"ד, שנת "הבית הזה יהיה עליון". אבן הפינה של הבניין נורתה בידי הברון אלפונס דה רוטשילד, אחיו הבכור של "הנדיב הידוע", אבי ההתיישבות החקלאית בארץ. בני רוטשילד הרימו את תרומתם להקמת בית הכנסת, ולפיכך הוא נקרא, "בית יעקב". על שם אביהם.
. מסופר שנבנו הכתלים, הכניסות, המחיצות, אך טרם נבנה הגג, הכיפה המכסה את הבניין.
והנה בלילה אחד, נתאספו תושבי העיר, הביאו חומרי בניין וסולמות, ובמשך שעות הלילה בנו את כיפת בית הכנסת, היו בין הבונים שאמרו פרקי תהילים, להשלמת הבניה, והאחרים מיהרו לעשות במלאכה, בטרם יעלה השחר, שכן חוק הוא בממלכה, שאסור לבנות בלי רשיון, אך בנין שהוקבע גגו,אין להרוס.
לאחר שהושלם לבסוף בית הכנסת בערב ראש השנה של 1864 נחנך   בנוכחות הברון מונטיפיורי ואלפונס רוטשילד .

על פי העדויות בית הכנסת היה מדהים ביופיו .
בית הכנסת "בית יעקב " הפך מאז למוסד התפילה המרכזי של העדה האשכנזית ומרכז הרוחני של היהדות החרדית בארץ ישראל בירושלים ..
כן היו בחצר זאת תלמוד התורה והישיבה עץ חיים שגם בבנייתה שנים לפי שהוקם בית הכנסת נטל וולפנזון תפקיד מרכזי . כאן ישב הרב הראשי של ירושלים שמואל סלנט במשך 70 שנות ישיבתו כרב ראשי בירושלים .כאן הישמיעו הרבים האשכנזיים הראשיים את דרשותיהם . . בבית הכנסת החורבה נשא הרב קוק כרב הראשי של ארץ ישראל את חלק מדרשותיו המפורסמות..
.  "בית יעקב " היה הרבה יותר מעוד מקום תפילה ולימוד הוא היה גם מרכז דתי וחברתי חשוב בעל מעמד לאומי סמלי ובו נערכו עצרות וחגיגות עם גדולות של הישוב היהודי. . כאן היה בית הדין הרבני הגדול. כאן הועמדו דגלי הגדוד העברי שלחם בסוף מלחמת העולם הראשונה בתוך הצבא הבריטי וכאן היו גם אנשי ההגנה מרגישים כבתוך ביתם .מקום זה עיצב במשך עשרות שניים את דמותו של הישוב בעברי
אם ניתן לאמר על בית כנסת כלשהו שהיגיע במאות התשע עשרה והעשרים למעמד שהתחיל להזכיר את זה של בית המקדש בימים עברו הרי זה בית הכנסת "החורבה ".
למעשה בית הכנסת התמודד מבחינת צורתו ויופיו כשווה בעם שווים עם מסגד כיפת הסלע בהר הבית מצד מזרח ועם כנסיית הקבר הנוצרית מצפון.עם בניין זה הראה את עצמו זאב וולפנזון כאחד מבוניה הגדולים של ירושלים בכל הדורות כמעט שווה ערך עם שלמה והמלך והורדוס ובוני כנסיית הקבר ומסגד אל אקצא .

 ומה עוד שהאמצעים שעמדו לרשותו היו מוגבלים בהרבה.

 

המבנה עמד על תילו עד מלחמת העצמאות ב-1948 שבה חרב בשנית בידי פגז ירדני לקראת סיום המערכה על הרובע היהודי, היות שלהערכתם שימש מבנה זה כמבנה אסטרטגי במערכה של יהודי הרובע היהודי.ובכך בא בית הכנסת לקיצו לאחר 84 שנות קיום במקביל נחרב גם בית הכנסת "תפארת ישראל " של ישראל וניסן בק שהושלם שנה לאחריו . שני בתי הכנסת החדשים המפורסמים ביותר של ירושלים שנוצרו בידי ידידים סבלו גורל דומה . .
מבית הכנסת, , נותרו רק עמודים אחדים, ויסודות.

אחרי מלחמת ששת הימים, במסגרת שיקום הרובע היהודי, במשך שנים הוצאו תוכניות שיקום ושיחזור שונות לבית הכנסת ובהם תוכנית לבנות אותו בכניין מונומנטאלי מרובע וגבוה המתנשא מעל המרקם הבנוי של בתי הרובע היהודי ומתמודד בגובהו עם כיפת הסלע בהר הבית . אך דבר לא יצא מהם גם בגלל החשש ששחזור בית הכנסת יראה כמתחרה עם כיפת הסלע שבהר הבית בגודלה
שאלת שחזור בית הכנסת עורר חילוקי דעות שלא פסקו עד עצם היום הזה לגבי צורת המבנה שיש ליצור .היו שטענו שיש לבנות אותו כמחדש כפי שהיה והיו שטענו שיש לעצבו באופן מודרני בהתאם לרוח התקופה ותוך שימוש בחומרים וטכנולוגיה עכשווית שבונה ביתה כנסת המקורי וולפנזון לא יכול היה להשתמש בהם . ויש גם מי שטוענים שיש להשאיר את הבניין כפי שהוא חרב עדות וזכר להרס שזרעו הירדנים ברובע בשנת 1948.
לבסוף ממשלת ישראל שיחזרה קשת אחת מארבעת הקשתות שתמכו בכיפה הגבוהה שהתנשאה ברום הבניין והיא עומדת היום כאתר הנצחה ותיעוד לבית הכנסת . . קשת. זו הפכה לסמל בית-הכנסת למינהלת הרובע ולמוסדות רבים בשכונה.
אך בכך לא היה סוף פסוק בשאלה מה לעשות עם בית הכנסת .האדריכל ישעיהו אילן היציע ב1991 לבנות את הבניין מחדש תוך שימוש בטכנולוגיה עכשווית משחזרת את אדריכלות העבר. הוא היציע לבין השאר לשחזר את ארבעת הקירות של בית הכנסת כמשטחי זכוכית על מנת להבליט את הניגוד בין שרידי ההרס הירדני ובין השחזור המודרני המוצע . תוכנית שנויי במלוקת זאת זכתה שתמיכתו של שר המסחר והתעשייה דאז אריאל שרון שראה בה ביטוי ארכיטקטוני מסורתי מודרני לזקיפות קומה לאומית כחלק מנסיונותיו לחיזוק האחיזה והמעמד הפיזי הפוליטי של ישראל בעיר העתיקה אך היא הוקפאה לבסוף.

 בעת כתיבת מאמר זה  מתבצעות במבנה עבודות שחזור ושיפוץ נרחבות, שעתידות להביא  לפתיחתו המחודשת של המקום כבית כנסת דומה עד כמה שאפשר לצורתו המקורית   כפי שנבנתה בידי זאב וולפנזון  כבר בזמן הקרוב.
מן הראוי בכל אופן שבמקום תושם לוחית שתציין את תרומתו הגדולה של אחד זאב וולפנזון לבניית בית הכנסת החשוב ביותר של ארץ ישראל במאה ה-19.

הנוסע

 

כתב האמנה של זאב וולפנזון כשד"ר

"הוא הלך בשליחות ירושלים לרוב מדינות אירופה וגם בערי אפריקה הצפונית ,וסיפורים רבים היה מספר מהקורות אותו במסעיו ".  
( יעקב גולדמן גיסו של וולפנזון )
כמו אביו אברהם וכמו גיסו  גם זאב היה שד"ר.  הוא ואביו  שימשו כשד"רים במקביל תופעה בלתי ידועה עד אז . .וככל הנראה הייתה לו חיבה גדולה למסעות .והוא יצא פעמים רבות למסעות בחו"ל .

 

לפי גרסה אחת יצא זאב וולפנזון לחו"ל כשד"ר עשר פעמים ולפי גרסה אחרת שבע פעמים.  

א.א. ד"ר אריה מורגנשטרן  מספר הנסיעות המיוחסות לזאב וולפינזון בשליחות הכוללים 7עד 10 פעמים הוא הגיוני ? כמו כן האם הייתה זאת תופעה נדירה אז שאב ובנו ישמשו כשד"רים כמו שהיה במקרה של אברהם ובנו זאב או שהייתה זאת תופעה נדירה ?

ד"ר אריה מורגנשטרן : כולל הפרושים נהג לשלוח לשליחויות לחו"ל בזמנים שונים, גם אבות וגם בנים. אם האב היה שד"ר היו גם לבן סיכויים טובים לצאת לשליחות. במקרה שלפנינו , הבעיות שהיו עם שליחותו של אביו בשנים תקצ"ו-תר"ג לא היו לזאב לרועץ, ושליחותו לצפון אפריקה בשנת תר"ז תוכיח. אין לי מידע על מספר הפעמים שיצא לשליחות, אני חושב שהמספר תשע או עשר פעמים הוא מוגזם מאוד. הייתי מעריך שמדובר לא ביותר מארבע שליחויות בכל תקופת חייו, אם היו לנו יותר מסמכים בני התקופה, ניתן היה לבדוק זאת ולדעת יותר."

בשנים 1857-1862 הוא היה השליח הרשמי היחיד של האשכנזים הפרושים לענייני גיוס הכספים ותרומות בענייני מוסדות "ישיבת  "עץ חיים" "  של בית הכנסת הגדול "בית יעקב " ( שראינו שלבניה של שניהם היה קשור ישירות )  ושל "ועד כל הכוללים כנסת ישראל " שהנהיג אתה קהילה האשכנזית בירושלים שבו היה חבר במשך שנים רבות. .  .
אלה היו בדרך כלל מסעות מסוכנים שליחי ארץ ישראל כמו וולפנזון וגיסו מנחם מנדל העזו לחדור למקומות נידחים שונים שנוסעים אירופאים רגילים לא העזו אפילו לחלום עליהם .והם הצליחו בזאת הודות ליהודים שמצאו בכל מקום . הם לא באו כצופים זרים אלא חיו זמן מסויים. בכל מקום והספיקו להכיר שם את החיים בלי לעורר כל חשד וחיו בעצמם את חיי התושבים בארצות שבהן עברו .
אם נרצה אפשר לראות בהם מקדימים לטיילים התרמילאים של היום .אלא שכמובן למסעותיהם הייתה מטרה שלא לשם ההנאה מהטיול אלא השגת כספים
הוא נסע בשליחות הכולל לחו"ל לרוסיה לפולין לברלין ופרנקפורט שעל המיין בגרמניה ללונדון באנגליה לאוסטריה להונגריה לאמסטרדם בהולנד ולארצות המזרח לטורקיה בגדד לבומביי שבהודו מצרים מארוקו ותוניס,היה מתאכסן בבתיהם של רבנים ועסקנים עשירים והביא מנסיעותיו ממון רב שצבר לועד הכללי של כוללי הישוב בירושלים .
בשנת תר"ז על רקע מצב חמור בקהילת ארץ ישראל מחמת הרעבה שפקד את הארץ בשנת 1846 כשהוא מגיע לשם דרך מלטה בדרך הים . פעולתו בתוניס זכתה להצלחה והוא יצא משם בשנת תר"ח והרחיב משם את פעולתו לקהילות אחרות טריפולי הסמוכה ואחר כך בערים אחרות . כמו קונסטנטין ואוראן וארג'יל ואנה ( בון )
הוא היגיע גם למחוז רייסין ברוסיה לוילנה ולשקלוב בעסקט כוללות רייסין שהה בהם חודשים רבים והתקבל בכבוד רב כנציגם הראשי בארץ ישראל .
בנסיעות אלה היה לעיתים מסכן את חייו שכן אז הנסיעות בחו"ל היו קשות מאוד וקשורות בתלאות ובהתנפלויות של שודדים ואסונות שונים.  אבל הוא השיג את המטרה הוא.רכש בחו"ל תומכים למען בניין ירושלים והחזקת מוסדותיה.
הנסיעה האחרונה שלו הייתה בגיל 72.  .
כתוצאה מכל הנסיעות האלו נהגו להשוות בינו ובין משה מונטיפיורי באהבתם לנסיעות וטענו שאכן הייתה בינם התקרבות גדולה .
הוא גם נודע כאחד המארגנים החרוצים של שיירות עולים לארץ ישראל וסיכן נפשו בתפקיד זה .

 

הרב יהושע  ליב דיסקין מבריסק .הובא לארץ על ידי זאב וולפנזון והפך למנהיג הזרם הקנאי בישוב החרדי.

גיסו יעקב גולדמן סיפר עליו הוא הלך בשליחות ירושלים לרוב מדינות אירופה וגם בערי אפריקה הצפונית וסיפורים רבים היה מספר מהקורות אותו במסעותיו ".בשובו משליחותו לרוסיה עלה איתו לארץ ישראל הרב יהושע ליב דיסקין מבריסק והשליח וולפנזון  ליוה אותו מביתו בחו"ל  ועד לביתו בירושלים.
לשליחות זאת היו תוצאות בלתי צפויות מאחר שבמהרה הפך דיסקין הנ"ל לאחד הרבנים המרכזיים של ירושלים לנביא ומנהיג המחנה הקנאי הפנטי בעיר וקוץ מתמיד בצווארו של הרב הראשי שמואל סלנט שאותו ביקשו דיסקין ואישתו להחליף ויהי מה .
( הרבנית הינדה רחל  אישתו של דיסקין אישה פנטית חזקה ונחושת החלטה מעין כמוה  שהפכה ל"מלכת " הזרם הקנאי בירושלים , התגרשה קודם מאדם שלא יכל לסבול את קנאותה ונשא אישה אחרת. והבן שנולד לו מהאישה השנייה היה מיכאל הלפרין שהתפרסם בכך שנכנס לכלוב עם אריה ).

הדיפלומט

 

קצין עותמאני

לאחר רעידת האדמה הפך זאב לפעיל בכיר של הקהילה הפרושית בירושלים .
בשנת 1840 לאחר שכבש הצבא התורכי את סוריה וארץ ישראל מדי איברהים פחה הטיל קצין בצבא התורכי עזיז פחה האשמה חמורה על יהודי ירושלים בטענה שהם עזרו לאיברהים פחה במרד שלו נגד השולטן .
האשמה לא לגמרי חסרת היסוד שהרי יהודי ירושלים השתדלו לרצות ככל האפשר את אברהים פחה כמו שניסו לרצות כל כובש אחר . ומסיבות טובות מאוד מאחר שאיברהים פחה ( שיש אגדות שהיה במקור בן של אישה יהודיה מאיזור סלוניקי שהתאסלם והפך לבנו המאומץ של מוחמד עלי ) היה אדם יעיל ועד כמה שניתן לאמר זאת על שליט באותה התקופה , הגון ועומד בדיבורו שמבחינות רבות סייע לישוב היהודי בארץ. ואף אישר להם לתקן את בתי הכנסת שלהם דבר שלא נשמע כמוהו במהלך שנות השלטון המוסלמי בארץ.
עזיז פחה אדם עריץ ציווה כעת לאסור את ראשי העדה בהאשמה ( כנראה לא חסרת יסוד כלל ) שנתנו לאיברהים פחה מתנות גדולות של מטילי זהב.
ראשי העדה בירושלים שלחו אליו משלחת לדבר איתו על העניין בראשות הרב הראשי ישעיהו ברדקי בהשתתפות רבי אליהו ריבלין בעל הספר "אוהלי יוסף " וזאב וולפנזון האיש מאחורי הקלעים של הקהילה.
עזיז פחה דיבר קשות עם חברי המשלחת והודיע להם שפקודה היא מצד השולטן האדיר לתלות את כל מי שהיגיש עזרה באיזו שהיא צורה לצבא איברהים פחה .
חברי המשלחת שכולם סייעו בדרך זאת או אחרת לאיברהים פחה הסבירו בחשש לעזיז פחה כי יהודי ארץ ישראל כולם נאמנים ומסורים לשולטן ירום הודו ומתפללים כל יום וכל שעה לשלומו וכו'. וכי המתנות ששלחו לאיברהים פחה היו לרגל הגנתו על היהודים מפני קבוצת שודדים שהתנפלו על היהודים והרגו בהם אנשים נשים וטף ועוד הסברים מסוג זה שאמנם היו נכונים כשלעצמם .

