ארכיון תג: רועי ארד

יומה של באר שבע

ב-22 במאי אשתתף בערב מיוחד  מטעם המגזין בעריכתי "יקום תרבות "  על באר שבע בספרות ובתרבות שאותו יוזם עמיתי אורי מאיר הבאר שבעי. הערב יתקיים ב8 בערב במועדון "עשן הזמן" שליד אוניברסיטת באר שבע ששם אני לומד כדוקטוראנט לספרות עברית.   ואתן שם הרצאה על באר שבע בספרות ובתרבות.

פרטים על האירוע ראו כאן :

סיפורי באר שבע :אירוע חדש של "יקום תרבות "

הציבור מוזמן.

והנה מאמר שישמש כבסיס להרצאה שאתן שם על השיר החשוב ביותר שפורסם עד כה על באר שבע "ינשוף האבן של רואי צ'יקי ארד.

יומה של באר שבע.

"הינשוף" מיצג מאת מיכל הלפמן

צואת הזהב של רועי ארד

רועי צ'יקי ארד הוא במידה רבה אחד הדמויות הבולטות בסצינת השירה העכשווית בעיקר כעורך כתב העת לשירה "מעיין". והוא מוכר כמי שהפך את השירה ל"אופנתית " מחדש בחוגים תל אביביים מסויימים לאחר "עידן החושך " של שנות התשעים שבו לא הייתה אופנתית כלל בשום מקום.
האם הוא גם משורר בולט?
על כך חלוקות הדיעות ביותר. ועל כך כבר קמו ונפלו דיונים שלמים בבתי קפה על רקע שולחנות הרוסים..
אולם יש המעריכים מאוד את הפואמה של ארד"הינשוף" שאף שימש כהשראה לקבוצת מגזין השירה "דקה".
ולאחרונה יצא קובץ שירים חדש של ארד "רובים וכרטיסי אשראי" .
יהודה ויזן מבקר השירה הנוקשה והאכזרי והשנוא ביותר של הסצינה קרא את הקובץ .
והנה התרשמותו בגירסה מלאה מתוקנת מאושרת ודפיניטיבית.

צית הזהב

מאתיהודה ויזן

( גירסה מקוצצת ומרוסקת  שהמחבר אינו עומד מאחוריה הופיעה כבר ברשת ,אולם זוהי הגירסה המאושרת והמתוקנת של המחבר).



אין-ספק כי יצירתו הגדולה ביותר של רועי "צ'יקי" ארד – היא רועי "צ'יקי" ארד עצמו.
לאחר כעשור של פעילות ענפה ורב-תחומית (כעורך, משורר, מבקר, סופר, מוסיקאי, עיתונאי, אמן-פלסטי, בלוגר, קולנוען, תסריטאי, מאהב – ובאחרונה אף כוריאוגראף) רואה אור בימים אלו בהוצאת 'פלונית', ספרו הרביעי של רצ"א, מחזור השירים – 'רובים וכרטיסי אשראי' , המאפשר לקורא העברי לפגוש לראשונה במקבץ פנוראמי ומייצג של שירתו המסקרנת.

'רובים וכרטיסי אשראי', "מציע" על-פי פתח הדבר של מחברו – "שלושה שירים לויתניים" בהם גם שתי "פואמות הנדסיות", עוד כמה "שירים באורך בינוני"… ולסיום "שירים זעירים" שאותם מכנה המשורר – "שירים אפקטיביים".

כיוון שבחר המשורר לחלק את הספר באופן שכזה, אך טבעי שאף הביקורת עצמה, תכתב באותו האופן – שכן, "רוח השירים ב'רובים וכרטיסי אשראי' נקבעה הרבה מאוד על פי מידתם" כפי שמציין המשורר בפתח הדבר.

"פואמות הנדסיות"

לא במקרה נפתח הספר בשתי הפואמות המוכרות והוותיקות יחסית – 'הינשוף' ו 'פגר הפלדה'

.
שתיהן יחדיו וכל אחת מהן לחוד, אפשר ומהוות את נקודת השיא של 'רובים וכרטיסי אשראי', וכן, את נקודת השיא של שירת רצ"א לפי שעה. בניגוד לדברי עורך הוצאת 'פלונית', שלמה קראוס, אשר קבע בלא משים בדש הספר כי "ארד זוקף אצבע משולשת כלפי האתוס הרציני של 'השירה העברית' לדורותיה'", עושה רושם כי עיקר כוחן, צבעוניותן ועוצמתן של הפואמות הללו, אינו דווקא "בקלילות" שירתו של רצ"א, כפי שמתאר קראוס, אלא דווקא במשלב הכנעני המובהק, בצירופי הלשון המפתיעים, במקצב ובמוסיקאליות המוקפדים ובתפיסותיו האורבאניות-קיומיות והקיומיות גרידא שמפגין המשורר בטקסטים הללו (כמו גם בטקסטים אחרים בספר) – מן הבחינה הזאת אין לי ספק כי הפואמות הללו נכתבו תוך עבודה מרובה והתמסרות ממשית עד כדי אובססיבית לטקסט – ולא מתוך קלות ראש ובהיסח הדעת כפי שביקש העורך (או המחבר) שנחשוב.

אתקשה לנפק הסבר אחר (זולת עבודה קשה) להיווצרותם של טקסטים עשירים ומורכבים כשני הטקסטים הללו, טקסטים המעלים על נס את השפה העברית שעה שהם מרוממים את שירת רצ"א, ומאפשרים לה להדהד בקלות רבה על רקע הסביבה השטוחה בה הוא פועל – קרי, כתב העת 'מעין'.

" בזרועו השלח/ בוצעת, רוצעת/ הינשוף/ בנה של ענת/ בר אדמה, בן לסהר/ הינשוף…ובציית הלשעבר, פורש אט כנפיו/ ארוד ומטוייט/ וחושף בלאט שלחו/ לשם מה לי עתה/ ינשוף ואהבה?"
(מתוך 'הינשוף' עמ' 7)

""ובעדינות (הוא אישה) סב המנוף/ ומתקפל, כאילו נפסד בחיזוריו. והגרם – גוש פלסטיק אלומיניום ופלדה/ (צנף בירוקרטיה של גף התחבורה) שוכב/ מאוזן, מחכה על המדרכה הבוצית/ כשלון!/ גם לאזרח לא עזר מעולם,/ שנים לא עבד/ איני יודע מתי עבד,/ודאי בכל הזמן מאז שהגעתי לעיר/ לא עבד,/ רק רטן,/ בסגריר וצרב/ רק חרקן/ בסגריר וצרב/ גרם המדרגות הלא יוצלח הלזה./ מטרד מתכת הלזה./ גרם ביש!" (מתוך 'פגר הפלדה' עמ' 15)
"צואת הזהב"

הפואמה 'צואת הזהב' היא מעין גרסא קלושה ובעיקר משעממת ל'ראיתכם שוב בקוצר ידכם' של ביאליק או ל'ברכת ישרים' של יל"ג (יהודה לייב גורדון). כמו ביאליק ויל"ג ועוד רבים כמותם כך גם רצ"א בוחר להביע את הסתייגותו מן הנעשה בביצתנו הספרותית בכתיבת שיר.
באופן מפתיע למדי, מצאתי עצמי מסכים עם מחאותיו של המשורר, זאת אחר זאת, אחת אחרי השנייה, כל טענותיו צודקות ומוצדקות – הפסטיבלים המסואבים, הוועדות, הגרפומנים, שירת הפצע, מנגנוני היח"צ וכו'. אם כן, מה בכל זאת הופך את 'צואת הזהב' ל'צִיָת הזהב' – הווי אומר, לשיר הארוך והמשמים ב'רובים וכרטיסי אשראי'?