 

 

 

עזיז פחה לא נראה כמשתכנע ורק גזז את ציפורניו בסכין חדה ודקה תוך שהוא מאזין בעיניים עצומות להסברים המגומגמים הלא משכנעים .
אז פנה וולפנזון שהיה בקיא יותר בהוויות העולם מעמיתיו לעזיז פחה והודיע לו שהיהודים מתכננים להגיש לו אישית מתנה חשובה ויקרה מאוד לטובת הצבא התורכי והשולטן כמובן אך שתינתן לו אישית.
עזיז פחה פקח בפתאומיות את עיניו( ומן הסתם הצהרה זאת הייתה מה שהוא חיכה לו כל הזמן ).
כעת שינה עזיז פחה את יחסו למשלחת ונראה כאוהד יותר.

אבל אז שאל פתאום את וולפנזון בכעס
" אולי יסביר לי אדוני :מה זה הדבר הזה שלכם "חזון ציון " שקופה שלו מצאתי בחיפוש אצלכם? כלום לא הייתה זאת קופה למטרות מדיניות נגד השלטונות ?

אולי למטרת בגידה בשולטן ירום הודו ?"

( הקופה של האירגון החשאי "רוזני ארץ ישראל בוילנה" הידוע בכינויי חזון ציון ו"בני ציון" שזאב היה אז מנציגיו הראשיים בארץ )
זאב הסביר בסבלנות ובאריכות שכל מטרת הקופה המיוחדת היא לעזור בצדקה לעניים וכו' וכי כמובן שהמצביא הדגול יקבל מתנת הוקרה יקרה מעין כמוה.
עזיז פחה השתכנע לבסוף.
הוא נפרד מחברי המשלחת בידידות וציווה להחזיר את חברי המשלחת בכבוד רב לירושלים .הללו חזרו באנחת רווחה גדולה ,שכן חייהם עמדו על בלימה ממש אם לא היו יודעים לכוון לרצונו של עזיז פחה.

 

 

סמל השגרירות האוסטרו-הונגרית בירושלים.

שנים מאוחר יותר היה זה זאב שנבחר ביחד עם זלמן צורף סלומון לנסוע בשליחות הקהילה לעיר וינה להתייצב לפני הקיסר האבסבורגי פרנץ יוזף בבקשה להושיב קונסול אוסטרי בארץ ישראל שיגן על הקהילה היהודית בכלל והיהודים ההונגרים נתיני הקיסרות בפרט מרדיפות של השלטון ושל השכנים הרעים .אל הקיסר לקח זאב מתנה מיוחדת שולחן מפואר ועליו כתר מלכות חקוק מאבנים מסביבות בית לחם מעשה ידי האומן מרדכי שניצר שהתפרסם בירושלים ביצירותיו האמנותיות המיוחדות. .ושולחן זה נמצא מאז בבית הנכות הקיסרי.

 

 

 

קיסר האימפריה האוסטרו -הונגרית פרנץ יוזף ,פגש את זאב וולפנזון.

וולפנזון שניצר וזלמן צורף סלומון עמדו לפני הקיסר במשך רבע שעה ודיברו והיציעו למלך את בקשתם .פרנץ יוזף ציוה למלא את בקשתם והם חזרו עם קונסול אוסטרי לארץ ישראל הראשון בירושלים הד"ר פיצאנאצה.

למעשה היה כאן מקרה ממוזל.

ידוע לנו שהאוסטרים כבר החליטו למנות קונסול בארץ ישראל מסיבותיהם שלהם ,אבל מן הסתם השליחות של זאב וולפנזון בעניין  שבאה בדיוק בזמן כאשר התקיימו במילא  דיונים בנושא רק הביאה   לאישור נוסף של  החלטתם בנושא.

 

הבלש

 זאב וולפנזון שימש גם כמעין חוקר מיוחד של הקהילה בעניינים חמורים של פשיעה וכך יהושע ילין מספר לנו בספר זכרונותיו שכאשר הוקם בנק בירושלים ואנשי החברה שלחו נציג מעמם ללינדון שיקים שם בית מסחר .אבל הנציג מעל בכסף ב2000 לירות שטרלינג וברח איתו לוורשה לבית אביו.
בירושלים קמה אז מהומה גדולה בין בעלי המניות של החברה והמלווים והם שלחו את חברם המזכיר זאב וולפינזון בעל נתינות אוסטרית שנודע כבעל עניין ויכולת לפתור פשעים ותעלומות בלשיות שונות .
וולפנזון נסע לוארשה בחיפושים אחרי הפושע השתדל אצל הרשויות וביצע חקירות משל עצמו והביא לבסוף ללכידת האב ובנו ומאסרם והצליח להחזיר חצי כסף שנגזל אלף לירות שטרלינג 

בעלי המניות קיבלו בחזרה לפחות 60 אחוז מהשקעתם .

מנהיג הגברדיה היהודית

 

 

 

…"בשנת תקצ"א בערך עבר  זאב וולפנזון להתיישב בקביעות בירושלים .ומיד התמסר ר' זאב בעבודת ה"גברדיה היהודית "( מורכבת מיהודים אשכנזים וספרדים שאחזו בנשק  ) אשר פעלה גדולות ונצורות בהגנת ישוב היהודים בירושלים נגד פורעים ושודדים ערבים מבפנים ובמחוץ . על פעולות הגברדיה היהודית של הימים ההם בירושלים מסופרים עד היום תילי תילים של סיפורים מעניינים מאוד ….

 

ישראל בן זאב "תנועת חזון ציון " גורם ראשון בבניין מדינת ישראל " בתוך :"מוסדות  ארץ – מאמרים וחלקי מאמרים על תולדות עליית תלמידי הגר"א "מוסדי ארץ " מפעליהם ביסוד ישוב האשכנזים בירושלים מאת ותיקי ירושלים וצאצאי תלמידי הגר"א .מסודר ומוצא לאור על ידי ועדה מצאצאי תלמידי הגר"א בירושלים .תשי"א.
"

 על פי מידע המובא בספרים כמו "מוסדי ארץ " ו"מיקירי ירושלים "  זאב היה הדמות המרכזית של האירגון החשאי   ה"גברדיה היהודית " שהייתה מורכבת מיהודים אשכנזים וספרדים ופעלה גדולות ונצורות בהגנת הישוב היהודי של אז נגד פורעים ושודדים ערבים . .
( הכתיב אגב משתנה במקורות השונים מ"גברדיה " ל"גורדיה " או גוורדיה " ונראה שאין אחידות בעניין וכך יהיה גם כאן , אבל נטען במקור מסויים שהוא צריך להיות "גברדיה" משום שבגימטריה עולות המילים "אנשי גברדיה " כמספרן כמספר "ירושלים".)
שמו  המלא של הארגון  היה "שערי צדק " " ראשי תיבות של שמילים "שמירה עבודה רפואה ,ישועה ,צרכי צבור ,דברי קודש ". בכל אלה עסק הארגון .ויש האומרים שמם היה "החברה לשמירה על אחינו בארץ הקודש –אגודת המגינים ". תואר החבר בגברדיה היה "חלוץ צבאי " בגימטריה שווה 277 השווה ל"חזון ציון " ( 277)

סיסמת אנשי הגברדיה הייתה  " אם בא להרגך השכם להרגו ".

 תולדות הגברדיה -שלב ראשון

 

 

 

על פי הסיפורים השונים הגברדיה הייתה קיימת כבר משנות העשרה של המאה ויש האומרים מ-1812.
למעשה זאת הייתה חברת השמירה וההגנה העצמית היהודית הראשונה בארץ.אם כי הוקמה על ידי תלמידי הגר"א והיא כללה יהודים אשכנזים וספרדים פרושים וחסידים גם יחד .

. זה היה  אחד המפעלים הראשונים והיחידים שבו פעלו בני שני העדות בתיאום האשכנזים היו מעוניינים לצרף אליהם צעירים ספרדים כי הם ידעו ערבית והיכירו את אורח חייהם של הערבים וזה היה חשוב לגברדיה.

. הם התאמנו בכלי נשק ושקדו על לימוד טקטיות מלחמתיות מכתבי הקודש ואף הייתה להם רשת מודיעין ענפה ומלשינים שכורים מבין הערבים  רובם תושבי כפרים ערביים מהסביבה שהיו מדווחים להם לפני התרחשויות אחד ממנהיגיה היה נתן נטע בן רבי מנחם מנדל משקלוב ,והיא נלחמה בהתקפות של פורעים ערבים שנהגו לתקוף לשדוד ולאנוס גברים ונשים בשיירות עולים לארץ . יש האומרים "לולא הגברדיה היהודית בתקופה ההיא ,לא יכול היה הישוב היהודי להתקיים אפילו שעה אחת ".  

 

רוב הכספים לצרכי הגברדיה באו מהכנסות "החלוקה " שנשלחו מארצות הגולה .בספרי החשבונות היו נרשמים הכספים במדור "הוצאות למנגיני הארץ ".
אנשי הגברדיה היו אנשי מעשה מוכשרים עסקן בהגשת עזרה לנגועי המגפות ,שמירה והצלה בימי פרעות ,גם בימי "מנוחה ושלווה " היו מקרי גניבות רבים ומעשי סדום שכיחים .ואנשי הגוורדיה עשו כמיטב כוחם לביאור הדברים האלה . דהיינו מן גרסה מוקדמת ומורחבת מאוד של משמרות הצניעות דהיום.
פעולות הגברדיה התרכזו בשתי תקופות זמן הראשה בעשור הראשן לפעילות הקהילה הפרושית בירושלים ובעיקר בשנים 1819-1820 ואז הנהיג אותה כנראה נתן נטע בן מנחם מנדל משקלוב ואחריו רבי ישעיהו ברדקי . .
והתקופה השנייה במשך כמה עשרות שנים משנות השלושים ועד שנות השבעים הירושלים כאשר זאב וולפנזון עמד בראשה .

הסיפורים על הגברדיה הם כלדקלמן :  
ב1819 כאשר בעיר ירושלים  פשטה מגיפת החולירע גילה מודיע ערבי לקהילה כי כנופיה  הגדולה של ערבים מתכוונים לתקוף לפרוץ  את מחסני המזון של הקהילה היהודית  שבהם אגרה חיטה ומצרכי מזון נוספים לשדדם ולשרוף  את כל מה שלא יקחו.  

.הגברדיה מהרה להעביר בחשאי חלק מהמצרכים למקומות מסתור בטוחים.

 ובנתיים אנשיה שמו מערב  במחסנים ולכדו את חברי כנופית השודדים .

הגברתנים של הגברדיה עשו שפטים בערבים במכות ואחר כך הללו  נכבלו הובלו בסך דרך לסמטאות העיר העתיקה ונמסרו לידי השלטונות התורכיים ( ויש האומרים ששוחררו בתוספת הזהרות חמורות ) .
וכך ניצל המזון ופסקו הנסיונות הגנבה וההצתה לזמן ארוך .

 

 

הגברדיה התפרסמה במיוחד בזכות סדרת פעולות שביצעה בשנת 1820 שזכו לכינוי "הניסים של שנת תק"ף ".
בשנת תק"פ 1820 הם היצילו שיירה שלמה של 70 עולים יהודים מנמל יפו שנתפסו בידי כנופיה ערבית והועברו צפונה ואחד מאנשי הכנופיה דרש עבורה כופר של אלף נפוליונים מאחד מראשי העדה הילל ריבלין שלו מסר מכתב בכתב ידו של שאר בשרו יוסף לוריא ( שהיה קרוב לחתנו של ריבלין שמריה לוריה ) שהיה בין החטופים. 

אנשי הגברדיה שלחו שני אנשים שהעמידו פנים שהכסף בידיהם והחזיקו שני שקים  ריקים מכל כסף אך העמידו פנים שיש בהם מטבעות זהב .  

שאר אנשי הגברדיה עקבו אחריהם עד שהיגיעו למקום בו הוחזקו השבויים בנחלת דן באיזור בני ברק של היום שם הסתערו אנשי הגברדיה על אוהלי הערבים ושיחררו את העולים

.לפי המסופר נהרגו בהתקפת פתע זאת כמה מאנשי הכנופיה הערבית ובינם מפקדם ויתרם נמלטו על נפשם. העולים ומשחרריהם עלו לירושלים בשירה והודיה .ומאז ניתנה חסות הגוורדיה לשיירות עולים מאורגנות מחוף יפו לירושלים .
כעבור כמה חודשים  נודע כי קיימת התארגנות ערב רב של בדואים מחוץ לחומות העיר מתכוונים להתנפל בלילה על רובע היהודים בירושלים נפל פחד רב על הכל ונשים צעירות אך היו מוכנות ליפול בבורת מים ובלבד שלא להיאנס בידי פרעי האדם . על פי הסיפור ראשי הגוורדיה פקפקו אם לצאת כנגד הבדואים מחוץ לעיר או לארוב להם בתוך החומה והתקבלה דעתו של רבי נתן נטע כי יש לצאת נגד האוייב ולא לחכות לבואו בשערי העיר דהיינו שהתקפה היא הגנה הטובה ביותר היא ההתקפה .מצויידים בכלי נשק וגם בכמות גדולה של קמיעות הם התגנבו דרך השער הקטן של העיר פשפש של דלתות השער שהיה נפתח רק בלילה הם היגיעו למחנה הערבים בעמק יהושפט בקרבת יד אבשלום שם התכוונו להתקיף את רובע היהודים שם הסתערו עליהם אנשי הגברדיה בקריאות "אנה השם הושע נא !" וביריות אקדח והבהילו אותם והבריחום . רבי נטע שהנהיג את הפעולה נדקר באותו מקרה בעינו שנוקרה בדקירת פגיון ערבי והוא היה מאז עיוור בעינו האחת .בקר נהרג גם רבי יוסף שיק מלאדי .
כל זה למען הוכיח שאין היהודים "בני מוות ".
לשיאם היגיעו פעולות הגברדיה בשלב הראשון בשנת תק"ף היא 1820 כאשר התחוללו קרבות של ממש בין חברי הגברדיה וחברי כנופיות ערביות ומנהיגם אחד אחמד שוקרי אל פאחמי.איש זה הפיל את חתיתו על איזור ירושלים ובעיקר על היהודים שפהמי היה חוטף אותם ומשחרר אותם רק עבור כופר כסף גדול מהקהילה שהקפיד לשחרר כל אחד מהחטופים אם כי הייתה דלה בנפשות ובכסף.
על פי הסיפור הגברדיה היהודית הצטרפה למשרה התורכית בחיפושיה אחר הכנופיה ומושל המחוז הפחה אף זיין את הגברדיה שהייתה נאמנה עליו בכוחה ,באומץ ליבה ובמסירות נפשה .זמן רב העל חרס בחיפוש והחיפושים הסתיימו בלא כלום .הגברדיה העמיד המרגלים וגששים מערבים העיר ואמנם מכאן הייתה הצלחתם .באייר תק"ף נודע מפי מרגל ערבי מקום מחבואו של ראש השודדים באחד העמקים במרודות הר הצופים . הגברדיה יצאה בפעולה מהירה שמה יתחמק הרוצח מידיהם .הם ארבו לשודדים כאשר אלו חזרו למקום מחבואם
בשלב מסויים תקפה אותו הגברדיה במערתו ואחד מאנשיה השחיל את עצמו למערה של שוקיירי כרת את ראשו (!) ושאר חברי הגברדיה התנפלו על הכנופיה חסלו אותה כליל ושבו לעיר עם שללם בידם וראש הרוצח בידם
.המרגל קיבל שכרו בכסף הגוורדיה קיבלה תודת הפחה וליהודי ירושלים הייתה הרווחה .
עד כאן הסיפורים על השלב הראשון של קיומה של הגברדיה בשנות העשרה והעשרים של המאה ה-19.

הגברדיה -שלב שני

 

הגברדיה היהודית התחזקה בימי איברהים פחה שנתן לצבאו הוראות להגן על חיי יהודים ורכושם וגם עשה שפטים בחמורים בשודדי ורוצחי היהודים שקמו אז מבין המתמרדים נגדו . מאחר שאיברהים ראה ובצדק ביהודים יסוד נאמן נתן להם בהסכמה שבשתיקה אפשרות לתחמש בהגנה עצמית וזאב וולפנזון היה אחד הדמויות המרכזיות בהתארגנות זאת . דמות מרכזית אחרת היה קרוב משפחתו שמריהו לוריה עשיר גדול שעסק גם בהספקת כלי נשק לצבא הרוסי שעלה מרוסיה ובמשך שנות פעילותו הקצרות בארץ לפני ש"נשבר" וחזר לרוסיה ניצל בידי חברי הגורדיה שאותם חימש בשתי תיבות נשק שהביא מרוסיה . כאשר חזר לבסוף לוריא לרוסיה לאחר שעסקיו בארץ ישראל נכשלו הואשם שהעביר כלי נשק לממלכה אחרת .
הגברדיה המשיכה לפעול בראשותו של וולפנזון עד סוף שנות השבעים של המאה ולפי דעה אחת הפעילויות אורגנו מהטחנה התת קרקעית של וולפנזון שמשם יצאו האנשים לפעולותיהם השונות .

אנשי הגברדיה בהנהגת זאב וולפנזון עסקו בביעור וביבוש ברכות מיים רעים שעמדו "מאז חורבן בית המקדש "בסביבות ירושלים והפיצו מגפות שונות .ונטעו גן גדול של עצי זית ושקדים על שטח קרקע שרכש הילל ריבליו בקרבת מערת שמעון הצדיק ולפי המקובל הייתה זאת פעולה בעלת לשיבות מיסטית לשם אתחלתא הקץ המגולה שבחז"ל ולפי הגר"א .
מנהיגים אחרים כללו את רבי אליהו יהושע בן הרב משה מגיד ואת רבי הילל שרלין. את רבי אליהו לוצ'נר ,שמריה גולדשמיד לייב קלעצקר וישראל לייבסון . מרדכי בן נח שולמן לייב צייטלין ,שלמה בירער ,אלטר וילנר ,ישראל מוהליבר ,דוד ציבי ריבלין ,יודל שרייער ועוד ( ואלו שמות חברים אשכנזיים בלבד אך היו גם חברים ספרדים ). .
כאמור תמיד היה להם שירות ביון שפעל בתוך האוכלוסייה הערבית והביא ידיעות מוקדמות על מזימות שנועדו לפגוע בישוב היהודי
 במסגרת פעולותיהם השונות אנשי הגוורדיה סללו דרך ביטחון אל מחוץ לעיר העתיקה בין שלוש השכונות החדשות "נחלת שבעה " "מאה שערים " ואבן ישראל " שביל ביטחון שנסלל בתוך שדות הטרשים השוממים כדי ליצור קשר בין תושבי השכונות במקרה הצורך. . על טוואי שביל זה נמצאים כיום רחוב הרב קוק ורחוב החבשים המובילים משכונת נחלת שבעה אל מאה שערים וממאה שערים נמשך השביל לשכונת אבן ישראל כאשר המשכו הוא רחוב יפו וחלקו עבר דרך מה שהפך להיות כעבור שלוש נים לשכונת זכרון משה ". לשביל ביטחו זה נשקפה סכנת ניתוק כאשר הרוסים עמדו להגדיל את שטחם ולקנות שטח נוסף בקרבת בית דוד ברחוב הרב קוק ,אלך הישוב היהודי הקדימם ומיהר לקנות את הקרקע.
לפי המסופר השר משה מונטיפיורי שלח במחצית המאה ה19 שני יהודים צעירים מאנגליה משוחררי הצבא הבריטי לאמן את אנשי הגורדיה .אבל גם קונסול אנגליה וקונסול ארה"ב בירושלים נהגו לעזור לה לפעמים בנשק ובעיקר בידיעות וסבורים שהקונסול הבריטי עשה זאת הודות למונטיפיורי שהיה ידוע לו שיש  לו מהלכים גם בחצר המלכה ויקטוריה .

ידוע שלמצטיינים בשורות הגברדיה מסר מנהיגה וולפנזון מכתבי תודה כעין צל"ש ציון לשבח של ימינו. למכתב זה קראו קר"ק על יסוד ראשי התיבות של הפסוק מהתורה שהיה מובא בראש המכתב "קרני ראם קרנין ,בהם עמים ינגח" והם דברי הברכה של משה רבנו לשבט יוסף, שהתגורר בשומרון.

ב1872 נחטפו ונהרגו שני ילדים יהודים .וכן נהרג על ידי שודדים ערבים יהודי צעיר בעיר העתקיה ואשתו נאנסה על ידם בנוכחות ילדיה . אנשי הגברדיה חיפשו וגילו את הרוצחים בשני המקרים וחיסלום בחנק.

  פעולת השיא של הגברדיה הייתה ב1873.
ב1873 (תרל"ג ) נתרבו מעשי הכנופיות במידה שלא הייתה כמוה .המוני ערבים פרועים התרכזו בכל סביבות ירושלים ומידי לילה בוצעו מעשי שוד והתעללויות בבתיהם של יהודים בעיר העתיקה .הפחה מושל המחוז אמר שאין בכוחו לדאוג לשמירה בכל הסמטאות וכל שכן כאשר השודדים חודרים לבתי היהודים דרך הגגות של בתי הכנים הערביים .
ראשי העדה ובהם וולפנזון פנו אל הקונסולים הזרים בבקשת עזרה . קונסולי אנגליה וצרפת הבטיחו את עזרתם ונתנו לגברדיה היהודית של וולפנזון כמות נשק להגנה .כן סייעו בגילוי סודות של הכנופיות ומקומות מחבואיהם באמצעות משרתיהם הקוואסים הערביים .
בחודש סיוון תרל"ג החליטה הגברדיה לא רק להגן על בתי היהודים שבתוך החומות אלא לצאת החוצה מן העיר ולגרש את הכנופיות מן ההרים שבסביבות העיר . בליל י"ח בסיוון יצאו אנשי הגוורדיה מצויידים בנשקם ,התפצלו לשלושה ראשים ,ופשטו על ההרים בסביבות העיר. הם הקיפו את מחנות הבדווים ובקריאה גדולה "לה' הישועה !" ירו מטחי אש ברובים ובאקדחים על הבדואים המופתעים .מתוך מחנות הבדווים נשמעו רק יריות בודדות שהשתתקו מיד .כל המערכה ערכה כמחצית השעה.השודדים נסו על נפשם בהשאירם אחריהם שלל גדול של כלי נשק ובין אנשי הגברדיה רק פצועים אחדים .
זאת הייתה התנגשות רבתי בין הגוורדיה ובין כנופיה גדולה ולפי הסיפורים המוגזמים כנראה נפגעו בהתגשות כ150 שודדים ושלל רב של כלי נשק נפל בידי אנשי הגברדיה .
.סופר שמאז חגגו בירושלים היהודים את ליל הישועה הזה ליל י"ח בסיוון תרל"ג והיה נהוג להגיד בו את ברכת "ההלל "במשתה ובשמחה במשך שנים .

מסופר שב1877 נקמה הגברדיה בערבים שפרעו פרעות בשכונת"אבן ישראל " בירושלים .המתנפלים שדדו והיכו באכזריות כמה מהמתיישבים היהודיים וכתוצאה מכך מתה אישה אחת כעבור כמה ימים .אנשי הגברדיה התחקו אחרי עקבותיו של אחד השודדים מצאוהו והרגוהו .

גם כן ב1877 גנבו צוענים באחד הלילות ספרי תורה מאחד מבתי הכנסת בעיר החדשה וכיסו בירויעותיהם את אוהליהם . אנשי הגוורדיה הסתערו עליהם והחזירו את הגניבה.
לאחרונה אנו שומעים על הגברדיה ב1879.באותה השנה באו שני שליחים מיוחדים מפתח תקווה לוועד כל הכוללים בירושלים וסיפרו כי קיים חשש של התנפלות ערבית על המושבה הצעירה בפתח תקווה .הם ביקשו מספר גדול של שקים ריקים להקמת ביצורים סביב המושבה . בו ביום נאספו בין יהודי העיר אלפי שקים ריקים שהועמסו על חמורים וגמלים ונשלחו לפתח תקווה בלויית כמה מחברי הגברדיה ובראשם המוכתר אליהו קוסובר .

לאחר מכן התפזרה הגברדיה כנראה בגלל פטירתו ב-1881  של זאב וולפנזון ששימש כמנהיגה והרוח החיה שבה ואולי גם בגלל הטבת המצב הביטחוני . 

 

 נשאלת השאלה :עד כמה אפשר לסמוך על כל הסיפורים האלו על הגברדיה היהודית בראשות זאב וולפנזון ?
יש הטוענים שהמדובר שבסיפורים דמיוניים לחלוטין ומומצאים ומוזכר שמו של  חזן בשם זלמן ריבלין כמי שיצר את הסיפורים על הגברדיה בספרו "חזון ציון ". .אבל יש לדעת שסיפורים אלו פורסמו לא רק על ידיו אלא גם על ידי אנשים אחרים בספרים אחרים כמו "מוסדי ארץ "  שטענו שאבותיהם היו בגברדיה .
ייתכן שיש לראות  את הסיפורים על פעילויות הגברדיה ב"שלב הראשון" של פעילותה בשנות העשרה והעשרים של המאה ה-19 כ"דמיוניים"  בעיקר .
בעוד שארגון חשאי מעין זה התקיים רק באמצע המאה בהנהגת וולפנזון,  וייתכן שהיו אלו אנשיו של וולפנזון ( ואולי הוא עצמו ?) שהמציאו במקור את הסיפורים על מעללי קודמיהם כדי לתת לעצמם "עתיקות וסמכות".
נטען שבארכיון הועד הכללי בירושלים מצויים מסמכים מתקופה זאת הנוגעים לענייני הגוורדיה ,הוראות שונות ,דוחות על פעולות,עדויות של אנשי הגוורדיה וכו' אם כי נראה שפעולותיהם היו בהקף הקטן יותר מהאגדות שיצאו עליהם .

ד"ר אריה מורגנשטרן
עניין הגברדיה הוא נושא מעניין שבהחלט דורש
מחקר רציני ומפורט .

כנראה שהיה גוף מאורגן של בעלי זרוע ( שמשים) בקרב כולל הפרושים שפעל ב"סמכות ורשות" ההנהגה, כנגד המשתפי"ם של המסיון האנגליקני, ויתכן בהחלט שפעלו גם כנגד פורעים ערביים.
.

 

באבא רבקה וולפנזון אם כל חי

 

אישתו  של  זאב וולפנזון באבה רבקה הייתה עסוקה בניהול העסקים של המשפחה בזמן שזאב עסק בנסיעות לחו"ל ופעילות ציבורית .היא נקראה "אישה גדולה מהתקופה הראשונה
אישתו רבקה באבא נודעה כאם כל חי ליושבי הארץ הקדושה ובין השאר הקימה את אירגון הצדקה לנשים "אגודת נשים שאננות " שחילקה מזון לעניים בדרך כבוד ובה נטלה חלק נכדתה רחל
רבקה שככל הנראה הייתה אישתו השנייה של זאב  אחרי אישה בשם זלדה , הייתה אשת חיל ונשאה בעול עסקיו הכלכליים הרבים ושחררה את זמנו להיות פנוי ענייני הציבור
זאב אהב אותה אהבה עזה כל חייו וכינויה בפי הבריות היה "וולויל ( זאב ) באבעס " על שם אישתו האהובה .היא ילדה לו 11 בנים ובנות אך כפי שאירע ברוב המשפחות בארץ ובתקופה רובם מתו במגפות ובמחלות התכופות שהיו אז בירושלים ונשארו בחיים רק בן ציון ( סבו של דוקטור בן זאב )ובתו בתיה בריינה.
. בריינה בעשה ( אימו של אליהו לנדא שנקראה על שם סבתה שנהרגה ברעידת האדמה )
.בתייה בריינה הייתה ידועה ברחוב היהודים כ"מאמלה " ובבגרותה כ"מאמקה " בגלל יופיה .

יש לציין שיש שאלה האם הייתה רבקה אימא של שני ילדים אלו או אישה בשם זלדה מאחר שברישומים של מפקדי מונטיפיורי בהם מופיעה אישתו כ"זלדה " ( והיא אינה מוזכרת כלל במסור  המשפחתית) זלדה  מופיעה כאימם של בן ציון ו"מאמלה " והשאלה בעניין נשארת פתוחה ודורשת מחקר נוסף.

 

ההיסטוריון של ירושלים פנחס גרייבסקי אחיו של יעקב גולדמאן גיסו של וולפנזון מספר עליה בספרו בנות ציון ירושלים :
.הרבה אגדות מהלכות בפי זקני ירושלים על האישה הגדולה הזאת ( ולגודל חשיבותה נקרא בעלה על שמה רבי זאב באבעס ) .מצויינת הייתה במעשיה ופעולותיה לטובת ירושלים ויושביה .ביחוד הצטיינה במצוות הכנסת האורחים .דאגה לאותם החלוצים הראשונים שבאו ירושלמה כל עוד נפשם בה לחזק את בריאותם וקיומם בארץ .כאם רחמניה ואחות נדיבה התהלכה אתם והשתדלה בשבילם בכל צרכיהם.

גידלה יתומים ויתומות בביתה ודאגה לעתידם .
אישה גדולה הייתה רבת הפעלים ורבת החסד . 

 אז זה היה מכובד עבור בכירים ובכירות הקהילה הפרושית ליטול חלק בפעילויות צדקה בניגוד להיום ומבחינה זאת אין לאות בזמנינו שיפור לעומת ירושלים של המאה ה-19.