"עצה: אל תזכירו את הירח בשירים/ פצעיכם מרתקים כמו חצץ/ כאבכם מלאה אותי./…אם יש מילה נרדפת זהה, השתמשו במילה שהייתם אומרים בקול./ תשקרו מחוץ לשירה ולא בתוכה…"

שוב, עצותיו של רצ"א לגבי כתיבה, נכונות ברובן ומובנות לגמרי (על אף שהוא עצמו לא תמיד מציית להן), כל מדריך סדנאות כתיבה יאמר לכם כך, כל מורה לספרות. אני מתקשה שלא לתהות, האם לא ראה המשורר עד כמה טריוויאליות השורות הללו? או עד כמה מנוונת ולא מאתגרת היא מחאה דוגמת – "שירה/ קרפד!/שירה/ קרפד גוסס!/ שירה/ כתר פלסטיק!/ שירה/ קרפד גוסס על כסא כתר פלסטיק!" האם האזין לגמלוניות שבשורות הבנאליות והמאולצות – "שיר של דף, ללא חיים ופשע שכשל/ ללא צווארים וישע מרושל/ כיתבו בכוונה שירים גרועים/ זה ממילא מה שאתם עושים".

ייתכן שהבעיה הגדולה ביותר ב'צואת הזהב' היא שהשיר פשוט טרחני מידי, מוקפד מידי ובעיקר מאולץ, מעין קוריוז לקידום מכירות, ספק הומוריסטי, ספק רכלני, ספק דווקאי, ספק ספרותי – שמתארך יתר על המידה, לא מחזיק כיחידה שלמה ובעיקר נוטה לשעמם. צר לי, אך אין הומור – ואין תחכום – ואין מחאה במשפט דוגמת: "כמה נורא! אבא שאוהב עגנון!"

האוזן עייפה, היא אינה רגישה כפי שהייתה, למעשה איני יודע אם אי-פעם הייתה רגישה באמת, אם כך, אז מה הטעם ב"לשחוט פרות קדושות" ששחיטתן קלה כמחיצת יתוש, ואף הקורא נותר אדיש למולן כמו שהיה נותר אדיש אל מול יתוש מחוץ? האם באמת האמין מחבר 'צואת הזהב', כי הוא מזעזע את אמות הסיפים בכתיבת שורות "פרובוקטיביות" כגון: "הבו לי ריח של גבינה צהובה לגיליון 7/ אין דבר מרדים משיר אציל".

"שירים באורך בינוני"

חלקו השלישי של הספר מורכב משבעה שירים סימפאטיים למדי "באורך בינוני" כפי שמכנה אותם מחברם, זהו אוסף אקלקטי ולא אחיד ברמתו. השירים, צבעוניים בחלקם, פוליטיים בחלקם וקיומיים בחלקם. אך דווקא החלק שמוקדש לשירת פצע תוצרת רצ"א, כלומר, השירים 'המנון סוף הלילה' ו'אפרשזיף' הוא המרגש מבין כולם, בשירים הללו זונח המשורר, אולי בפעם היחידה בספר, את ההומור הילדותי והכפייתי שלו ומתעלה (או שמע עלי לומר מעמיק) לאזורים חדשים בשירתו – "אתה מכיר את עצב סוף הלילה?/ את הספסל החום/ הצבוע לכה טרייה/ תחת דירתך השכורה?/ את המדרגות עליהן תטפס עוד מעט/ בצעד עב ועלוב?/ אולי מכיר אתה את מר פנס/ הגונח הבהוביו על פני הדשא?/ את רגשת הנערה האחרונה אותה תפגוש, ופניה מרוטים?/ את זמר הכפכפים האחרון/ דקות קודם לכניעה, הולך ודק?" (מתוך 'המנון סוף הלילה')

שלושה שירים נוספים שראוי לתת עליהם את הדעת, הם: 'כל כך טיפשות החולצות', 'הנבלה' ו'שיר אהבה לדנה גווידטי'. בעוד 'שיר אהבה לדנה גווידטי' הוא מעין גרסא עכשווית, הומוריסטית ואהודה לשירי "לואיס" של יאיר הורביץ, מעין מערכת יחסים מלאת תוגה וכמיהה שלא תתממש לעולם. בשני הטקסטים האחרים 'כל כך טיפשות החולצות' הרפיטאטיבי ו'הנבלה' הכנעני נוקט המשורר בעמדה של שדרן או פרשן אם תרצו, ובעצם מתאר בפאתוס ובפומפוזיות דקויות יפות כמו:"כל כך טיפש העיתון שבו אני כותב/ כל כך טיפש העיתון שבו איני כותב/ כל כך טיפש הלימון/ ניצב על הקש בלב הכוס המרוקנה"
אם זאת, נדמה כי מוטיב הטיפשות הפך בינתיים שחוק למדי בחוגיו של המשורר, והצצה ב'אזרחים לאומיים' ('שדוריאן'2001) ספרו של העורך השותף של כתב העת 'מעין' יהושע סימון, מגלה את השורות הבאות: "ישבתי בסוכה וחשבתי:/ הכי טיפשות הבנות/ והכי טיפשים אנשים" (עמ' 10) אם לא די בכך, הצצה בספרו האחרון של אהרון שבתאי – 'טניה' מגלה את השורות הבאות: "ילדי הגן טיפשים/המורים טיפשים/ התלמידים טיפשים/ספרי הלימוד טיפשים/ החילות טיפשות/ המדים טיפשים/ מטוסי חל האוויר טיפשים" ('הטיפשים' עמ' 42).

"השירים הזעירים"


הדמיון בין רצ"א לאהרון שבתאי אינו נפסק בעיסוקם המשותף בדברים טיפשיים.
"השירים הזעירים" או בשמם המלא – 'מספר שירי הלל לשר הביטחון לרגל המערכה האמיצה' הם המחזור שסוגר את 'רובים וכרטיסי אשראי'. מחזור אשר כולו אינו אלא מס השפתיים של המשורר לשמאל הישראלי, לבון-טון, ולאקדמיה. אינני מבין מדוע אִפשר עורך הספר את הכללתם של השירים הללו, ומדוע בחר לחתום עימם את הספר, שעה שאין כל ספק כי הם מותירים את הקורא עם טעם מר בפיו – שורות דוגמת: "לפעמים הוא שולח סמס/ לבוז'י:/מה אתה עושה?" או "היד שהצביעה לשר הביטחון/ עכשיו/ מחטטת בתחת" או "הסיר את הפלולה/ או שהפלולה נותרה והוא הוסר – / שר הביטחון?" וכו'…

בכל הנוגע לכתיבתו הפוליטית צועד רצ"א בדרכו העגומה של אהרון שבתאי, האחד כותב על "הפלולה" של אהוד ברק, בעוד האחר מפרסם שירים על משמניו של אריאל שרון.
אינני מגנה פרסום שירים כנגד שרי בטחון, או כנגד איש בכלל, אך אני בהחלט מגנה פרסום שירים גרועים כנגד שרי ביטחון – ועל כך אני מזמין הן את רצ"א והן את שבתאי לקרוא היטב בשירו של יותם ראובני 'הגד פוליטי' ('דיווח מתוך התרחשות' עמ' 46) שם יעד התקיפה הוא שר הביטחון דאז – משה דיין – ולא ברטייה שעל עינו החסרה עוסק השיר. אלא בביקורת ממשית ובמחאה.
.
העקשנות בה מנסה רצ"א לשחוט פרות שחוטות בעודו מנסר וחותך באוויר, ראויה להערכה. או לכל הפחות לאמפטיה – "הורג ילדים/ הוסף כמה דרגות – / דירת הפנטהאוז" – ממש חתרני, ממש אפקטיבי – ואכן, כפי שמבטיח המשורר בפתח הדבר –"השירים הזעירים" אומנם זעירים.

כשם שבשנים האחרונות עשו תוכניות הלילה (הלייט-נייט) בטלוויזיה את דרכן אל שעות ה"פריים-טיים", כך גם רצ"א, נע בהדרגה במהלך העשור האחרון במסלול ההתקבלות הידוע. השם רועי "ציקי" ארד הפך בשנים האחרונות לשם נרדף לספרות העכשווית והצעירה בישראל, לא משום שהוא אכן הספרות העכשווית והצעירה בישראל, אלא משום שכך מותג בידי מערכת שגדולה מימנו בעשרות מונים, מערכת שבחרה להטמיע אותו אל בין שורותיה, שבחרה ללמד את יצירותיו בבתי-ספר שונים, שבחרה להציע לו את משרת עורך מדור הספרות של 'ידיעות אחרונות', משרה לה סרב באומץ, שבחרה להעניק לו משרת עורך תרבות בעיתון "האלטרנטיבי" – 'גלובס', שבחרה בו כצעיר התורן של הממסד הספרותי בישראל בשנות האלפיים ועוד…, בקצרה – שבחרה לקבלו. רועי צ'יקי ארד או בקצרה רצ"א, אינו עוד יוצר צעיר או עכשווי במרחב הישראלי, כי אם זרם בתוכו, זרם רב מאמינים שאין להקל בו ראש, אלטרנטיבה סימפאטית, הומוריסטית, קלילה ואהודה במרחב שבין יצחק לאור, אגי משעול ורוני סומק. אלטרנטיבה שמתחרה על ליבו של אותו קהל בורגני המשתעשע במרחב שבין הכיבוש ובין הדגדגן, בין השחור ובין הלבן, בין ההון ובין הבון-טון – כאשר הכול מתנהל על פני השטח בלבד, מבלי לאיים על איש ובאופן הצפוי ביותר.

'רובים וכרטיסי אשראי' הוא ספר חביב, משעשע ולא אחיד ברמתו. אך במדבר השירי בו אנו נמצאים, אף אלומות האור העמומות והמרצדות שרועי "צ'יקי" ארד מייצר, עשויות לעיתים להראות כמאורות גדולים.

ראו גם  
הינשוף בגירסה מוקדמת

פגר הפלדה

הביקורת של אילן ברקוביץ' על הספר

בועז יניב על הספר

דרור בורשטיין על הספר

  

כרמית רוזן על הספר

 

צ'יקי ארד משיב אש

רועי צ'יקי ארד בויקיפדיה

רועי ארד קזנובה המודרני

המעוז האחרון של שוחרי התרבות :מחווה ל"פירמה"

 

דבר נפל בתחום התקשורת בישראל מגזין התקשורת  "פירמה  המתעד וההיסטוריון  הראשי והחשוב ביותר של תחום התקשורת בישראל  מסיים את קיומו העכשווי לאחר גיליונו ה-109.
וסגירתו של "פירמה " במתכונתו הנוכחית לפחות נראת כמסמלת את סופו של עידן.

קריקטורה מאת זאב פרקש

דבר נפל בתחום התקשורת בישראל מגזין התקשורת  "פירמה "  המתעד וההיסטוריון  הראשי והחשוב ביותר של תחום התקשורת בישראל מסיים את קיומו העכשווי לאחר גיליונו ה-109.

 


המגזין ימשיך כנראה בגילגול אחר עם עורכים אחרים.אבל לכל ברור שהוא לא ישאר מה שהיה  וזה חבל מאוד.
מאחר שבעשר שנות קיומו בעריכתם של יעל שחם ואיש הספרות רועי ארד היה "פירמה " המתעד ההיסטורי הראשי של העידן התקשורתי התוסס והמרשים ביותר בתולדות מדינת ישראל במגזינים ,בעיתונות ,בערוצי הטלוויזיה,בכבלים בלויין באתרים אינטרנט ובסלולארי.
עידן שבו נראה היה שערוץ חדש נפתח בכל פינה ובכל רגע וכי אין גבול לשאפתנות וליכולות של היוצרים הישראליים .כיום כמדומה אנו נמצאים בעידן של כיבוי האורות( לפחות כרגע ).

המגזין בדק חקר ותיעד את הכל בכתבות ענק מקיפות אינפורמטיביות,לפעמים משעשעות ולפעמים נושכניות וגם אכזריות. הוא סקר בין השאר ב109 גליונותיו תופעות קשות כמו הפליית ערבים בתקשורת ,את היחס המשפיל ליוצרים בכלל בכלי התקשורת השונים לצד תופעות כמו פריחתן של הטלבנובלות ותוכניות הריאליטי וסדרות הדרמה בטלוויזיה באינטרנט ואפילו בסלולארי .

העורכים וכתביהם המוכשרים כמו ארי ליבסקר ,נמרוד קמר ,יהושע סימון  מתי שמואלוף ואחרים וטובים סקרו את הכל מבחוץ בעין משועשעת ולעיתים ביקורתית,אף פעם לא היססו לדרוך על יבלות ועל פצעים פתוחים בניסיון לשפר ,לתקן להציע דרכים חדשות וגם להדהים ולשעשע.

בו בזמן בעידן שבו יש ברוב כלי התקשורת אמנזיה מוחלטת לגבי העבר שלפני שנות השבעים "פירמה " דאג תמיד לפרסם כתבות ענק על תופעות תיקשורתיות של העבר וגם הרחוק יחסית שהן כיום מקור מידע חיוני ויחיד לגבי כלי התקשורת של העבר.

 

המאמר המסיים והחותם של הגיליון האחרון מספר 109 של פירמה בגילגולו הנוכחי היא של כותב שורות אלו.במילים האחרונות של אותו מאמר חתימה שבו עסקתי במגזינים של מדע בדיוני בישראל וסגרתי בכך 109 גליונות של "פירמה " כתבתי :

אנו רואים כיום היפוך מעניין של המצב ששרר בשנות ה- 50 שבו המגזינים למדע בדיוני היו מגזיני נישה עלובים למראה.כיום הם בולטים יותר בנוכחותם ברשת ומחוצה לה ומושכים אליהם כותבים וקוראים צעירים רבים אולי אף יותר מן המגזינים הספרותיים הממוסדים והמכובדים שקהל הקוראים שלהם מצטמצם והולך ."


אותן מילים נכונות מעין כמוהן גם לגבי "פירמה " עצמו שלקח את תחום הבידור והתקשורת שהיה עד להקמת המגזין "תחום "נישה " עלוב במגזינים הגדולים ובמגזינים רכילותיים ופרסומיים שוני כמו "רייטינג" ו"פנאי פלוס " ובדק אותו הן מנקודת המבט של העיתונאי החוקר והן מזאת של ההיסטוריון.

סגירתו של "פירמה " במתכונתו הנוכחית לפחות נראת כמסמלת את סופו של עידן. מבחינות רבות "פירמה" סימל את עולם התקשורת בעשר שנות קיומו.
גיליונות "פירמה " מעשר שנות קיומו יהיו לדעתי בעתיד כלי תיעוד מרכזי עבור כל אותם חוקרים שיצוצו ויבדקו את סצינת התקשורת בישראל בתקופה התוססת ביותר בתולדותיה.
 
 

 המעוז האחרון של שוחרי התרבות : מחווה ל"פירמה"

מאת שמרית רון

יש אנשים שקוראים עיתונים כי זה המקצוע שלהם.
והאנשים האלה קוראים פירמה – רק כי הם אוהבים.

יום הבחירות היה משעמם. עד שבערב התפרסם הגיליון של פירמה שנתן משמעות לאותו היום .ואז התברר לי שזהו הגיליון האחרון לפחות במתכונתו זאת. .
הגיליון האחרון?
למה?
זה היה המעוז האחרון של שוחרי התרבות, מוסף שחשף את התפרים שבתעשייה בצורה מצחיקה ושנונה ופרסם כתבות מקוריות, מעניינות ומדורים מופלאים (דוגמת הטור של נמרוד קמר). זהו המגזין היחיד (חוץ ממוסף הספרים של הארץ, מדור השראה בכלכליסט, ומדורי הטכנולוגיה) שאני קוראת כל מילה בו – עם הקפה או בלעדיו.

 
מוסף פירמה הוא פארק השעשועים של כל יצרני המילים והדימויים: כתבים פרילאנסרים, עורכי מגזינים, יועצי תקשורת למיניהם, פרסומאים, תסריטאים, אנשי שיווק – כולם קוראים את המוסף בבתי קפה, במשרדים, ברכבת, במטבח הביתי. עיתון גלובס מגולגל ומנוילן שמגיע לבית קפה ומתוכו קורצת הכריכה הססגונית – נחטף על ידי תקציבאי מזדמן עוד לפני שהברמן גמר להעמיס את מנת הקצף על האספרסו.