משה מונטיפיורי מזכיר את רבקה ב"ספר משה וירושלם סיפור מסעו השביעי לארץ ישראל( שם הוא מזכיר מידי פעם גם את זאב ) .
הוא פגש כמה נשים כבודות שביקשו ממנו לטעום מתבשיל שהכינו לעניים והתברר לו הן באופן קבוע נותנות צדקה לבתי התבשיל לעניים "האנשים אשר היו עמי " מספר מונטיפיורי " סיפרו לי שהנשים הכבודות האלה הן הנה מבנות המעלה ,מיקירי וחשובי ירושלים , מבנות העושר הן מנדבת לבן ורוחן הטהור לעשות חסד נשא לבן אותנה בחכמה למפעל הטוב הזה

 ולמלאת בקשתן ,טעמנו כולנו מהמאכלים אשר הביאו בקערות ,והיה טעמם טוב כל כך ,אשר ביקשתי מהן שישלחו לי עוד יותר מהמאכלים האלה להיות לי לסעודת הצהריים עבורי ? 
בית המבשלות הזה בירושלים הנקרא בשם "תמחוי " או "הכנסת אורחים " נכשה שי..שילקו בכל יום מרק וירקות לשלושים אנשים זקנים ועניים ,אשר יבואו לקחת את חלקן עימהם לבית המיוחד לדירתם וגם לשלוח חלקם לביתם ,לאלה העניים אשר לא יוכלו לבוא מפני זיקנתם או מפני חולשתם .כל עבודות בית התמחוי ,הכנת המאכלים והבישול ,ויתר העבודות ,כולם עשויים על ידי נשים כבודות מנדבת לבן ,הכנסות הבית הוא מנדבת אנשי החסד ,ומאש אלה יוכלו לשלם כל חודש דבר מועט בעבור אכילת מזונם .והוא תחת השגחת רבי מרדכי יפה ורבי פישל לעפין ,והגברת יעפפא ,רובי ליפא אנקסטר שייגע העשע יאסווני חנה חיה רעהמאן ורויזע סלוסק ורבקה וואלפהזאהן .הוצאות בדרך כלל הוא לערך 16000 פיאסטר בכל שנה ( 160 לירא ).
אחרי שנתתי לנשים הכבודות תודת לבבי ואמרתי שמאוד יגל לבבי בבתי החסד כאלה אמרו לי האנשים אשר היו שמה אז "אנחנו האשכנזים תודות לאל ,יש לנו לא פחות ממשה עשר בתי חסד כאלה למעשה הצדקה ".
ומכאן מתחיל פירוט מדוייק של הפרטים שהביאו למונטיפיורי על אגודות הצדקה השונות שהיו בירושלים והאנשים ושמות האנשים החברים בהם ( מונטיפיור ספור משה וירושלם ע' 44) .
הצרה היא שרבקה הייתה אמורה כבר להיות בין המתים ב-1875 שנת ביקורו של מונטיפיורי מאחר שלפי הכתובת על הקבר שלה היא נפטרה בשנת 1873 .

הכתובת  על מצבתה היא זאת : מ"ק אשה יראת, ה' אשר בצדקותיה, עשתה לה מרבדים, ותשחק ליום אחרון, מ' באבא רבקה בת, הר' אהרון דוד הלוי ז"ל, נלע"ע ה' בשבת כ"ד ניסן ש', תרל"ג תנצבה. (21.4.1873).

אבל האם ייתכן שמונטיפיורי היה טועה בדבר כזה ? מדומה שבמקרה זה יש להאמין למונטיפיורי ולא למצבת קבר שאולי נפלה בה טעות.

רוכש בית הקברות האשכנזי

 

 

"עיר הקברים " בהר הזיתים.

 

"עד הלום היינו האשכנזים תחת צל הספרדים ,ומהיום והלאה נפרדנו מהספרדים ,וקנינו שדה אחוזה לבדנה ונתייסדה ביננו חברא קדישה מאשכנזים עם כל עוסקי גמ"ח של אמת ,ועתה ירשם שמות הנעדרים נוחי מפש מהאחוזה החדשה מתחילה שנת תרט"ז והלאה .

יבולע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים .

( העמוד הראשון בפנקסה של חברה קדישה האשכנזית של ירושלים  בהנהגת זאב וולפנזון )

זאב וולפנזון היה ידוע כמי שהיה נוהג תמיד להתפלל תפילה מיוחדת לבניית ירושלים "בזכות רבנו אליהו " ( הגר"א ) .בחגיגות של חנוכת הבתים בשכונות הראשונות היו רוקדים ושרים "ירושלים הבנויה בזכות רבנו אליה וקץ המגולה נעירה מן המיצר למרחביה " זאב היה תמיד מהמנצחים על הקהל וכששר את המילים "בזכות רבנו אליה " היה מתלהב עד השמים ".
ומכאן אנו לומדים משהו על הערצה העצומה שחש לגאון מוילנה. מן הסתם היה לכך קשר להחלטתו להשיא את ביתו בתייה בריינה לנינו של הגאון אליעזר לנדא שהיה מבוגר ממנה בהרבה .
הוא הישיג גם "עצמאות" ( דהיינו הפרדה ) אשכנזית בקבורה.

זאב היה ביחד עם יוסף זונדל מסלנט הרב הראשי של ירושלים ממייסדי החברא הקדישה האשכנזית של ירושלים והגבאי שלה כל חייו .

 

 

עד אמצע המאה ה-19 שלטה העדה הספרדית בקבורה וייצגה בתחום זה את כלל יהודי העיר .והיא גבתה דמי קבורה גבוהים מאוד שהיגיעו לסך 30 פרנק לכל נפטר ולעיתים קרובות עיכבו קבורה כאמצעי לגביית חובות דבר שעורר מורת רח רבה בעדה האשכנזית .

הסיכסוך בנושא הלך והתעצם כשהרב הספרדי אסר בשנת 1849 לקבור יהודי אשכנזי בגלל סיכסוך על חוב .על רקע זה נוצרו התנגשויות בין אשכנזים וספרדים .,וכאשר עוכבה גם קבורתו של שלמה זלמן צורף אבי משפחת סלומון וממנהיגי העדה הוגדשה בכך    הסאה סופית .

 

 

בית הקברות היהודי בהר הזיתים בראשית המאה ה-20.

 

זאב וולפנזון היגיע למסקנה שהיגיע הזמן שלאשכנזים יהיה בית קברות נפרד משלהם .הוא נעזר לשם כך   בקונסולים הזרים על מנת להתגבר במכשולים ששמו הספרדים בעניין ומבחינה כספית נעזר בהשפעת הקונסולים הזרים  שאותם ידע להפעיל תמיד לעזרת היישוב היהודי ,  ובנדבנית מהעיר קניגסברג ושמה דבורה פולאק שרכשה ב1856 את השטח הראשון של 1500 רגל מרובע לצורך הקמתו של בית העלמין האשכנזי .הדבר גרם להדים נרחבים בעיתונות העולמית הלא יהודית שמסרה תחילה שהגברת רכשה את הר הזיתים כולו.

  

בית העלמין האשכנזי בהר הזיתים נרכש בשנת תרס"ז בכספי הציבור האשכנזי ונרשם על ידי השלטון העותמאני על שמו של זאב. ( חלקה שנייה נרכשה עבור האשכנזים בכספי האישה הנדיבה דבורה פולק ) . . על פי המסורת המשפחתית זאב נאלץ לממן את הרכישה גם בכספי הנדוניה של רחל בתה של בתיה בריינה .
ברישומי החברה קדישה מצוין שוולפנזון היה ה"סוכן"בשנת טרט"ו.ואחר כך שנים אחדות מהגבאים .חלקת האדמה שמשמשת כיעד היום ללבית הקברות של האשכנזים בהר הזיתים נרכשה על ידו ועל שמו
לבנו בן ציון ולבתו בתיה בריינה צווה שמכיוון שעמד בראש חברה קדישה של האשכנזים שאסור יהיה להם להיות בין מנהלי בית הקברות הזה הרשום על שמו כרכושו הפרטי ולקבל זכויות שכל שהן בו

 

 

 

הר הזיתים. ציור משנת 1839.

 

הוא האריך ימים ונפטר  בהגדרת פנקס החברא קדישא "לפתע פתאום" ( מה שאומר שהיה עדיין במלוא כוחו ) ביום ל' בניסן על פי האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו אבל על הקבר כתוב אדר"ך א באייר) תרמ"א ( 1881) ( ויש אומרים תרמ"ג אבל זאת כנראה טעות דפוס ). הוא היה נשיא החברא קדישה עד יום מותו . הוא נקבר בבית הקברות האשכנזי שאותו רכש עבור הקהילה האשכנזית.  .

על קברו כתוב
פ"נ ( פה נקבר ) מו"ה ( מורנו הרב ) זאב וואלף וואלפינזאהן " בן הרב אברהם שהיה דיין ב"ק"ק ( קהילת קודש ) צפת גלב"ע אדר"ח אייר ש. תרמ"א .

ד"ר אריה מורגנשטרן מסכם :

. ר' זאב וולפנזון יצא כמה פעמים בשליחות כולל הפרושים דבר המעיד על חשיבות מעמדו בכולל וגם על כשרונותיו הריטוריים. אם תוסיף לכך את עובדת היותו אחד מגבאי [ "אנשי השולחן הטהור" ] "חברת תלמוד תורה- עץ חיים" ואחד מנהלי הבנייה של בית הכנסת הגדול "בית יעקב" ב"חורבת"ר' יהודה חסיד[ נבנה בין השנים 1864-1855], נקבל איש ציבור, ואיש אשכולות הקשור בהקמת וקיום מפעלי חברה וחינוך יחד עם מנהיגי הדור השני והשלישי לעליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל ולהנהגתה הירושלמית המעורבת בכל תחומי החיים והעשייה

זאב וולפנזון איש ירושלים במאה ה19 עבר תהפוכות רבות בימי חייו ובפעולותיו השונות והמגוונות למען הישוב היהודי בירושלים הוא הפך אותו למקום שונה מאוד בסוף חייו. ספק אם אפשר להצביע על דמות אחרת של התקופה שפעלה למען הישוב בתחומים שונים ומגוונים כל כך .

נספח : ספרים שהגיא זאב וולפנזון

להלן רשימת הספרים שידוע שהוגאו בידי המגיה הראשון בארץ ישראל הידוע לנו בשמו

,זאב וולפנזון. ( הרשימה מבוססת על מחקריה של שושנה הלוי ) .

 

נקודה מעניינת לגבי הספרים רובם קיימים במהדורות צילום חדשות יותר מאה שנה אחרי פירסומם .וזאת למרות שנראה שהם היו ספרים רגילים לזמנם אם גם ראשונים אבל לא באמת יוצאי דופן .אם נתייחס לרשימה הזאת כאל רשימה מייצגת כי אז נראה שאצל החרדים יש מפעל יוצא מהכלל להוצאה לאור מחדש של ספרים מהמאה ה-19 ומי שמוציא לאור ספרים אצלהם יש לו ככל הנראה סיכוי טוב יותר לשרוד למאה השנים הבאות .

: .

1. ספר חוקי חיים : קצת שאלות ותשובות מאשר נשאלתי חוקי חיים : דספר חוקי חיים : קצת ובסופו ליקוטי בתר ליקוטי על הש"ס והר"מ ושאר הפוסקים והרב החינוך

מאת הראשון .לציון הרשמי הראשון בירושלים חיים אברהם גאגין ( 1787 -1848 ). יצא לאור בשנת  תר"ג ,1843 . בהקדמת המחבר מסופר בין השאר על סכסוך קשה בין המחבר לבין פקידי הכולל בעניין סתימת החלון של ישיבת "בית אל " בחצרו לשם התאמתה מקום לישיבת "עקידת יצחק " על שם רבי יצחק
דברי המזכים ודברי המחייבים " בפרשה.הוא גם עוסק בשאלות של המדפיס של הספר רבי ישראל ב"ק על אודות תהילים בלי פירוש שב"ק שלח לאיזמיר ונטבעו בים הספר גם עוסק בעניין חומשים וספרי זוה ר שאותם אמור היה ב"ק להדפיס בצפת אך לא גמר אותם וספרי זוהר שאותם אף לא החל כתוצאה מרעידת האדמה המפורסמת .
.לספר צורפה בסיומו התנצלות המגיה של זאב וולפיזון "כי ..כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לדפוס בלי טעות ". ( מוטו שמתאים גם לאתר זה ) .
הספר יצא במהדורות צילום בברוקלין בידי נ.י. : גאלדענבערג ב1991 ובישראל בהוצאת : מכון אוצרות גאוני ספרד באשדוד בשנת 1997
הוא נמצא במהדורה אלקטרונית מאגר אוצר החכמה ואפשר למצאו כאן http://aleph1.libnet.ac.il/F/UTR7Q91AB5CP3Q19S5TFKMBXV3Q74CRC4Q85MC7EV5H7EGISYJ-02435?func=full-set-set&set_number=012789&set_entry=000007&format=999

 

2.ספר אהלי יהודה: חדושים על הרמב"ם ופלפולים בדינים ובסוגיות על סדר א"ב מאת יהודה בן רבי שלמה הכהן .על קצת הלכות הרמב"ם וכללי הש"ס והפוסקים בסדר א-ב. דפוס ישראל ב"ק , 1843. הספר יצא לאור שוב במהדורת צילום בהוצאת יצחק בראך בברוקלין ,1991, ובהוצאת מכון אוצרות חכמי ספרד באשדוד ,1997. המחבר יהודה בכר שלמה הכהן ממקובלי ישיבת "בית אל "שבהקדמה מצויין שכף רגלו מעולם לא יצאה מהקודש דהיינו מירושלים . אך הוא יצא לאחר פירסום הספר לשליחות בתוניס כשד"ר ונפטר שם ב-1850.

 

 

3.ספר פרי מפרי וספר נחפה בכסף ב: שאלות ותשובות על סדר הארבעה טורים ובסופו … באור רחב על הרא"ם בפירושו לסמ"ג הלכות חג בחג חלק שני מאת יונה בן חנון נבון .הוגה על ידי האברך המופלג זאב וולף בן הרב אברהם וולפינזאהן . 1843

הספר יצא לאור שוב במהדורות צילום בהוצאת דפוס פאר 1970
ובהוצאת מכון אוצרות חכמי ספרד ,אשדוד ,1997 .

ובגירסה ברשת יש אותו כאן .

 

4. ספר מועדי ה וקריאי מועד ( מחזור של שלוש רגלים כמנהג ק"ק ( קהילת הקודש ) הספרדים ) חלק שני . דפוס ישראל ב"ק ,1843 . חלק א. (לפסח ולשבועות) וכל סדר הקריאי מועד של ליל שביעי של פסח וליל חג השבועות. חלק ב' לסוכות ולשמיני עצרת) וקריאי מועד ליל הושענא רבא … תפלות להקפות ס"ת בשמחת תורה מרב … חיים יוסף דוד אזולא.י.
מחזור לשלושה רגלים וסדר הלימוד לשביעי של פסח שבועות .
היה זה המחזור הראשון שנדפס בירושלים.
בהקדמה לספר מספר המדפיס ישראל ב"ק על חורבן דפוסו בצפת על ידי הדרוזים ,על פנייתו למונטיפיורי בעקכות עלילת הדם נגד יהודים בדמשק ,ומתנת מונטיפיורי לאחר מכן ,מכבש דפוס חדש שנקא על שם התורם "מכבש משאת משה ויהודית " ששימש בדפוס עוד כ-40 שנה לאחר מכן .
לספר מצורפת התנצלות של המגיה זאב וולפנזון שכותב :.ועתה אנוש כערכי ..אך זאת אבקשך ….איזה משנה אם תביט ,חמות אל תחגורך ,כי עיני בשר לנו .לכן אל יהי לפלא בעיניך.
,אלה דברי המגיה ( זאב וולף ) וולפינזאהן יצ"ו איש ירושלים

 

5. ספר תולדות אדם בסוגיות ושיטות כל הש"ס
מאת משה דוד אשכנזי… 1845
יצא לאור במהדורה חדשה בידי מנחם מענדל טייטלבוים,ברוקלין 2004 . המחבר היה אב בית הדין בצפת ובהקדמתו הוא מדבר על המצב הכלכלי הירוד בצפת ועל אנשיה "עמוסי התלאות ".