כל מי שעובד בתעשיית יחסי הציבור מתחיל את היום בקריאת עיתונים. לרשרוש נלווית התרגשות: האם משהו התפרסם? איזה מדור חדש מופיע? מה הרוח המנשבת היום במדורי הכלכלה, ואם יש מי שיוכל לדאות עליה ולרחף לראיון במדור של מחר? הדפדוף קובע את מדד השמחה או המלנכוליה היומי: אם התפרסמה בעולם האישה כתבת "הורוד הוא הצהוב החדש" ותמונת התיק הורוד של מעצב האופנה "שלך" נעדרת משם, למשל, את מוזמנת לעשות חראקירי בפינת העישון הקרובה.

אבל רגע האמת, שבו כל אחד מהתעשייה חושף את מוצרי התקשורת שהוא באמת אוהב לקרוא, נחשף בהפוגות: בהפסקת הצהריים, ברכבות ובאוטובוסים, בבית הקפה, רבים מאיתנו סורקים, בולעים וחורשים את פירמה.

ולמה, בעצם? אפשר להסתפק בתשובתה של ג'סיקה ראביט, לשאלה מדוע היא מאוהבת בארנב המצויר רוג'ר ראביט: because he makes me laugh.

וכדי להרחיב, אני יכולה להוסיף שפירמה חושף את התפרים שמרכיבים את התעשייה, ועושה זאת בצורה אירונית ושנונה; שיש בו מדורים חד פעמיים כמו טור המחשבים הטוב ביותר במזרח התיכון של נמרוד קמר; שרק בטור "להטו החודש" מאת מורן שריר אוכל לקרוא שהטרנד הלוהט הבא הוא רחוב מסדה שבחיפה; שבפירמה מתפרסמות כתבות מקוריות שאף עורך שמחשיב את עצמו כאיש רציני לא יעז לפרסם (למשל, חברי המערכת חופפים במספרות וממלצרים במסעדות יוקרה לאלפיון העליון); מלבד זאת, מתפרסמים שם לעתים תחקירים נשכניים, וצוות הכותבים הקבוע והמשויף מצייד את הקהל בתובנות לגבי עולם הטלוויזיה, הפרסום והתקשורת.
אני גם אוהבת כתבות ארוכות, בעלות אורך נשימה של 5 עמודים, בעולם שבו מתמצתים כל מאורע ל-1100 מילים.

אז למה בעצם לסגור או לשנות  את פירמה? האם כוחות השוק יצליחו להכחיד את המגזין שמתנגן אחת לחודש ברמת החייל, בקרליבך, בקפה נוח ואפילו באזור התעשייה ברעננה? גם מבחינה מסחרית מדובר ב"חבל" גדול מאד, כיוון שזהו מגזין שמסקרן ומגרה את אנשי העסקים שמקבלים את גלובס הביתה, ופונה לקהל יעד מפולח וממוקד, קהל שמכיל "מאמצים מוקדמים" של טרנדים ומוצרים, גם בעידן המיתון.

 

 לא ניתן לפירמה למות.

לנו, החוצבים במילים, בין אם במערכות העיתונים או בבלוגספירה, בין אם עושים Delete על בסיס יומי למיליון קומוניקטים או מייצרים אותם בחדווה; לנו לא נותר אלא להתאבל על לכתו בטרם עת של התבלין החודשי התוססגוני , שעושה לכם שבוע מעניין יותר (אם נשתמש בפרפראזה על סיסמת פרסום ישנה ללאישה).

אם אכן נגזר על פירמה במתכונתו הנוכחית להיכחד, יש להעביר עצומה בין כל הבלוגרים, העיתונאים, הפרסומאים וגם יועצי התקשורת / היח"צנים (מאז קריאת הראיון עם מוטי שרף בגיליון ינואר, אני מתלבטת בסוגיית הסמנטיקה…)L
יש  להכריז על יום אבל כלל תקשורתי .
במאה ה-19 נהגו לכרוך סרט שחור סביב הזרוע לאות אבל; אני מניחה שצרכני פירמה יכולים להביע את צערם באינטרנט ובעיתונות המודפסת. אולי אפילו נעצב סרט שחור סמלי ונעטר בו כל מייל, כל הודעה לעיתונות, שאנו שולחים. ולמטה נכתוב

: לא ניתן לפירמה למות.

האירוניה היא, שנודע לי על מותו של המגזין לאחר שהתכתבתי עם אלי אשד לגבי כתבה על מגזיני מדע בדיוני בישראל, שפרסם לרגל הופעה מחודשת של מגזין המדע הבדיוני פנטסיה 2000, שחברי המערכת המקוריים שלו הוציאו גיליון מחווה חד פעמי אחרי שלושים שנה. כמה זמן יהיה עלינו להמתין לגיליון המחווה לפירמה הישן והטוב כפי שהיכרנו אותו ועבור כל מה שהוא סימל עבורנו ?
אני מקווה שהרבה פחות משלושים שנה.

שימרית רון

 

ראו גם

כתבות של נמרוד קמר ב"פירמה"

מבחר כתבות שהופיעו לאורך השנים ב"פירמה "

.

נאוה בבית ? נאוה לא בבית : על התסכית ברדיו הישראלי למבוגרים ולילד ים ולנוער

 

 

 

 

 

מדינות ישראל העתידניות :איך נחזה עתידה של ישראל בספרות המדעית הבדיונית

 

 

עמוס גפן: חייו של אבי החייזרים

 

 

רומן תורכי 50 שנות מולות של מ. מזרחי

 

 

קופיקו כוכב עליון : על האיקון האולטימטיבי של פתח תקווה

 

 

העולם המופלא של מ. אריה :על המאייר הפורה והמוכר ביותר בתולדות ישראל

 

 

מדוד תדהר ועד זאב רוזנשטיין:על תולדות הרכילות העברית

 

 

פחד ברחובות בני ברק:על סרטי אימה ופנטזיה חרדיים

עולם הקומיקס חרדי

 

בעלת האוב :מרגוט קלאוזנר האם הגדולה של הניו איג' בישראל

 

הפרוטוקולים של האחים הנאמנים: תולדות אגודה חשאית מסתורית

 

 

שכיר החרב :הראיון האחרון עם יאיר קליין

 

הנה באות המכוניות החשמליות:המאמר שחזה ועודד את חדירתן של המכוניות החשמליות לשוק הישראלי

 

נשיאים שחורים בבית הלבן על נשיאים שחורים במד"ב ובסדרות מתח

 

העבר וההווה של העתיד :היסטוריה של מגזין המדע הבדיוני העברי

 

 

 

לעבוד על העולם כולו:"זהירות מצלמה " הסרט והמציאות

הופיע באתר קולמוסנט

האמת היא דג מלוח. הגולף

הוא מקל ארוך עצוב.

מקס טונה שרייבר

 

היום האחד באפריל יומם של המתחנים והמתיחות וזה יותר מכל יום אחר בשנה הזמן המתאים לדון בפרטנות בסרטם הדוקומנטרי של שאול בצר ורועי ארד "זהירות מצלמה" העוסק באחד מהמתחנים הישראליים המפורסמים ביותר

.
סרט זה הוא בעל חשיבות מיוחדת מאחר שלראשונה נחשף בו פן חשוב אך כמעט בלתי ידוע בעולם התרבות המקומי , המתחנים וסרטי המתיחות שיש שרואים בהם את הז'אנר הישראלי הייחודי ביותר . שכן זאת יש לדעת סרטי מתיחות נעשו בארה"ב ( שם סידרת "המצלמה הניסתרת " של אלן פאנט זכתה לפופולאריות רבת שנים ) ובדרום אפריקה ובאנגליה ובמקומות רבים אחרים אבל בשום מקום אחר לא זכו סרטי ותוכניות המתיחות להצלחה כה גדולה ומתמשכת כמו בישראל.
באמצע שנות השבעים נוצר כאן גל שלם של סרטי מתיחות כמו ב"ישראלים מצחיקים" של בועז דוידזון וצבי שיסל והמשכו בסרטיו של יהודה ברקן . הגל הזה רשם לעצמו שני מקומות ברשימת עשרת הסרטים הישראליים המצליחים ביותר בכל הזמנים ומעריכים שביקרו בהם כארבעה מליון מתוך 25 מיליון הצופים שביקרו בלמעלה מה-160 סרטים ישראליים שנעשו באותה התקופה. היו שראו בכך סיפור הצלחה היו שהגדירו זאת כבדיחה אומללה אבל העובדות אין להכחישן. וכמובן הז'אנר ממשיך להצליח מזה שנים רבות בטלוויזיה בתוכנית "פיספוסים " של יגאל שילון שממשיכה למשוך צופים רבים לערוץ 2 מזה שנים רבות .
רועי ארד ושאול בצר חושפים לראשונה את אחד מחלוצי תחום המתיחות הישראלי מקס "טונה" שרייבר, אדם שהיה מפורסם למדי בברנז'ה התל אביבית של שנות השישים והשבעים אך נעלם וירד לארה"ב , ויפה עשו היוצרים שחשפו דמות מעניינת אם גם אקסצנטרית זאת

 .
נשאלת השאלה : איזה עניין יש לצופה הישראלי המודרני והמתוחכם בדמות תל אביבית נשכחת שהייתה ידועה רק בברנז'ה מצומצמת מאוד ?
התשובה היא קודם כל שלתחום שבו עסק שרייבר המתיחות יש שורשים עמוקים מאוד בתרבות היהודית והישראלית . ניתן לטעון שאחד המתחנים הראשונים מופיע כבר בתנ"ך הלא הוא שמשון הגיבור שעסק במשחקי חידות ומתיחות אכזריות עם יריביו הפלישתים . בקהילה היהודית מתחנים כמו הרשלה האוסטרופולר היו פופולאריים מאז ומתמיד על ידי מתיחותיהם שבאמצעותם הוציאו סכומי כסף כבדים מעשירים ערלי לב ( בטכניקות שניתן לאמר שהקהילה החרדית ממשיכה להשתמש בהם גם היום כדי להוציא כסף מהמדינה) .המתיחות היו חלק בלתי בלתי נפרד מהווי הפלמ"ח כפי יודע כל מי שקרא את חבורה שכזאת של פוצ'ו ואת ילקוט הכזבים של חפר ובן אמוץ ( מתחן ידוע בפני עצמו ). גיבורי ספרות הילדים הידועים ביותר הקוף קופיקו והתוכי תוכידס עסקו במרבית זמנם בעיקר במתיחות אכזריות על חשבון שכניהם ושכנותיהם וכמוהם הילד הבלתי נראה דנידין שעסק בשיגוע האנשים סביבו עד שמסיבות של ביטחון המדינה עבר לשגע ולמתוח מנהיגים וחיילים ערביים .למתיחות יש היסטוריה ארוכה מאוד ברדיו שם שדרנים כמו משה טימור ויהודה ברקן היו מתקשרים לאנשים ו"משגעים " אותם בטלפון להנאת המאזינים .
מכל אלה קצרה הייתה הדרך לסרטי המתיחות שהמפורסמים בהם הם "ישראלים מצחיקים " של דווידזון וסרטיו של יהודה ברקן . וזה . מביא אותנו למקס שרייבר החלוץ הקולנועי הנשכח של התחום כולו .
מקס שרייבר היה בין חלוצי התחום החשוב והשוויוני הזה כל כך . אנו צופים בסרט בסרטיו שבהם תמיד הקדים את זמנו ושתמיד היו כישלונות שלא באשמתו של מקס ( או כן באשמתו ) כאשר כל סרט היה כישלון גרוע מקודמו .

טונה שרייבר עם משה ואסי דיין. צילום משנות השבעים.

טונה התפרסם לראשונה ב-1965 כאשר הוא היפיל בפח את דוד בן גוריון עצמו כאשר התחזה לנסיך אפריקני (!) שהבטיח סכום כסף עצום לישראל אם רק מר בן גוריון יבצע שחיית גב ,דבר  שמר בן גוריון מיהר לבצע רק כדי לגלות שנמתח . ועל כל זה אנו למדים מקטעים של סרטי חדשות בשחור לבן של התקופה.

מאוחר יותר הוא יצר את סרטו הראשון "מלחמה שכזאת " ( מ-1967 !) שבו היציג  את המתיחה ההומוסקסואלית הראשונה .לא במפתיע הסרט היה כישלונו החרוץ הראשון של טונה אבל בהחלט לא האחרון . בשנות הזוהר שלו שנות השבעים הוא אף טס בכדור פורח למצרים במטרה לפגוש את מנהיג מצרים סאדאת ולהביא על ידי כך שלום .
שלום הוא לא הצליח להביא אבל פרסום וסלבריטאיות נוספת  בהחלט כן .

מתוך הסרט זהירות מצלמה

אנו זוכים לצפות בסרט של בצר בתרומתו הייחודית של מקס לקולנוע המדע הבדיוני הישראלי , שבו הפגיש בחורה ישראלית ממוצעת עם חייזר משונה צורה מהכוכבים ( סרט שאנשי האגודה הישראלית תיכננו להקרין אותו בכנס "איקון" האחרון שלהם אך נמנעו בגלל התנגדויות שונות שהושמעו על רקע "איכותו " של הסרט ) . אנו צופים בקטעים מהסרט היחיד שלו שכן הצליח "זהירות מצלמה " האלמותי
שבו יצר טונה את דמות הפולחן של "איש השערות " אדם שעיר מעין כמוהו שהפך לאופנתי מאוד בשנות השבעים ". אנו צופים בנשיקה הארוכה ביותר אי פעם בסרט ישראלי במלודרמה הכושלת "אורה " ( 3 וחצי דקות כפי שאפשר לראות משעון הקיר הענק שאותו אוחז הגיבור תוך כדי הנשיקה ) , ובסרט המתיחות הנדיר ביותר שנעשה אי פעם "זהירות מצלמות 2" ( 1980) סרט מתיחות ללא אנשים שבו מותח שרייבר את עולם החי והדומם בעלי חיים קירות ציוד משרדי ופוחלצים , שממנו שרדו רק כמה שניות של קטעים בלתי ברורים של מתיחה הנעשית על צב . הסרט אולי לא במפתיע שם קץ לקריירה הלא בדיוק פורחת של טונה.

טונה שרייבר עם חתיכות של התקופה.

יוצרי הסרט מראים לראשונה כי יש הרבה יותר במקס שרייבר ובסרטיו ממה שנהוג היה לחשוב עד כה בעיקר בידי המבקרים האליטיסטיים ( ששניים מהם מופיעים בסרט ) שקטלו את סרטיו ללא רחם .
לאמיתו של דבר בדיקה מדוקדקת מראה שיש בסרטיו מסרים פוליטיים וחברתיים נועזים וחתרניים מאין כמוהם. הסרט מביא מגוון של דוגמאות מהמתיחות של שרייבר ואת אלה אפשר לחלק לכמה קטיגוריות:
1. בדיקת המוסכמות החברתיות –כיצד יגיבו חיילי צה"ל אמיצים למראה שניים מהם שמתחילים להתחבק ולהתנשק לעיני כל , במה שהוא כנראה המתיחה ההומוסקסואלית הראשונה ( אבל בהחלט לא האחרונה) .
2. בדיקת הנחישות והנכונות לכל הציונית . כיצד יגיבו מנהיגי המדינה ובראשם דוד בן גוריון להצעה של מנהיג אפריקני אלמוני לתת סכום כסף עצום למדינה אם רק בן גוריון ואישתו ישחו שחיית גב?. האם ניתן לראות במקס "טונא" שרייבר כמבשר מוקדם של ה"פוסט ציונות" ?
3. מפגש עם "האחר" . למשל כיצד יגיב זוג על שפת הים כאשר ניגש אליו חייזר מסתורי בקסדה מוזרה ?
4. זעזוע נורמות יום יומיות באופן אנרכיסטי או דדאיסטי , למשל כאשר אדם מלטף את גבה של בחורה וישבנה מתחיל לשוחח עימו .

טונה שרייבר על חוף הים.