 

6. באר בשדה : אשר חברתי … בתורת ה' … עם פי' … פרש"ן דת"א [רש"י] … ואחריו … הרא"ם פירוש על פירוש רש"י לתורה מאת רבי מאיר דגון ,דפוס ישראל ב"ק 1846. יצא לאור שוב בירושלים במהדורת צילום ב-1985 .
בראש הספר באה הקדמה של המחבר המתארת את מצב ירושלים באותם הימים : "היינו לחרפה לשכנינו ..ויאכלו את ישראל בכל פה הכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה ..עד כי אפס כסף כלו כל הכיסים ..ותקצר נפש העם ..."המחבר היה חבר בבית הדין של הראשון לציון אברהם גאגין .
אחרי ספר זה חלה הפסקה של שנים ארוכות בפרויקטים הספריים של זאב וולפינזון .הוא חזר אליהם שוב בשנת 1863.
7 קובץ סליחות ותפילות ליום ז' אדר : כפי מנהג חברא קדישה.תרכ"ג 1863 . והובא לבית הדפוס על ידי אנשי חברא זהו קופץ תפילות של 13 עמודים שקובצו בידי אנשי חברה קדישה שוולפנזון היה הגבאי שלה . והוא חתום על ההקדמה ביחד עם עמיתיו בחברה .

 

 

והספר החשוב והמעניין שבכולם מבחינת חוקרי זאב וולפנזון
8. ספר חמדה גנוזה והוא תשובות הגאונים תורתן של ראשונים ..אשר היה ספון וגנוז מכמה מאות שנים בכתב יד ישן נושן בגנזי מלכים ושרים רבני ירושלים ומן שמייא אתיייהיב לן נבזבזא דא להוציא לאור תעלומה …וגם הוספנו להדפיס בסוף הספר קונטרס א' מחידושי הרשב"א ז"ל למסכת יבמות ממהדורת בתרא שלו מכתב יד קודש שעוד לא נדפס מעולם " . מאת וולפנזון ושניאור זלמן שניאורסון תשובות רב שרירא גאון .הספר החשוב ביותר אליו היה וולפנזון קשור . לספר מצורפת הקדמה שבה מספרים שני המביאים לבית הדפוס כיצד מצאו את כתב היד קנו אותם בכסף מלא והגיהו אותם ואף הוסיפו מראי מקומות בשולי הדפים . 1863. הספר יצא במהדורת צילום חדשה , בהוצאת דפוס אופסט אמנים בירושלים ב1967 104 שנים לאחר הוצאתו הראשונה.

גירסה שלו ברשת יש כאן .

 

 

 

 

ההקדמה לספר "חמדה גנוזה".  :

בעזרת ה' יתברך
וזאת התעודה
בישראל
מהנהו תרי גיסי הרבנים החכמים המביאים הספר הקדוש לבה"ר (= לבן הרב
) הי"ו (= ה' יחייהו וישמרהו).
זבדנ"ו אלהי"ם בטובו . ונברכהו ונשבחהו אליו לבנו
פנינו . עשות מגמותינו . גדולת ימינו סעדנו והושיענו . שארית נחלתו יקראו אליו ורבים רחמיו . זכינו להוציא מטמון נסתר . וטוב להודות לה' כי גמר בעדינו . להוציא לאור פעולתינו . הן למאד יגענו בכחינו ומאדינו . למצוא דרך איך להשיג כ"י (=כתב יד) קודש תשובות רבותינו הק' גאונים הראשונים ז"ל . לחקוק בספר בדפוס נאה ומשוב' בירושלים עה"ק (=עיר הקודש) ת"ו (=תבנה ותיכונן) . ולסדרם בסדורי דבריהם ולשונם . לא חסר ולא יתיר ולא חלוף . כי כל דבריה' דברי ה' המה . ולשונם לשון (חכמים) מרפא. והמה ארזי הלבנון אדירי התורה אחוזי חרב מלומדי מלחמתה של תורה . עמודי גאוני עולם הם הגאונים הראשוני' ז"ל שהיו בזמן הדור הראשון אחר רבנן סבוראי ז"ל . מי יוכל לשער יקר ערך תור' תשובת' . כהיום מסיני נתנו . המעיין בהקדמ' נוראה תשובת רב שרירא גאון זצ"ל . יראה ויבין כי להם תהלה דומיה (הביטו נא וראו בדברי הרבנים הגאונים המובהקי' מפורסמים בארץ ובחו"ל רבני ספרד הי"ו ורבני אשכנז הי"ן חו_ פעה"ק ירושלם ת"ו הנדפסי' מעל"ד (=מעבר לדף) נודע כי הגאוני' ז"ל האירו עיני תבל ויושבי בה . מהם פנה מהם יתד לכל גדולי המחברים והמפרשי' הבאים אחריהם בכל דור ודור כנודע לכל גדולי יודעי דת ודין . וכאשר הזמין ה' את כתבי הקודש לידינו אחר הרבה יגיעות וחיפוש ירושלם . ובמחיר כסף מלא לקחנום . יגענו ולא הונח לנו עד אשר אם צרפנום בהגהת אותיותיה ופרטיה . יען כי עברו עליהם זמן זמנים מהרבה מאות שנים ועוד לא חבקו בהם ידים מעולם . וגם כי לא תמנו מלאכותינו בההגה' לבד כי גם לזאת שמנו עינינו להציג בגליוני הדפים איה מקום כבוד מאמרי רז"ל אשר בדבריהם הקדושי' הובאו . כי בהכתבים עצמם לא נתכנו . ןןןהמעיין במקורי מראה מקומות אשר הצגנו יפתחו לו שערי בינה גם בסוגיא . גם בהלכה . גם בכמה תשובות הצגנו בסופם בשני חצאי לבנה . לעיין במקומות שהובאו דבריה' בגדולי המחברים והמפרשי' ז"ל לסעד דבריהם מהתשובות הגאונים הללו . ואחרי כלות מלאכתינו ועסקינו בכתבי קדשי קדשים . אמרנו עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ ובחו"ל תורת הראשונים ז"ל . ולא תהי' תורת ה' תמימה . חתומה וסתומה . ויען אשר ראינו כי טוב בעיני ה' ית' לזכות את ישראל בסדורי תשובות הראשונים עם מקורי מעייני החכמי' בצידיהם ומהם בסופם אשר קראנום בשם מראה מקום . וכבר רצה אלהים את מעשינו . והאירו עינינו . הלכנו לאורם לתור אז בכל ספרי תשובות הגאונים הנדפסים הנמצאי' . לדעת מה מהם נדפס באותן התשובות . ולהבין ערך ההבדל ביניהם . ואלה שמות ס' התשובות אשר עברנו בהם לתור אותם . ס' שו"ת הגאונים הנדפס מקדם בקושטאנטינה ובפראג בשנת של"ה . וכולם תשובות קצרות מאד . וס' שערי צדק הנדפס בשאלוניקי בשנת תקנ"ב . וס' נהרות דמשק (בן משק) שנדפס בסופו שו"ת הגאונים ונקרא בשם שערי תשובה . בשאלוניקי בשנת תקס"ב . וס' הנקרא תשובות גאונים קדמונים הנדפס מחדש בברלין שנת תר"ח . וכאשר תמנו חפש מחופש מצאנו ראינו כי התשובות אשר הדפסנום בע"ה הלא הם כליל נזר תפארת התשובות . ועד היום לא נראה אורם בעולם . אך רק מעט מזעיר אשר הובאו באיזהו מקומן בספרי התשובות . וגם המה רובם ככולם . לא נדפס ככתבם ובלשונם . אך בשינוי לשון ובקיצור נמרץ ( ומפני זה לא חדלנו להדפיסן פה במתכונתן כדמות תבניתן בקובץ תשובות כתיבת יד שבידינו . ורשמנו בסופן בשני חצאי לבנה . תיבת שו,ת ישינות הוא מורה על ס' שו"ת הגאונים הנדפס בקושטא' ובפארג . ומהם רשמנו בסופן תי' שו"ת קדמונים . והוא מורה על שו"ת הנדפס בברלין . ומהם רשמנו בסופן ס' שערי צדק . או בספר שערי תשובה . (בסימן פלוני) . ואם יחפש הקורא הנעים בתורת ה' תמימה ימצא ההבדל) . וערבה לה' יגיעתינו כמנחת יהודא וירושלם ויעלה לריח ניחוח . ומגודל אהבת ידידת חמדת כתבי הקודש אשר זיכנו ה' להוציאם מכור הגנוז שהיו טמונים וגנוזים בגנזי מלכים ושרים רבני ירושלם עה"ק ת"ו מיום היותם זה הרבה מאות שנים ונעלמו מעין כל חי עד היום . לזאת קראנו שם הספר הנכבד והנורא ס' חמדה גנוזה וכשמו הטוב כן הוא . גם הוספנו להדפיס בסוף הספר קונטרס א' מחידושי הרשב"א ז"ל למסכת יבמות . ממהדורא בתרא שלו . (והוא כתוב בסוף המסכתא) אשר לא נדפס מעולם . והעתקנוהו מכתיבת יד חידושי הרשב"א ליבמות שבידינו . נכתב בשנ' שי"ד לפ"ק . להרב מהר"ר אברהם מונסון ז"ל (עיין בס' שם הגדולי' להרב חיד"א ז"ל) ותהלה לאל כי השגנו עוד הרבה כתיבות ידות קדושים מגדולי הראשוני' כמלאכים זיע"א (=זכותו יגן עלינו אמן) שיטות וחידושין מהרמב"ן והרשב"א והרא"ש והריטב"א והנימוק"י ז"ל וכדומיהן על איזה מסכתות אשר לא נראו עוד על פני תבל ותקותינו בטח כי ע,י ידידי נחליאל אשר יהיו בעזרתינו . נוכל להוציאם לאור . לחלקם ביעקב ולהפיצ' בישראל . וזכות תורתם ועבודתם יגן עלינו ועל כל ישראל ויגדיל תורה ויאדיר ובא לציון גואל : כ"ד (=כן דעת) המדברים לכבוד התורה ולומדיה . הבאים עה"ח בש"א לירחא תליתאה שנת כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם פעה"ק ירושלם ת"ו בב"א (=במהרה בימינו אמן):
נאם זאב וואלף בא"א מהור"ר אברהם זלל"הה וואלפינזאהן
:
נאם שניאור זלמן בא"א מה"ו מנחם יוסף זללה"ה שניאורזאהן
:
אהבת ציון אל
תשכח לנצח
ספר חמדה גנוזה והוא תשובות הגאונים . תורתן של ראשונים . רבנן
קשישאי . גאוני קמאי . אשר הי' ספון וגנוז . מכמה מאות שנים . בכתי' יד ישן נושן . ומן שמיא אתייהיב לן נבזבזא דא . להוציא לאור תעלומה . ויעלצו בה אוהבי שמה . ויקוים בנו מקרא שכתוב ומלאה הארץ דעה :
גם הוספנו להדפיס בסוף הספר קונטרס א
' מחידושי הרשב"א ז"ל למס" יבמות ממהדורא בתרא שלו מכתב יד קודש . עוד לא נדפס מעולם :
הובא לבית הדפוס ע"י הני תרי גיסי הר"ר זאב וואלף וואלפינזאהן נ"י : והר"ר
שניאור זלמן שניאורזאהן נ"י תושבי עה"ק ירושלם תו'
נדפס בדפוס הגדול והמשובח
ע"י הרב המדפיס מוהר"ר ישראל ב,ק הי"ו על מכבש הדפוס משאת משה מונטיפיורי הי"ו ויהודית נשמתה בגנזי מרומים תחת ממשלת אדונינו המלך החסיד הרחמן שולטן עבד איל עזיז ירום הודו
פעה"ק ירושלים תובב"א

בשנת כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם
לפ"ק :

מצבת הקבר של זאב וולפנזון בהר הזיתים.

נספח :תקופתו של זאב וולפנזון בספרות היפה

 

 ארץ ישראל באמצע המאה ה-19, זמנו של זאב וולפנזון  ובעיקר תקופת רעידת האדמה בצפת   שִמשו רקע ליצירות ספרות מעטות. ביניהן: 'עיר קסומה:הגדה של שלושה דורות ( 1949) '  של יהושע בר-יוסף,  שמתארות את ימי רעידת האדמה  וספרו של  אהוד בן-עזר: 'אפרת. מחזור סיפורים', הוצאת תרמיל, תשרי תשל"ט/אוקטובר 1978. הספר הורחב לרומן שכתיבתו טרם הסתיימה בשם 'והארץ תרעד'. עריכה אחרונה: 14.2.2004. פרקי הרומן המורחב פורסמו בהמשכים בגיליונות העיתון המקוון: 'חדשות בן עזר' החל מיום 9.3.2006. 2. וכדאי להזכיר כאן גם את שני ספריו של אהרון ירושלמי "דודו של מחבר "אקסודוס "ליאון יוריס שחיבר שני ספרים על   חיי ישראל ב"ק המדפיס ומשפחתו ( אישתו של ירושלמי הייתה צאצאית של ב"ק ) 
ספרים אלו הם הגזע : סיפור על רקע היסטורי (תל-אביב : טרקלין, 1978 ויצא לאור שוב בהוצאת ירון גולן 1995 ) <על ר' ישראל ב"ק> והמשכו הענפים : ספור על רקע היסטורי (תל אביב : אל"ף, תש"ם 1980) על ילדיו של ב"ק . ( אבל זאב וולפנזון אינו מוזכר שם ).

ירושלמי השלים את הטרילוגיה על תולדות משפחת ב"ק בספר "הבית מאבני כורכר (תל אביב : ירון גולן, 1993)שבו הוא מתאר את התקופה מראשית המאה העשרים ועד היום בחיי המשפחה .

כן כדאי להזכיר גם את אלבום הקומיקס של אלי וגוט אלי וגולד" ( אלי גוט מחבר ודוד גולדשמיט צייר) גלגולה של מזוזה ( הוצאת המחברים , 2004) אלבום קומיקס לילדים חרדים על סיפור עלילותיהם של שני יתומים חרדים בגליל בזמן רעידת האדמה הגדולה של 1837 השר משה מונטיפיורי הוא אחת הדמויות

אלי וגולד חיברו עוד אלבומי קומיקס שעוסקים בתקופה זאת ובמרכזם עומד מונטיפיורי .

הם חיברו מאז אלבום המשך בשם :בין שתי טיפות  ( אלי וגולד קומיקס, 2005)  " שמתרחש ב-1841 בעקבות עלילת הדם בדמשק . עלילות נער צעיר והקוף שלו  ומכניס אישים כמו מוניטיפיורי ומכניסים דמויות ידועות אחרות בעולם החרדי הרב שמואל סלנט רבה של ירושלים לעתיד בדרך לארץ ישראל .והמשיכו לעסוק בתקופה בסיפוים נוספים כמו "הכתר שניצל ".  

 

ב-2008  יצא לאור  הספר "המשורר השביעי "  של יוסי יזרעאלי במאי תיאטרון ואחיינה של החוקרת שושנה הלוי " שבו  הוא מתאר את גילגוליו של ספר מיסטי נורא שהודפס בצפת לפני חורבנה ברעידת האדמה

 .זאב  וולפנזון  שהתעניין מאוד בספרים  קדומים ומסתוריים כמו "חמדה גנוזה "  מן הסתם היה מתעניין  גם   בספר זה שבמציאות ההיסטורית בלא בדיונית  הוא היה אמור להיות המגיה שלו אם היה יוצא לאור …  

אם מישהו יכתוב בעתיד יצירה ספרותית על תקופה זאת כדאי שינצל את דמותו הססגונית של זאב וולפנזון ,כאחת הדמויות היותר מעניינות של בני התקופה .