כל הקטגוריות האלה של המתיחות מטרתן לזעזע את תחושת המציאות של הנמתחים מצד אחד ,ומצד שני להוכיח כי הנמתח הוא כל אדם, גברים ונשים זקנים וילדים אשכנזים וספרדים ואתיופים חרדים וחילוניים, דפוקים ומצליחים , יפים ( ובעיקר יפות ) ומכוערים, אין משוא פנים ואין הפליה וכי הכל הם בחזקת נמתחים . אפילו אנשי הצוות של הסרט הם בין הנמתחים כאשר מקס שרייבר אינו יכול לעצור את עצמו ומנסה למתוח את אימו של הסטודנט בעל הרעיון לסרט כשהוא מתחזה לבמאי הסרטים הדוקומנטרים הידוע ארי ליבסקר ובכך מובא המסר של סירטי המתיחות בכלל ושל מקס "טונה " שרייבר בפרט : כאן יש שיויון מוחלט, כולנו עם אחד, כולנו חמדנים מציצנים גרגרניים ובהמיים . אין כאן חלילה איזו חבורה של בראנז'ה מצומצמת מרחוב שינקין וסביבתו בתל אביב שעושה סרט על עצמה ועל מקורביה בליווי שפע בדיחות פרטיות שיובנו רק בידי אותם המקורבים כמקובל בקולנוע ובתקשורת הישראלית , אלא סרט על כלל החברה הישראלית על כל מרכיביה השונים והמגוונים.כאן אנו נתקלים לראשונה בישראלי כפי שהוא באמת ולא כפי שאליטה שחצנית מסוימת מציגה אותו . לא שמאלני או ימני או חרדי או ליכודניק או קיבוצניק , או שינקינאית אלא סתם ישראלי בהמי עם נטייה לכיעור וסטייה לגסות.
הבמאים טרחו ולהכניס כמה ראיונות עם אושיות תעשיה כמו משה טימור ויהודה ברקן מני פאר וג'וזי כץ ונורית גפן ( שכיכבה בסרט של טונה ) ,אך עם כל הכבוד לא תמיד ברור מה הקשר של אלה לחייו של שרייבר. רק מומחים בתולדות המתיחות בתרבות הישראלית ידעו שטימור הוא המתחן הרדיופוני הראשון . חבל שהיוצרים לא הבהירו את העניין  הזה לצופים .

איש השעיר" דמות פולחן מסרטיו של טונה שרייבר.

מובא גם ראיון עם מבקר הקולנוע שמוליק דובדבני  שהוא פיסגה של סרט תיעודי בתחושת התנשאות והבוז והזילזול שהמבקר המכובד מעביר כלפי מושא דבריו עם כל זה שהוא מנסה לשמור על אוביקטיביות כביכול בדומה לביקורות שלו בעיתונות , ויהודה סתיו . המשורר רוני סומק מדבר, אולי בפעם הראשונה, בשבחו של האיש שנשכח והוא כמעט היחיד גם בסרט . מרואיינים גם שחקנים שונים בסרטיו של שרייבר שהתחושה העיקרית שהם מעבירים היא נוסטלגיה מלווה בבילבול , כאילו עד עצם היום הזה אינם מצליחים להבין את האיש והשאלה מדוע שמישהו יטרח לעשות עליו סרט נשארת תלויה כל הזמן באוויר בין המרואיינים ובין הצוות .

והמעניין מכל הוא שרייבר עצמו הבוהמיין הלא יוצלח . אנו צופים בו בצעירותו דרך סרטי המתיחות שלו ובבגרותו כיום כאשר עבר לארה"ב שם הקים מועדון המוקדש רק לשירי פרנק סינטרה ( למה פרנק סינטרה ? ) . אנו צופים בתמונות שלו עם גדולי מדינה כמו משה דיין ואסי דיין ועל עטיפות המגזינים של התקופה כמו להיטון . אנו גם נאלצים לחזות בהשמעה אין סופית של שיר של פרנק סינטרה מפיו של שרייבר . טוב היו עושים המפיקים אם היו מוחקים את הקטע המביך הזה לחלוטין וממלאים את הזמן בעוד כמה ראיונות או צילומי מתיחות . אך דמותו נשארת בגדר תעלומה בלתי מפוענחת ,אם כי במידה מסויימת הוא סמל של תקופה . ומעבר לכך שרייבר יצר עידן חדש שהרי מה הן כל תכניות "המציאות " של היום ככל סדרות ההישרדות וה"ג'ו מיליונר " על פועל בניין שמוצג כמיליונר לפני חבורת דוגמניות שמנסות לכבוש את ליבו אם לא תוצר של רעיונותיו של איש זה שהקדים את זמנו?
סך הכל סרט אינפורמטיבי מאוד על דמות שנשכחה וטוב שהוציאו אותה מהבויידם . מומלץ לכל חובבי סרטי המתיחות ולכל מי שרוצה להרחיב את ידיעותיו על הברנז'ה התל אביבית לדורותיה .

טונה שרייבר במתיחה המפורסמת של "הגולם על חוף הים" מתוך הסרט "זהירות מצלמה".

 להלן קטע רלבנטי על טונה שרייבר שלקוח מהספר "הגולם : תולדות קומיקס ישראלי ( הוצאת מודן 2003) וכולל ראיון שניהלתי עם טונה לפני שנה:

"להצלחה גדולה לא פחות זכו המתיחות סביב דמותו של הגולם. הגולם היה כעת דמות ידועה כל כך בפנתיאון הגיבורים הישראלי שזה היה רק עניין של זמן עד שיתחילו להשתמש בו במתיחות. המתחן הנודע מקס "טונה" שרייבר שהִרבה לעשות סרטי מתיחות בשנות ה-70 השתמש לא פעם בדמותו של הגולם. הוא היה מסתובב במקומות שונים ברחבי הארץ לבוש תחפושת שבה נראה כמו הגולם מהציורים, כולל מסכה חסרת תווי פנים, ומופיע בבניין המשטרה בתור הגולם שבא להושיט עזרה לכוחות החוק, למרבה התדהמה של השוטרים (שהתברר שכמה וכמה מהם היו קוראי "גולם" נלהבים בילדותם). שרייבר גם אהב להיכנס לשירותים ציבוריים במקומות שונים כשהוא לבוש בחליפת הגולם ולפנות לאנשים שעסקו בענייניהם הפרטיים ולהציע להם את עזרתו. אלפי אנשים התגלגלו מצחוק כשקטעים אלה הוקרנו בקולנוע בסרט "זהירות מצלמה"…
אוריאל רשף היה משועשע הרבה פחות, אבל הוא התנחם בכך שהמתיחות לפחות מחיות קצת את העניין של הציבור בדמות.
מספר מקס "טונה" שרייבר (היום בעל מועדון לילה בארצות הברית): תבין, אני תמיד אהבתי את הדמות של הגולם, תמיד חשבתי שזאת דמות, איך אתם קוראים לזה היום? 'מגניבה'. חשבתי שיהיה נחמד להקים את הגולם לתחייה כאילו הוא היה קיים באמת, וזה הכול היה ברוח טובה בלי לרצות לפגוע באף אחד.
"אני והצוות היינו מסתובבים בחליפה של הגולם בכל מיני מקומות כמו שירותים ציבוריים או חוף הים, והיינו ניגשים לאנשים ומציעים להם עזרה בתור הגולם. היו אנשים שבאמת חשבו שאני הגולם!
א"א: "ואיך זה היה ללכת במשך שעות לבוש בחליפה כבדה?"
מקס: "קשה מאוד, תאמין לי – לא הייתי מאחל את זה לשונאים הכי גדולים שלי. לפעמים אתה רוצה להתגרד, או לעשות את צרכיך, ואתה לא יכול עד שלא תוריד את הדבר הארור הזה מעליך. אתה הולך עם זה בשמש הקופחת, ואתה מרגיש איך המוח שלך נעשה נוזלי. תאמין לי, הגולם באמת היה צריך להיות בעל כוחות-על כדי לשרוד יותר מכמה שעות בחליפה שלו! אבל מצד שני היו לזה גם תוצאות חיוביות: פעם אחת הייתי לבוש בחליפה ובמקרה מצאתי את עצמי ליד מישהו שניסה לחטוף תיק מבחורה. כשהוא ראה את הגולם מתקרב הוא כמעט חטף התקף לב והפיל את התיק וברח. הרגשתי אז כאילו אני באמת הגולם מהחוברות."
א"א: "אבל היה גם המקרה של הזקן ההוא שבאמת קיבל התקף לב כשהוא ראה את הגולם כביכול מתקרב אליו, ואחר כך כשהתברר לו שהוא נמתח הוא היה מרוגז כל כך עד שהוא תבע אותך ואת צוות ההסרטה לדין. נאלצתם לשלם לו אלפי לירות כפיצויים."
מקס: "כן, גם זה היה. אבל בסך הכול, הכול נעשה ברוח טובה ולא היתה שום כוונה להרגיז אף אחד. רק לעשות שמח לאנשים." "

היגיע הזמן להעריך מחדש בעיניים פקוחות ובלתי משוחדות את תרומתו של מקס "טונה "שרייבר לקולנוע ולתרבות הישראלית וסרט זה הוא צעד ראשון ,ויש לקוות שלא האחרון.

 

ביבליוגרפיה של ספרים ומאמרים על מקס טונה שרייבר וסרטי המתיחות .

רועי ארד "זהירות מצלמים : חייו וסרטיו של מקס "טונה " שרייבר ". שדוריאן , 2002.

אלי אשד, "הגולם : סיפורו של קומיקס ישראלי " מודן , 2003.
משה טימור "על פרסי קולנוע וחיוכים " הזמן השלישי : מגזין הגימלאים בישראל ,מס 36. 2004.
חיים לפיד "על הפנים " מחקר מלומד על סרטי מתיחות ישראליים ". תיאוריה וביקורת 6 , 1992. ע' 25-52.

קישורים :

"זהירות מצלמה " הסרט המלא 

היה או לא היה ביקורת  של רותי זוארץ בוינט

כתבה בואלה עם קישורים לקטי וידאו נוספים

פרטים על הסרט " זהירות מצלמה "

ראיון עם רועי ארד על" זהירות מצלמה"

אורי דישון על "זהירות מצלמה "

שאול בצר במאי "זהירות מצלמה "

רועי ארד

המצלמה הנסתרת תוכנית מתיחות אמריקנית

ז'אנר הסרטים המוקומנטאריים

דמויות בדויות

השקת הדי וי די של "זהירות מצלמה "

דמויות והיסטוריות בדויות

 

בתאריך ה-28.6. 2004 התקיים במכללת אורנים "כנס הדמויות הבדויות" כנס שבו בחנו מרצים שונים ומשונים את נושא "הזהות הבדויה " ו"הדמות הבדויה" על זוויותיו השונות . זהו נושא שצובר כידוע תאוצה עצומה בשנים האחרונות הודות לשימוש העצום בזהויות בדויות באינטרנט . וכך הופיעו בכנס בלוגרים שונים ידועים יותר ופחות שסיפרו איך זה ליצור דמויות וזהויות , הופיעו שם מרצים אקדמאים שניתחו את הנושא בתרבות בספרות ובתקשורת . הכנס זכה גם לתגובות נזעמות יותר ופחות בחוגי הבלוגרים השונים שכינסו "אנטי כנס הדמויות השונות " משלהם .
ובין המרצים הייתי גם אנוכי וההרצאה שלי הייתה אחת ההרצאות המסכמות של האירוע .
והנה היא לפניכם :

דמויות והיסטוריות בדויות

..וכשאני רואה את המלומדים מתאבּקים בעפר ספרים וכתבים עתיקים, בשביל להעלות מקברם את 'גבּורי ההיסטוריא' בצורתם האמתּית, ומאמינים הם עם זה, שמאבּדים מאור עיניהם לשם 'האמת ההיסטורית', – אומר אני לעצמי : כמה עלולים המלומדים להפליג בערכם של חידושיהם, ואינם רוצים לראות דבר פשוט זה, שלא כל אמת אַרכיאוֹלוֹגית היא גם אמת היסטורית. האמת ההיסטורית אינה אלא זו, שמגַלה את הכוחות הפועלים בחיי החברה האנושית. כל שפעולתו בחיים ניכּרת, אף אם מצד עצמו אינו אלא ציור דמיוני, הרי הוא כוח היסטורי ממשי ומציאותו היא אמת היסטורית ; וכל שאין רישומו ניכר במהלך החיים הכלליים, אף אם מצד עצמו אין מציאותו המוחשית בזמן מן הזמנים מוטלת בספק, אינו אלא אחד מאלפי רבבות הנמצאים, שמציאותו של כל אחד מהם לעצמו היא בודאי 'אמת' במובן המוחשי, אבל – אמת שאינה מוסיפה ואינה גורעת כלום, ולכן היא כאִלו אינה, במובן ההיסטורי. 'וורטר' של גיטה, למשל, לא היה אלא ציור דמיוני, אבל מאחר שהשפעתו על הדור ההוא היתה גדולה כל־כך, עד שרבּו בגללו המאבּדים עצמם לדעת, – הרי הוא מצוּי אמתּי במובן ההיסטורי הרבה יותר מאיזה אשכנזי מוחשי, שחי באותו הדור לא בדמיון, אלא במציאות ממש, ומת ונשכח מלב והיה כלא היה.
( אחד העם "משה " )

בהרצאה זאת נעסוק בשני נושאים קשורים בנושא הדמויות הבדויות ומציאויות "מוקומנטריות " שנוצרו סביבם , ובספר ה"גולם " שהוא דוגמה של יצירת "מציאות מוקומנטרית" דהינו שהיא מתימרת להיות דוקומנטארית אם כי היא בדיונית ובו בזמן חלופית לזאת שאנו מכירים .

זהויות בדויות

אנו מבדילים בין "זהויות בדויות " שהם אנשים אמיתיים שמעוותים במעט או בהרבה את פרטי חייהם וזהותם על מנת ליצור סביבם תדמית מסוג מסוים מאוד, ובין "דמויות בדויות " שהן אנשים שלא התקיימו מעולם אך מוצגים כמי שחיו באמת והם לרוב ( בניגוד לזהויות הבדויות ) דמויות מוקצנות מאוד ולמעשה מיתיות בצורה זאת או אחרת .

תוצאת תמונה עבור שלימן

הינריך שלימאן האיש שחשף את טרויה וזייף אגב כך פרטים שונים מחייו.

רוב האנשים שאנחנו מכירים שכתבו את תולדות חייהם לרוב שינו ועוותו ולעיתים זייפו לחלוטין את הפרטים. הדוגמאות הן באמת רבות מספור והן אולי הרוב שהרי כל כותב נוטה לשפץ את פרטי תולדות חייו שלו .. נזכיר רק שתי דוגמאות ידועות במיוחד .המקרה של מגלה העיר הקדומה טרויה  הינריך שלימן שכיום יש טענות ש"פיברק" חלקים גדולים מחייו ויצר סביבו מיתוס כמגלה העיר שהוא כביכול חיפש אחריה כל חייו דבר שכיום ידוע שלא היה נכון כלל. או המקרה של הרולד רובינס  מחבר רבי המכר שסיפר כל חייו סיפור בדיוני על ילדותו כאילו היה יתום שאומץ בידי משפחה יהודית כל זאת על מנת לחזק את הקשר שלו לבין גיבורי סיפוריו שאותם תיאר תמיד כמי שעולים מאשפתות , כפי שהוא עצמו לא עשה מעולם. אנשים אלה פיברקו את תולדות חייהם מאחר שרצו ליצור סביבם "הילה מיתית " מסוג מסוים דבר שלא היו יכולים לעשות אם היו מתארים את פרטי חייהם האפורים והשגרתיים למדי כפי שהיו במציאות .לדעתי יש כאן מקרים של זהויות בדויות , דהיינו עיוות של פרטים בחייו של אדם אמיתי.

דמויות בדויות

ויש גם יצירה מסוג שני של דמויות בדויות לחלוטין , יצירה שלעיתים מורחבת על מנת ליצור "מציאויות " שלמות.
בשנים האחרונות הולך ומתפתח בארץ ובחו"ל הז'אנר של  הסרטים ה"מוקומנטריים שמציגים  בצורה דוקומנטארית כביכול אירועים אנשים ודמויות שלא התקיימו מעולם אך שמוצגים כאמיתיים בצורה משכנעת ביותר .
את שורשי הז'אנר החדש הזה כביכול ניתן למצוא כבר ביצירות קדומות.היה היה לפני 3000 שנה מלך בשם דוד שהשאיר את חותמו על הדורות הבאים עד עצם היום הזה ונחשב כמודל ואבי אבותיו של המלך המשיח .