 

 

ביבליוגרפיה
משה מונטפיורי משה וירושלם : כולל ספור מסע להשר משה מונטיפיורי … בשפת ענגליש, אדות פרטי מסעו האחרון לארץ הקדושה בשנת תרכ"ו. לשפת עבר על ידי דוד גארדאן. , ליק : דפוס זיבערט, תרכ"ו.. תרגום שניח אשא אצמשביץ ,1876, ורשה .

.מ. טוקאצינסקי "חצר רבנו יהודה החסיד ןבית התלמוד תורה הכללי וישיבת עץ חיים הגדולה . " לוח ארץ ישראל שנה ט' תרס"ד ( 1903-1904) . הופיע שוב ב"לוח ארץ ישראל א' :מבחר מאמרים בעריכת אלי שילר ,הוצאת אריאל ,1980 .

כולל תאור של בניית ישיבת "עץ" חיים " והשתתפותו של זאב וולפנזון במבצע כסוכן הישיבה. 

אברהם משה לונץ "יובל בית הכנסת "בית יעקב " בחורבת רבי יהודה הנשיא תרכ"ד –תרע"ד  הופיע במקור ב"לוח ארץ ישראל כ-כא  תרע"ה ( 1914-1915 )  הופיע גם בתוך " "נתיבות ציון וירושלים :מבחר מאמרי אברהם משה לונץ .  הוצאת מוסד הרב קוק ,1970ושוב  בלוח ארץ ישראל:מבחר מאמרים כרך ג' . ערוך בידי אלי שילר  הוצאת אריאל ,1981.

תיאור בניית בית הכנסת "בית יעקב " בידי זאב וולפנזון . 

 

יהושע ילין זכרונות לבן ירושלים  תקצ"ד-תרע"ה / תקצ"ד-תרע"ה / ירושלים : (דפוס ציון), תרפ"ד. ,מהדורה מצולמת הוצאת אריאל ,1991.
יהושע ילין , זכרונות לבן-ירושלים : תקצ"ד-תרע"ח הוצאת בני משפחת המחבר , 1924. "ל ע"י בני משפחת המחבר במלאת לו שמונים שנה ; העריכה וההגהה והטפול בהדפסה נעשו על ידי אבינעם ילין (נכד המחבר, בן בנו הבכור דוד ילין ). מהדורה שנייה הוצאת גנזי ירושלים , 1972 , מהדורה שלישית ,הוצאת אריאל 1991 .

הרב חיים הירשנזון  חדושי הרח"ה : למסכתא הוריות בבלי וירושלמי 

 חלק שלישי  הוא קונטרס חליפות מכתבים. הערות רבנים ותלמידי חכמים על חלק ראשון ותשובותי עליהם ובהם גם נקודות היסטוריות והשקפות מעניינות בפרק התחיה ובכל ההופעות בענינים העומדים על הפרק .  ירושלם,  דפוס העברי תרפ"ו  1926

. ירושלם,  דפוס העברי תרפ"ו  1926

 

כולל התקפה על הדרך שבה מתואר זאב וולפנזון בספרו של יהושע ילין ותיאור איך פעל להכרתם של האשכנזים כיהודים לכל דבר בעיני השלטון העותמאני .


אריה לייב פרומקין תולדות חכמי ירושלים : משנת ה"א ר"ן ליצירה עד ה"א תר"ל ליצירה יצא לאור בשלשה חלקים עם תולדות המחבר ותמונתו, ועם הערות והוספות רבות ; מלואים ומפתחות מאת אליעזר ריבלין ירושלים : דפוס סלומון, תרפ"ח-תר"ץ /
פנחס בן צבי גרייבסקי בנות ציון וירושלים : ספר זכרון לשמותיהן ופעולותיהן של אחיותינו … העסקניות בחמר וברוח על שדי הישוב הישן-החדש בירושלם, עריה ומושבותיה , ירושלם : דפוס צוקרמן, תרפ"ט-תרצ"ג, מהדורה חדשה ירושלים : יד בן צבי, תש"ס.  
כולל פרקים על אישתו של זאב וולפנזון רבקה, ועל בתו ""ממקה".

חיים מיכל מיכלין "כולל הפרושים בירושלים בסוף המאה השישית " "תבונה " שנה שנייה גליון 4.1.1933 

כולל  רשימת חלוקה של הפרושים משנת 1838 ? ומוזכרים בו " ר' אברהם משקלאב ובנו זאב וולף " כולל סכומי הכסף שקיבלו מרוסיה.

 

\אליהו לנדא "מצבת קבורת רחל עד היום הזה "לזכר מרת רחל רלבג ז"ל תר"ץ. –תרצ"ד " בתוך "גנזי ירושלים קיח קיט, תרצ"ד .
מאמר הספד על רחל נכדתו של זאב וולפנזון שכולל מידע רב גם על הסב.

 ועד היובל לחיים מיכל מיכלין " תפארת שיבה :ספר החיים למע"כ… מוהר"ר חיים מיכל מיכלין, ליום הגיעו לתפארת שיבה ((כ"ט שבט תרכ"ז-שבט תרצז))  ירושלים : (דפוס עדני, תל אביב), תרצ"ז .כולל רשימת של מנחם וולפנזון שבה הוא נזכר בסבו זאב ובמקורביו .

ישראל בן זאב "תולדות חיי הרב הגאון הדיין ואלפינזאהן מחבר מחזה אברהם הדיין הראשון לעדת האשכנזים הפרושים בארץ ישראל " הקדמה ל"מחזה אברהם –תגלחת בחול המועד מאת אברהם ואלפינזאהן הביא לבית הדפוס וערך אליהו לנדא . הוצאת יעקב אלעזר לנדא תל אביב,תש"ז .

דוד תדהר ,האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו הוצאת ספריית ראשונים ,תל אביב. 1947 . כרך א' ע' 304

שלמה זלמן ריבלין ( כותב אנונימי ) חיים הילל ריבלין ( עורך שתחת שמו הופיע הספר ) חזון ציון : שקלוב וירושלים : תולדות עלית תלמידי הגר"א ומפעליהם ביסוד הישוב בארץ ישראל. (תל-אביב) : (דפוס א. מוזס), (תש"ז,1947

חיים מיכל מיכלין בראי הדורות :אוסף מאמרים, זכרונות ורשימות על ירושלים,

  תל-אביב : צ. ליינמן, תש"י,1950.

כולל גם הקדמה מקיפה ומפורטת של ישראל בן זאב שמספר על קשריו של מיכלין עם זאב וולפנזון.

ישראל בן זאב "תנועת "חזון ציון " גורם ראשון בבניין מדינת ישראל ". בתוך "מוסדי ארץ –מאמרים וחלקי מאמרים על תולדות עליית תלמידי  הגר"א "מוסדי ארץ " מפעליהם ביסוד ישוב האשכנזים בירושלים מאת ותיקי ירושלים וצאצאי תלמידי הגר"א .מסודר ומוצא לאור על ידי ועדה מצאצאי תלמידי הגר"א בירושלים .תשי"א.
אליעזר יערי שליחי ארץ ישראל: תולדות השליחות מהארץ לגולה מחורבן בית שני ועד המאה ה-19 .מוסד הרב קוק תשי"א.
אליעזר הורביץ ( עורך ) מוסד היסוד : תמצית מתוך תולדות ועד הכללי כנסת ישראל ירושלים בו כלולים עיקרי התולדות של הישוב הישן בא"י. ירושלים מהדורה א' בעריכת הועדה לתולדות הישוב הישן,1951 .מהדורה ב' מוחבת : הוצאת ועד הכללי כנסת ישראל, תשי"ח. .יצא לאור שוב בדפוס צילום בשנת 2000 תחת השם " מוסד היסוד :תולדות ראשית הישוב בירושלים על ידי תלמידי הגר"א : [תמצית מתוך:
תולדות ועד הכללי כנסת ישראל ירושלים] / [בעריכת הועדה לתולדות הישוב הישן בארץ ישראל ;.
אליעזר הורביץ ( עורך ) מוסד היסוד :
תמצית מתוך תולדות ועד הכללי כנסת ישראל ירושלים : בו כלולים עיקרי התולדות של הישוב הישן בא"י / בעריכת הועדה לתולדות הישוב הישן בא"י ; נערך לדפוס ע"י אלעזר הורביץ, יצא לאור ב-1951 , מהדורה ב' מורחבת ירושלים : ועד הכללי כנסת ישראל, תשי"ח 1958 .

יוסף זונדל וסרמן "הכסף יענה את הכל .." בתוך "ירושלים העתיקה :לקט סיפורים אגדות ותיאורי חיים " ערכו יעקב רימון ויוסף זונדל וסרמן "הוצאת המכון לאיסו,ף סיפורי ארץ ישראל ואגדותיה ,תשי"ח. ע' 186-187אברהם שמואל שטייין

/    תל-אביב :   אל"ף,   תשכ"ד 1964 

יצחק יעקב ילין "החלוץ הראשון " ( ר' וולעלויל באבעס" ) בתוך "אבותינו : פרקי -היסטוריה והווי, דמויות וסיפורים מחיי בוני הישוב הראשונים .ירושלים : מוסד הרב קוק, (תשכ"ו, 1966 ). ע' יח-כ.
אברהם בנימין ריבלין ירושלים :תולדות הישוב העברי במאה התשע-עשרה ; הקדמה – דוד בן-גוריון.הוצאת אלי"ך , 1966 .

יהושע קניאל היחסים בין הספרדים והאשכנזים בישוב הישן בירושלים:<מהתישבות תלמידי הגר"א עד שנות ה-80 של המאה ה-19 .  עבודת גמר לתואר שני ,אונ' בר אילן , 1970

 

אליעזר רפאל מלאכי פרקים בתולדות הישוב הישן :קובץ מאמרים,הקיבוץ המאוחד ,1971
אברהם בנימין ריבלין עטרה ליושנה :פעולות, פרשיות, מאורעות והישגים בישוב העברי בירושלים במאה התשע-עשרה,הוצאת אל"ף 1973 .
.
יוסף זונדל וסרמן "" הבקשיש המתיק את הדין –רבי זאב וולפנזון " בתוך "מיקירי ירושלים "דמויות מתלמידי הגר"א מוילנה ואחרים . הוצאת מסלול ,תל אביב תשל"ג

שושנה הלוי ספרי ירושלים הראשונים :
הספרים, החוברות והדפים הבודדים שנדפסו באותיות עבריות בחמישים השנים הראשונות לדפוס העברי בירושלים <תר"א-תר"ן, 1841-1890 מכון יד בן צבי 1975 .

 יהושע קניאל "מאבקים אירגוניים וכלכליים בין העדות בירושלים במנאה הי"ט" בתוך פרקים בתולדות הישוב היהודי בירושלים: כרך ב ' הוצאת יד בן צבי  ,1976 

(מהדורה מתוקנת ומורחבת של הספר 'הספרים העבריים שנדפסו בירושלים בחמישים השנים הראשונות – תר"א-תרנ"א (1841-)'1891, ירושלים מוסד יד בן צבי תשכ"ג"1963  .) הספר ראה אור שוב במהדורה מצולמת בהוצאת אריאל בשנת 2005 במלאת 20 שנה לפטירתה של שושנה הלוי.

יעקב משה ריבלין ראשית הישוב היהודי מחוץ לחומות.הוצאת המשפחה תשל"ח ( כולל פרק על הגוורדיה היהודית ) .

גרשון גרא כל ההתחלות ספרית מעריב ,1984 ( כולל פרק על הגברדיה היהודית )

רות פ. גודלשמידט-לעהמאנן משה מונטיפיורי, :   1885-1784    ביבליוגרפיה  משגב ירושלים, המכון לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח, תשמ"ה (1984.

כולל איזכור יחיד של שיר תהילה שכתב זאב וולפנזון לכבודו של מונטיפיורי.

צבי קרגילה "שד"ר מירושלים לקהילות בצפון אפריקה " בתוך מיכאל :מאסף לתולדות היהודים בתפוצות ,המכון לחקר התפוצות ,תל אביב ,תשמ"ה .כרך ט'. ע' קצד-קצט. ( המאמר שלכאורה עוסק בשליחות של אברהם וולפנזון עוסק למעשה בזאב וולפנזון והמדובר בטעות של החוקר).
אריה מורגנשטרן "מסורות משפחתיות במבחן המחקר ההיסטורי משפחות ריינס וולפינזון ,רלב"ג רובלר ושפירה " בתוך גאולה בדרך הטבע :תלמיד הגר"א בארץ ישראל תק"ס –ת"ר 1800-1840 –מחקרים ומקורות .מהדורה שנייה ומורחבת הוצאת מאור ירושלים תשנ"ז

שאול ספיר "מקנטרברי לירושלים :לקר תולדותיה של תחנת הרוח באנגלית בירושלים לאור גילויים חדשים " קתדרה ספטמבר 1996.

 

אמנון מיכלין מעשי רוקחים : פרקים בתולדות הרוקחות בארץ ישראל, הוצאת משרד הביטחון ,1999

אמנון מיכלין הוא נכדו של חיים מיכל מיכלין שהיה שכן  וידיד של זאב וולפנזון ושל צאצאיו .

יהושע קניאל במעבר: היהודים בארץ-ישראל במאה הי"ט : בין ישן לחדש ובין יישוב ארץ הקודש לבין ציונות מבחר מאמרים, יד בן צבי 2000

 

 

מרגלית שילה נסיכה או שבויה? :החוויה הנשית של היישוב הישן בירושלים,אוניברסיטת חיפה ומורה ביתן ,2001

שבתי זכריה סיפורי חצרות ובתים בין החומות :פרקים בתולדות היישוב היהודי בירושלים העתיקה בדורות האחרונים,הוצאת ראובן מס ,2006 . כולל פרק על אברהם הדיין ועל בנו זאב וולפנזון .

אריה מורגנשטרן השיבה לירושלים :חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה התשע עשרה"הוצאת שלם ,ירושלים ,2007.
ישראל בן זאב "שלושה ממיסדי ישוב האשכנזים הפרושים במאה התשע עשרה רבי ישראל משקלוב ,רבי אברהם הדיין וולפינזון ובנו רבי זאב איש ירושלים ". מאמר גדול שלא פורסם בדפוס  .

קישורים רלבנטיים
בלוג משפחתובלוגיה :בלוג לחקר תולדות משפחות
הבלוג של חיים פרידמן :חוקר שושלות

 

ראשיתו של הדפוס בארץ ישראל

שחזור בית כנסת "בית יעקב "

 

הספר שהחריב את העיר צפת :  מאמרה של פרופסור נורית גוברין על "המושרר השביעי " רומן מיסטי על ספר שהודפס בצפת לפני רעידת האדמה

שבתי זכריה חוקר תולדות משפחת וולפנזון
היה היה איש גיבור : עוד חקירה משפחתית
התעלומה המסתורית של אברהם וולפנזון .

 

 

שיר סיום של זאב וולפנזון לספר שהגיא.

 

הספר שהחריב את העיר צפת

בימים  אלה יצא ספר מעניין מאוד על יוסי יזרעאלי  הידוע בדרך כלל כבמאי תיאטרון של הצגות כמו "הצגת הילדים הקלאסית "עוץ לי גוץ לי   של אברהם שלונסקי " ו"צור וירושלים "

 של מתתיהו שוהם  )  הפעם יזרעאלי נטש את התיאטרון לתחום הספרות היפה אל "המשורר השביעי " רומן על  ספר שירה מיסטי  מסתורי שהודפס בבית הדפוס של צפת זמן קצר לפני חורבנה ( שהוא כנראה קשור אליו )  ועל השפעתו  ההרסנית על חוקרים בימינו אלה .

לי תמיד יש עניין בכל ספר שעוסק בחיפוש וחקירה של ספרים קדומים ומסתוריים ,אבל פרט לכך יש לי  עניין מיוחד  ברומן זה  זאת  מאחר שאבות אבותיי ממשפחת וולפנזון חיו בצפת בעת חורבנה בידי רעידת האדמה ואחד מהם זאב וולפנזון היה המגיה  הראשי בבית הדפוס של המדפיס הצפתי ואחר כך הירושלמי ישראל ב"ק , ( שמופיע בספר בשם "לוריא ")

יזרעאלי הוא אגב  אחינה של אחת החוקרים הראשיות של תקופה זאת שושנה הלוי ,שספרה ספרי ירושלים הראשוניםהספרים, החוברות והדפים הבודדים שנדפסו באותיותעבריות בחמישים השנים הראשונות לדפוס העברי בירושלים <תר"א-תר"ן, 1841 על הספרים הראשונים שהודפסו בעיר ירושלים הוא מקור המידע העיקרי על הספרים שאותם הגיה אותו זאב וולפנזון ,וניתן לנחש שהיא ומחקריה שימשו כמקור השראה ראשי לספר. .  

להלן מאמר של חוקרת הספרות הידועה פרופסור נורית גוברין על הספר שהושמע כהרצאה בערב ספרותי לכבוד הספר.

מאמר זה   הוא  נוסח מקוצר של מאמר. שיתפרסם בשלמותו  בכתב-העת 'גג', בעריכת חיים נגיד, גיליון מס. 18, קיץ תשס"ח.

 הסימנים [ – – – -] מעידים על המקומות שבהם קוצר הדיון המפורט. הסעיפים החסרים כאן: ניתוח השמות-הדוברים בספר; דיון ברקע ההיסטורי הריאלי והמטאפורי; פירוט שלבי החיפוש המתוארים בספר; דוגמאות למובאות "אני מאמין" או למעשה "אני שואל" מתוך הספר; דוגמאות של ביקורת על מוסדות המדינה, ביניהן האוניברסיטה העברית ואגודת הסופרים.

 פרופסור נורית גובריןחוגגת בימים אלו את הפירסום בהוצאת כרמל  שני קבצי מאמרים חדשים שלה  הכרכים השלישי הרביעי בסדרת "קריאת  הדורות :ספרות עברית במעגליה " של מאמרי מחקר בנושאי תולדות הספרות העברית .

. ואם  תרצה השכינה בקרוב יופיע גם מאמר שלי על הספר המעניין והחידתי.אבל בנתיים לפניכם בפרסום בכורה עולמי מאמרה של פרופסור גוברין בנושא .

 

 

שלולית אור"
על ספרו של יוסי יזרעאלי: 'המשורר השביעי'
דברים בערב לכבוד הופעת ספרו של יוסי יזרעאלי: 'המשורר השביעי' (הוצאת כתר, תשס"ח/2008); "תולעת ספרים" ד' בניסן תשס"ח (9.4.2008).
מאת פרופסור  נורית גוברין

א. כותרות

צפת במאה ה-19

כותרת דברי "שלולית אור" (32; 205) שהיא מובאה מתוך ספרו של יוסי יזרעאלי 'המשורר השביעי', יש בה כדי להבליט את האופי הפרדוכסאלי של הספר: דבר והיפוכו; המכוער והיפה; הנמוך והגבוה; הבזוי והנעלה; המלוכלך והטהור. צירוף זה גם "מתכתב" עם כותרת סיפורו של חיים הזז: "שלולית גנוזה" (תרצ"ג/1933) ואולי גם עם מחזהו של הזז: "בקץ הימים" (תרצ"ד/1934); כשם שהספר כולו "מתכתב" עם ספרות הקבלה, הסוד והמסתורין העברית, ספר הזהר, כתבי רבי נחמן מברסלב: "אין דבר שלם יותר מלב שבור", עם יצירותיו של ש"י עגנון, ביניהן: 'שירה'; 'עידו ועינם' ועוד הרבה. 1 דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת. דבר וניגודו המשולבים זה בזה, מערכת של הפכים שהם אחד ולחלופין: מערכת הפכים, שנשארת מפורקת.
1. יוסי יזרעאלי עיבד וביים בין השאר גם את יצירותיהם של סופרים אלה.

בין הניסוחים החוזרים בספר: "כל זה ייגמר בשיר" (38); "פתח המילוט נמצא בשיר" (41).
בין המוטיבים המרכזיים שלו: כוחה של הספרות, כוחה של המילה, כוחה של הלשון העברית, כוחן המאגי של אותיותיה; השפעת הספרות על החיים: "ספרות מעשית" (41), על משקל הניסוח המקובל: "קבלה מעשית". והשאלות: האם יש בכוחה של הספרות, של השיר, להשפיע על המציאות. וכשה"ספרות המעשית" משתבשת, הכול משתבש. מה משתבש? מהו הכול? מהי המציאות?
שם הספר: "המשורר השביעי" רומז לחיפוש אחר השלם, המושלם, המחזורי, הסגור. לא רק: בשבעה ימים נברא העולם, אלא גם "שבע ברכות"; "שבעת מדורי גיהנום"; "שבעת פלאי עולם"; "הרקיע השביעי" ועוד כהנה וכהנה צירופים מיתיים, עם מספר "מחזורי" זה. לספר שבעה פרקים, המספר 7 חוזר בו הרבה, והוא אחד המוטיבים המרכזיים שבו. אין ספק שהוא מזכיר גם את "הטור השביעי" של נתן אלתרמן. זהו שם טכני, שנהפך למושג: יצירת ספרות בנושאים בוערים העומדים על הפרק, שקהל הקוראים ציפה לה בשקיקה בכל שבוע, כמורה-דרך.
שתי הכותרות יחד מעידות על מוטיבים מרכזיים בספר: החיפוש, והפרדוכסאליות, שימוש חופשי במערכת האסוציאציות לספרות הדורות הקודמים המסורתית והחדשה.

ב. ספר חידתי

אקדים ואומר: זהו ספר חידתי, אניגמתי. איני בטוחה שירדתי לסוף דעתו ושהבינותי אותו עד תומו. הקושי לרדת לסוף דעתו של הספר, יכולה לנבוע, כמובן מקוצר המשׂיג, ובמקרה זה מקוצר המשׂיגה, ויכולה גם להיות תוצאה מכך, שהחידתיות מובנית בספר כחלק מהותי שלו. אופיו של הספר הוא להיות בלתי מובן, להתפרש לכיוונים רבים ושונים. דברי כאן יהיו ניסיון להבנה, המותירה אפשרויות נוספות פתוחות.
יתכן, שמי שהוא בן בית בספרות המיסטיקה היהודית, ומכיר היטב את ספר הזהר, ספר יצירה וקבלת האר"י, יהיה לו קל יותר להלך בשבילי הספר. יתכן שהוא כתוב כמערכת של סמלים מיסטיים, במונחים של לידה חדשה, של גאולה. במערכת זו יש חשיבות עצומה לאותיות ולצירופיהם. וזו תורה שלמה. אולי בכלל יש להבין את כל ההתרחשויות, במישור הסמלי, המטפורי, לרבות, אלה המיניות.
כאמור, לא קל לרדת לסוף דעתו של הספר, לא קל לשמוע את הטון שבו נכתב, כדי לקבוע אם המדובר בפרודיה או בסיוט, בביקורת סאטירית או בחרדה גדולה, באירוניה או בחמלה וברגישות גדולים, או מה שיתכן מאד: גם וגם. לא ברור מהו חלום ומהי מציאות? מה הזיה מה אמת? יש עירבוב בסדר הזמנים, גילגולי דמויות מתקופה לתקופה, האנשת הדומם, ציפייה לגאולה, שתבוא, אם תבוא "דרך הביבים" ולגואל. בהשפעת סיפורי 'ספר המעשים' של עגנון; 'החיים כמשל' של פנחס שדה ועוד.

לפעמים נדמה שזוהי כתיבה בקודים אישיים, המובנים רק לכותב עצמו. לפעמים נדמה שזהו דיאלוג של הכותב עם עצמו. חריפה במיוחד היא התחושה, שהספר נכתב מתוך כאב גדול, כאב של אבדן, מתוך פחד, חרדה ותחושות מיסטיות עמוקות של הכותב. יש בספר יסודות אוטוביוגרפיים הקשורים במשפחה, במעבר מצפת לירושלים ובעיר ירושלים שבה נולד וגדל, אבל הם חבויים עמוק מתחת לשכבות הכיסוי של הספר. דומה שקשה לחשפם ללא עזרת המחבר .
השירים בספר, שלא נדונו כאן, מחייבים מחקר השוואתי עם חמשת ספרי שיריו של יוסי יזרעאלי.

זוהי כתיבה אניגמטית, המתארת מצבים בלתי אפשריים, מציאות סוריאליסטית, המחייבת את הקורא לחפש את פִּשרה מחוץ לחוקי ההיגיון והעלילה המקובלים. אבל בעת ובעונה אחת גם להתייחס למסופר כאל הזייה, סיוט, ואולי תרמית ואונאה. זהו ספר שיש בו גם יסוד בלשי, עלילת מתח ומסתורין. זהו ספר של מסכות. ריבוי המסכות קשור להיותו של המחבר איש תיאטרון. אבל המסכות הן גם האמת, ה"אני" האמיתי.
בכל פעם שנדמה שאפשר לנסח איזו תובנה על הספר, בא ההמשך ומפריך אותה. בכל פעם, שתיאורו של איזה גיבור, נראה, לכאורה, ריאליסטי, מציאותי ואובייקטיבי, באה הפִּסקה הבאה והופכת מסלול זה על פניו. קשה ואולי בלתי אפשרי לנסח מאפיינים פסיכולוגיים וריאליסטיים על הגיבורים, התנהגותם ומניעיהם. גיבורים רבים הם גלגוליהם של בני-דמותם הקדומים; יש להם בבואה מקבילה או מהופכת בעבר או בהווה. הגיבורים חיים כל הזמן "על קו הקץ", נתונים לתחושות עזות של הישגיות, יצריות, תחרותיות, חמדת בשרים, מין, מוות. כל אלה גובלים בטירוף של "עד כלות", של פריעת חוקי המוסר ו"הסדר הטוב". יש בהם גם מן התאווה למצוא אהבה, לחזור לחיק האם ולינוק ממנה, בד בבד עם הרצון לחלק עמה את יצועה. יצר החיים ויצר המוות משמשים בערבוביה, יחד עם יצר ההרס הבנייה. סדר הזמנים מפורק, וכך המחיצות בין הזמנים, בין המקומות ובין המוות לחיים. כך, למשל, כותב יכין, אחיה של בינה, "בכתב ידו החרטומי" "בעזרת ראי", כלומר: "חלקי השיר היו כתובים באותיות הפוכות, כששורות השיר כתובות אחורה והבתים בנויים מהסוף להתחלה" (161). ובמקום אחר: "השיר נכתב בצופן" (212)

. בהמשך מתגלה יכין כגלגולו של "המשורר השביעי" ששמו ינון (166): "דמותך בראי נפרדת ממך, ומתוך האפלה שלתוכה היא נמוגה היא שבה אליך, לא מזוהה, וזה אתה" (166). אבל במקום אחר, ייתכן שזוהי בכלל אשליָה, אונאה, תרמית. זהו אחד המפתחות, להבנת הספר, שרבים כמותו מפוזרים בו, אבל לא פחות משהם פותחים, הם גם סוגרים, ובעיקר – מבלבלים. לכן, יש לחפש את סימני ההיכר של הספר בתחומים אחרים: סוריאליסטיים, מטא-ריאליסטיים, שילובים בלתי-אפשריים של יסודות מנוגדים שאינם כפופים להיגיון המקובל, הדרים בכפיפה אחת. אולי אפשר להשוות לסרט של פליני, שבו הכול דחוס מאד, ומעורבב יחד, האפשרי והבלתי אפשרי, ההגיוני והאבסורדי. וגם אז, עדיין כל האפשרויות פתוחות. השאלות רבות מן התשובות האפשריות.
האם יש בספר תובנות על החיים? על המציאות? על הספרות? אם כן, מה הן? האם יש בו חזות קשה על מדינת ישראל? האם יש בו פתח של תקווה? האם זו אפוקליפסה וחזון בלהות? האם העבר מעיד על העתיד, על מה שיהיה? האם הספר מנבא את קץ הספרות העברית? האם הוא מדגיש את חשיבותה המרכזית של הספרות? של השיר? של המילים? האם הוא מנבא את העתיד הצפוי לספרות? למחקר? לתרבות? למדינה? עד כמה אפשר להתמסר לספרות? לשירה? למחקר? האם זה ספר על כוחן של מילים ועל אזלת ידן של מילים? על כוחה של ספרות וחולשתה? על מגבלותיה של הלשון לתאר את פנימיותה של הנפש? על השפעתם של שירים לשנות מציאות ולברוא מציאות? האם הוא משאיר הכול פתוח, כדי לגרום לקוראים לחשבון נפש? האם הוא מנבא את סוף העולם? את סופה של מדינת ישראל? או להיפך, את המשך קיומה תוך כדי המשך ההתלבטות והחיפושים? האם זה גם או רק ספר ארס פואטי הבודק עם עדיין יש לספרות כוח? עתיד?

מפתחות להבנה

אנסח מספר אפשרויות להבנת הספר, מעין מפתחות להבנתו. איני בטוחה שכולם פותחים, איני בטוחה שלכך "התכוון המשורר"; אין ספק שאפשר להציג מפתחות נוספים.
זהו ספר של חיפוש. חיפוש שאסור שיסתיים. חיפוש כתכלית. חיפוש כמטרה. חיפוש לשם חיפוש. זהו ספר של כמיהה לגאולה, גאולה דרך הביבים, מעין "מצווה הבאה בעבירה". אבל הגאולה היא גם הקץ, הסיום. סוף הדרך. זהו ספר המעלה על נס את הגעגוע והציפייה ולא את התגשמותם, את הדרכים ולא את סופי-הדרכים. זהו ספר המעריץ את מי שמוסר את נפשו על המחקר אבל בעת ובעונה אחת גם בז ולועג לו, ורואה בקיצוניות היתרה, סכנה ועקרות. זה ספר המנגיד את החיים מול הספרות; את המציאות מול המחקר; את השירה מול היצרים, ולש את כל החמרים האלה יחד. יש בו ביקורת נוקבת ופרודית בצד הערצה גדולה למתמסרים עד כלות; מגע הדוק בין החיים למוות; בין המין והכיליון; בין המוסר לבין פריעתו בגילוי עריות. אמונה בגלגול נשמות בספרות ובחיים. כך, למשל יש בו אמונה בכוחה המאגי והמיסטי של המכונה: "מכונת הדפוס העשויה עץ זית". למכונה זו חיים משלה בספר והיא אחד המוטיבים המניעים אותו. זוהי מכונה שגולפה בסכין מוהלים, ש"תפעל רק בירושלים" ו"כל מי שבא במגע עם המכונה במסעה מצפת לירושלים נפגע או מת" (83). כמו "ארון ברית האלהים", בספר שמואל א פרקים ג- ז. המכונה מיוחמת, דו-מינית, מושכת אליה גברים ונשים כאחד, ומביאה לאובדנם.
יש בספר ביקורת על המשפחה וסדריה. גילוי עריות בתוך המשפחה: בינה לוריא שוכבת עם אביה, נכנסת להיריון ממנו ומפילה, וכן שוכבת עם אחֶיה, ומביאה לאבדנם. נגה ברוידא שוכבת עם כל בני משפחת לוריא, לרבות משיכתה ההרסנית לבּינה. יש בספר ביקורת על יחסו של מנחם לוריא לאשתו המסורה לו מאד, "הרוקמת", שהוא מבזה את מלאכת האמנות שלה ומשתמש "במפיות התחרה שלה לניגוב שמן המכונות" של הדפוס. לאחר שהאשה גילתה זאת, "חדלה לרקום. זמן קצר לאחר מכן חלתה ומתה" (89). מוטיב זה חוזר עוד כמה פעמים בספר (136; 179) כביטוי למתחים בין הבעל לאשתו, הרקמה= האמנות, לדפוס, האמן למכונה ועוד. בֶּני, בנו של יכין, ממשיך את יחס הזלזול הזה וגם הוא "מנגב את ידיו בסמרטוט שהיה פעם תחרה" (199).

 

מכונת הדפוס של ישראל ב"ק " הבסיס למכונת הדפוס של לוריא בספר "המשורר השביעי ".

בספר מתואר קרב איתנים בין שתי משפחות: משפחת החוקר: ד"ר ירוחם ברוידא, ומשפחת יצחק חיים בריליאנט לוריא, בעל דפוס "גאולה" בעל "הגניזה", כותב הסיפורים הארוטיים, מדפיס או מחבר הספר "ששת המשוררים". בתווך: המבקר: ברוך בראלי. הקשר בין המשפחות, הוא בהתחרות על כתיבת הספר: "תולדות המשורר השביעי" והוצאתו לאור. הקרב מסתיים לבסוף בלא כלום. הספר, שלא ברור מי כתב אותו, ואם הוא בכלל נכתב, נשרף. בינה ספק נשרפת ספק מתאבדת בשיגעונה. הנשארים בחיים, ממשיכים, כביכול, בחיי היום יום שלהם, אבל ממשיכים להיות גלגוליהם של הדמויות מן העבר, ומוסיפים לשאת בתוכם את זרעי הטירוף.

ד. שמות דוברים

כל השמות של גיבורי הספר הם שמות-דוברים, שלא תמיד הצלחתי להגיע למלוא עומק משמעותם. אין ספק שיש לחפש את משמעותם בעולם הקבלה, הסוד והמסתורין היהודי. שם-דובר פירושו: שם שיש לו משמעות, המעידה על הגורל והאופי של בעליו. זהו שם המקוּשר עם בעל-השם בעבר, מן ההיסטוריה היהודית, ולמעשה, ממשיך אותו כגלגולו. כל שם מחייב מחקר מפורט של "מדרש שמות", שיש לו אחיזה במסורת היהודית, במיוחד זו הקבלית. כך, למשל, מתחילים שמות רבים באות בי"ת, היא האות שבה נברא העולם: "בראשית ברא", עם כל הדרש של חז"ל על אות זו. [ – – – – -]

ה. הרקע ההיסטורי

אין זה ספר ריאליסטי, על אף עובדות היסטוריות בדוקות ונכוחות הנזכרות בו. כגון: הרעש, כלומר רעידת האדמה בצפת, שהתרחשה בשבת, כ"ד בטבת תקצ"ז (1.1.1837); 4 המגפה שפרצה בעקבותיה; הדפוס של ישראל ב"ק, בצפת שנוסד בשנת תקצ"ב/1832. 5 [ – – – –
( עם זאת יש לציין שבית הדפוס הראשון בצפת הוקם בשנת 1577 על ידי ר' אברהם בן יצחק אשכנזי, והתקיים כ-10 שנים. )
]
רעידת האדמה בצפת, בשנת 1837 משמשת בספר גם מטפורה. כפי שניסחה בינה: "בינה שבה והדגישה כי הרעש והמגפה הם דימויים למצב האדם באשר הוא, ולכן התגלותו השביעית תיתכן 'שנים אחרי הרעש'" (158). זה מזכיר כמובן את הנביא עמוס שניבא "שנתיים אחרי הרעש". למכונת הדפוס העשויה עץ זית, יש, כאמור, בספר חיים משל עצמה. היא מקור משיכה ארוטי, היא גורמת לאסונות, היא מביאה כליָה על המתאווים לה, היא ההתחלה והיא הסוף: רק כשתישרף ייכתב השיר השביעי על ידי המשורר השביעי (191). בספר שני מישורי זמן: תקופת ה"רעש" בצפת, והתקופה המודרנית של המאה ה- 20 במדינת ישראל, המעורבבים זה בזה. הגיבורים בהווה הם גילגוליהם של הדמויות מן העבר.

ו. מה מחפשים? – שלבי החיפוש חשבתי לתאר בקיצור את שלבי הפרשה והסתבכתי. המאורעות אינם מתרחשים בזה אחר זה, אלא בעת ובעונה אחת, וסדר הזמנים מעורבב. ניסיתי לחלץ מהספר את "הסיפור", והלכתי לאיבוד. הכול מסתבך. אותו מאורע מתואר, כמעט באותן מלים במקומות שונים בספר.
בראש ובראשונה מחפשים סופר ומחפשים ספר.שני החיפושים נהפכים לדיבוק, לאובססיה. מחפשים את "המשורר השביעי", אם אכן היה קיים אי פעם משורר כזה. הנחת היסוד היא, שאם יש ששה, ששה סיפורים, ששה משוררים, ששה שירים, קיים גם שביעי. ליצירת השלמות. בסופו של דבר, לא ברור אם נמצא המשורר השביעי, ומי הוא: הזיה או מציאות? מי בדיוק כתב את הספר עליו? הספר נשרף, יחד עם הגיבורה המרכזית, בינה ויחד עם מכונת הדפוס העשויה מעץ זית. דפוס 'גאולה' חדל מהתקיים, הבית נהרס ובמקומו נבנה בית קומות. אלה מגיבורי הספר שנשארו בחיים, נושאים עימהם את זרעי הטירוף, על אף שנראה, לכאורה, שחייהם רגילים. וכך, זהו חיפוש כפול: אחרי ספר ואחרי סופר. 6
[ – – – – – -]
"המציאות" המסויטת מתפרקת לחלקיה, באחד הניסוחים הארס-פואטיים המשמעותיים ביותר בספר: "המחיצות האווריריות שבעזרתן הפריד יכין בין דבר לדבר, בין זמנים, בין מקומות, בין בני אדם, התפוגגו. שמות נשרו מנושאיהם כמו תגים שאין בהם חפץ. גופים נפרדו ממשקלם הסגולי, מוותרים מתוך עייפות מתענגת על זכות ההגדרה. השעונים הוצאו מכלל פעולה, לוחות השנה נתלשו עד אחרון דפיהם, ובשטח ההפקר שאין בו חוקים, שאין בו חובות, התפשטה לה האימה המרגיעה של הנצח, הרוגע המצמרר של טרם גאולה" (152).
[ – – – – -]

ז. "אני מאמין"

כמה "אני מאמין" , או, למעשה: "אני שואל" מנוסחים בסיפור, מעין "תשובות" על החיפוש ותוצאותיו. להלן מובאה אחת (מתוך תשע במאמר השלם) לתשומת לבם של הקוראים התוהים על המשמעות והפשר.
הראשונה. "האני מאמין" שפירסם ברוך בראלי בחוברת השביעית של "עין צופיה" בעריכתו:
"ציון שאליה העין צופייה היא תקווה שלעד אינה ניתנת להגשמה. עד נצח נצחים נמשיך להתפלל: לשנה הבאה בירושלים. על כן, הספרות העברית, שאותם געגועים בלתי ניתנים למימוש הם נשמת אפה, ושהיא עצמה בדיון, כלומר, מציאות בלתי ניתנת למימוש, היא-היא ציון האמיתית. נכון יותר, הלפאתי מזרח שלה. אמנם אי יכולת המימוש גורמת לנפש הומייה, אבל אותה נפש הומייה היא גם מקור החיוניות וכוח היצירה של ספרותנו". (35)
"אני מאמין" זה חוזר בניסוח קצת שונה גם במקום אחר, כחלק מדבר המערכת של ברוך בראלי. חזרה זו מעידה על חשיבותו של קטע זה (85-84).
[ – – – – – ]

ח. ביקורת

בספר ביקורת על מספר מוסדות במדינה, הנקראים: "כוחות האופל" (197): "הרבנות הראשית"; "האוניברסיטה העברית"; "מוזיאון ישראל"; "אגודת הסופרים". ביקורת מרוכזת זו נשמעת מפי בינה, האשה הדמונית, העומדת במרכז הספר, ששמה הוא אחד מתוך "עשר הספירות", ביום השנה הרביעי למותו של אביה מנחם לוריא, אבל, למעשה, היא חוזרת ונזכרת בספר במקומות אחדים. במיוחד על אגודת הסופרים והאוניברסיטה. טון הביקורת הוא פרודי, גרוטסקי, קריקטורי, שמשולב בו גם עצב עמוק. [ – – – – – -]

פרודיה על האוניברסיטה, מוסדותיה, חוקריה ותהליכי ההעלאה בדרגה שלה
פרודיה עצובה על מצבם של חוקרי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים ולא רק בה. נושא הפרודיה הוא ד"ר ירוחם ברוידא" ש"את רוב המחקר שלו" "הקדיש לחקר 'ששה משוררים'. זה השם שניתן לספר השירים הצנום שדפוס 'גאולה' הוציא לאור ב- 1837 בצפת" (30).
תיאור עבודתו של ד"ר ירוחם ברוידא "בקצה המסדרון של החוג למדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים" ומקומו בחוג: "היות ששום תלמיד לא נרשם לשיעוריו בגלל העדר תכנית לימודים ברורה, איבוד עבודות גמר ואיחור של שנים במתן ציונים, פטרו אותו שלטונות האוניברסיטה מחובת ההוראה.

( כדאי לציין כאן שהחיפוש אחר ספר ואחר מחבר, הוא מוטיב ידוע בתולדות הספרות העברית לדורותיה. מאז 'מגלה טמירין' של יוסף פרל (וינה, תקע"ט/1819) ועד ספרו של חיים באר: 'לפני המקום' (תשס"ז/2007). )

[ – – – – ]
תובא כאן דוגמה אחת מתוך רבות (המובאות במאמר השלם):
הלווייתו היא דוגמה להתנהגות מבישה במיוחד של האוניברסיטה:
"מודעת האבל שנשלחה לחוג למדעי היהדות באוניברסיטה העברית הושלכה לפח. למזכירה החדשה לא היה מושג במי מדובר. פחות משעה לפני מועד ההלוויה, בשיחת אקראי עם אחד המורים הוותיקים, התבררה לה אי ההבנה. איש מסגל ההוראה לא הצליח להתפנות בהתראה קצרה כל כך. מתוך אי נעימות ותחושת אשמה היא נעלה את המשרד ומיהרה לבית הקברות.
חוץ מהמזכירה החדשה בחוג למדעי היהדות, [ – – – ] איש לא הגיע להלוויה של ד"ר ירוחם ברוידא [ – – – ]. ברוך בראלי נשא דברי הספד קצרים שלמרות איפוקם עלתה מהם נימת כעס. כעת על האדרת העיסוק בגאולה ועל מחשבי הקצים למיניהם, שאותם כינה 'מחריבים ומאררים', וכן כעס על המנוח עצמו שטשטוש הגבולות בין המחקר למושא המחקר, כך טען ברוך בראלי, גרם למותו." (132-132).
בהספד של בינה ביום השנה הרביעי למותו של אביה מנחם לוריא, כרכה בינה יחד, בהספדה המבולבל את כל "כוחות האופל": "וכאן התחילה להטיח בליל האשמות חסרות רסן, כורכת את כוחות האופל עם הרבנות הראשית, האוניברסיטה העברית, מוזיאון ישראל ואגודת הסופרים" (197).

*
אין זה ספר שגרתי, וזאת בלשון המעטה. מעטים הם ספרים מסוג זה המופיעים בכלל ובשנים האחרונות בפרט. יש בו שילובים בלתי אפשריים כמעט של הומור וגרוטסקה, מין ומוות, גילוי עריות ושירה. יוסי יזרעאלי עושה הכול כדי להקשות על הקורא. אין הוא הולך לקראתו, אלא דורש ממנו לבוא אליו. וזה לא קל, לפעמים אף מרגיז ומעצבן. עם זאת, הקושי לפענח את צפונות הספר הבלתי שגרתי הזה, יש בו כוח משיכה רב ואתגר אינטלקטואלי של ממש. הספר מזמין את הקורא להתמודד עמו ולהציע את פרשנותו למסופר בו.

נספח :רעידת האדמה של צפת בספרות היפה

רעידת האדמה בצפת  במאה ה-19 שִמשה רקע ליצירות ספרות מעטות. ביניהן: 'עיר קסומה' ליהושע בר-יוסף, שלה תשתיות קבליות הקשורות בקבלת האר"י; אהוד בן-עזר: 'אפרת. מחזור סיפורים', הוצאת תרמיל, תשרי תשל"ט/אוקטובר 1978. הספר הורחב לרומן שכתיבתו טרם הסתיימה בשם 'והארץ תרעד'. עריכה אחרונה: 14.2.2004. פרקי הרומן המורחב פורסמו בהמשכים בגיליונות העיתון המקוון: 'חדשות בן עזר' החל מיום 9.3.2006. ה

ספר החשוב ביותר על אותה תקופה: מנחם מנדל מקמיניץ: 'ספר קורות העתים' (תקצ"ט/1839),
על מאורעות היישוב העברי בגליל בשנות תקצ"ד-תקצ"ח/1834– 1838, מהדורת ג. קרסל (תש"ו/1946). תודה לאהוד בן עזר על עזרתו. אולי לא מיותר לציין ששושנה הלוי (צפת, תרס"ו/1906 – ירושלים תשמ"ה/1985) החוקרת מובהקת של פרשיות בראשית תולדות היישוב, דור רביעי בצפת, היא דודתו של יוסי יזרעאלי.

 נורית גוברין
2. וכדאי להזכיר כאן גם את שני ספריו של אהרון ירושלמי "דודו של מחבר "אקסודוס "ליאון יוריס שחיבר שני ספרים על מישראל ב"ק המדפיס ומשפחתו ( אישתו של ירושלמי הייתה צאצאית של ב"ק )
3. ספרים אלו הם הגזע : סיפור על רקע היסטורי (תל-אביב : טרקלין, 1978 ויצא לאור שוב בהוצאת ירון גולן 1995 ) <על ר' ישראל ב"ק> והמשכו הענפים : ספור על רקע היסטורי (תל אביב : אל"ף, תש"ם 1980) על ילדיו של ב"ק .

כן כדאי להזכיר גם את אלבום הקומיקס של אלי וגולד" ( אלי גוט מחבר ודוד גולדשמיט צייר) גלגולה של מזוזה ( הוצאת המחברים , 2004) אלבום קומיקס לילדים חרדים על סיפור עלילותיהם של שני יתומים חרדים בגליל בזמן רעידת האדמה הגדולה של 1837 השר משה מונטיפיורי הוא אחת הדמויות

( אלי אשד ) .

גלגולה של מזוזה - הגדל תמונה

ראו עוד

הספר המשורר השביעי
יוסי יזרעאלי

נורית גוברין

חייו הכפולים של זאב וולפנזון : סיפורו של האיש ששרד את רעידת האדמה בצפת