כיום יש  חוקרים שטוענים שהביוגרפיה המוצגת בתנ"ך של המלך דוד שהיא כה ריאליסטית היא כולה פיקציה בדויה ולכן משכנעת הרבה יותר מיצירות היסטוריות אמיתיות של אותה התקופה.
אך ככל הנראה  מלך בשם דוד באמת התקיים כפי שמראה כתובת מהמאה התשיעית לפני הספירה שהתגלתה בתל דן ומזכירה את בית דוד . ובכך הפריכה טענות שונות שכל סיפורי דוד ושלמה הם מוקומנטריים דהיינו פיקציה מוחלטת .
אולם עדיין נשארת בעינה השאלה האם הדוד שמתואר בתנ"ך אותה דמות מורכבת ומסובכת על מעלותיה וחסרונותיה היא אמיתית כולה. במשך שנים רבות ההנחה הייתה שהסיפורים על דוד נכתבו בידי סופר חצר בימי שלמה בנו "כמעט" בזמן אמיתי הקרוב לאירועים המתוארים וכן הסיפור הוא מדויק ביותר באופן כללי .
. אולם זה מוזר מאוד שסופר של חצר המלוכה יעיז לכתוב בתיאורו את חיי המלך סיפורים כמו סיפור בת שבע וכבשת הרש ומרד אבשלום שבלשון המעטה אינם מציגים את אבי המלך בצורה חיובית. איננו מכירים שום מסמך מהמזרח הקדמון או מאיפה שהוא מתקופה מאוחרת יותר שמעז להציג את המלך בצורה כל כך אובייקטיבית . ( הסופר המזרח גרמני סטיפן היים חיבר ספר מצוין על נושא זה כיצד יכול היה סופר המלך שלמה ליצור יצירה מעין זאת על חיי המלך דוד וספרו "דו"ח המלך דוד " שתורגם הוא מעין  מורה דרך לבעיות השונות שהיו עומדות לפני הסופר האמיתי בביצוע משימה מעין זאת ) .
יש לזכור שיצירות אוטוביוגרפיות קדומות ויצירות מטעם מאז ומתמיד בדרך כלל מציגות את הדמות המתוארת כחסרת חולשות אנוש. רק יצירות ספרותיות בדיוניות מתארות לרוב דמויות "עגולות " שהן מלאות חיים וחולשות דווקא בגלל עצם בדיוניותן והעובדה ש"איש לא נפגע". .
מה שמעלה את החשד שסיפור דוד כפי שהיגיע לידינו הוא יצירה ספרותית מאוחרת יותר שמעזה להציג את הדמות במלוא חולשותיה שהיו המצאה בדיונית של הסופר ודווקא משום כך נראית כאמיתית יותר
אם אכן כך היה אנחנו מן הסתם לא נדע לעולם.
הועלתה האפשרות שהסיפור על דוד הוא מורכב ומשכנע כל כך כל כך דווקא משום שהוא מציג גרסאות שונות ונוגדות על חיי דוד , הגרסה של תומכיו והגרסה של מתנגדיו שחוברו יחדיו בעריכה. .באותה המידה אפשר לטעון שבמקור הייתה יצירה ספרותית של סופר כלשהו על חיי המלך הקדמון שעליו לא היה ידוע הרבה וסופר אחר יצר אז גרסה משלו מתנגדת על חיי אותה הדמות שמצאה חן בעיניו ולקח אותה לידיו כסוג של טריק ספרותי . והדמות הספרותית במקור זכתה להצלחה עצומה שכן היציגה חיים מיתיים שאנשים רצו להזדהות עימם , חיים שיש בהם סיפור מושלם של עלייה מאשפתות לכס המלוכה של ניצחונות ולבסוף של שקיעה בלתי נמנעת ובצורה ריאליסטית כיותר ממה שנעשה עד אז.
ביו שדוד היה דמות בדויה ובין שלא אין ספק שישנן לא מעט דמויות בדויות שהשאירו את חותמן על ההיסטוריה והתרבות האנושית. דוגמה אחת מני רבות היא של אוסיאן  משורר סקוטי קדמון כביכול שלמעשה נוצר בידי המשורר הסקוטי מהמאה ה-18  מקפרסון  דמות שבה האמינו רבים ויצר ז'אנר שלם של שירה רומנטית .
דוגמה אחרת  מודרנית י ותר היא של סופר בשם קרלוס קסטנדה שכתב ספרים שלמים על מפגשיו עם רופא אליל ומכשף הנודד במימדים שונים בשם דון חואן . הנ"ל הייתה  לאמיתו של דבר דמות בדויה מדמיונו הקודח של קסטנדה אבל מאז עוד אנשים טענו שראו אותו למרות שקסטנדה הכחיש את טענותיהם . וכמה וכמה מהם פרסמו ספרים על מפגשיהם עם אותו דון חואן וכיום קיים ארגון שלם שמקדם את התורות השונות שנוצרו במוחו הקודח של קסטנדה. .
אם נרצה אפשר להרחיב זאת אל מעבר לדמויות בדויות . אפשר להביא דוגמה נוספת לא של דמות בדויה אלא של ספר בדוי שהפך למציאות נוצרה בידי סופר בשם ה. פ לאבקראפט שהזכיר בסיפורי האימה שלו ספר בשם הנקרונומיקון שאמצעותו אפשר לזמן יצורים מיקום אחר. הספר היה דמיוני אבל היום אפשר לקנות אותו בחנויות , לי יש אותו בשתי גרסאות שונות וקיימות גרסאות נוספות שנוצרו בידי חובבי הסיפורים .

הסופר קרל מאי לבוש בבגדי גיבורו "יד הנפץ" לוחם נועז שלדבריו היה הוא עצמו.

ככל סופר אחר אני מסנן את דברי. אבל אני אינני כותב סיפורים דמיוניים. חייתי בעצמי את כל המאורעות המתוארים בספרי.

( הסופר  קרל מאי במכתב תשובה למעריצה ששאלה אם סיפורי ההרפתקאות שכתב התרחשו במציאות )

 הדוגמה אולי המעניינת ביותר של סופר שערבב לחלוטין בין דמיון ומציאות ויצר דמות בדויה ומציאות בדיונית לחלוטין שבה האמינו מאות אלפים היא מהמאה ה19 בגרמניה הדוגמה של סופר בשם קרל מאי .
הנ"ל היה עבריין ונוכל שהתמחה ברמאות ובהתחזות ואסיר. בעת שהותו בבית הסוהר הוא החל לכתוב סיפורי הרפתקאות וגילה בכך כישרון עצום . לאחר שחרורו החל לפרסם סיפורי הרפתקאות רבים על שהפכו לרבי מכר חסרי. למאי היה כושר דמיון בלתי רגיל ויכולת לשכנע את קוראיו באמיתות המקומות ואמינות העלילות שאותם תאר כשרון שעלה לעין ערוך על סופרים אחרים שבאמת היו במקומות האלה…
לאחר צאתו מבית הסוהר שוב לא היה למאי כל צורך לחזור לחיי הפשע הוא הפך בתוך זמן קצר לסופר ההרפתקאות המצליח ביותר בגרמניה ולמעשה לסופר המצליח ביותר מכל סוג בגרמניה .
מאות אלפי קוראים גרמנים צעירים ומבוגרים קראו בהנאה עצומה את סיפוריו המרתקים וחיפשו עוד . אלה התרכזו בשתי סדרות עיקריות : האחת מהן עסקה בגיבור בשם "קרא בן נמסי " גרמני צעיר ואדיר כוח שנודד לו בארצות המזרח התיכון והאימפריה התורכית ביחד עם כמה ידידים נאמנים כמו משרת בדואי ולורד בריטי ולוחם בערבים ותורכים מרושעים ומשליט צדק במדבריות.

קרל מאי בבגדי "קרה בן נמסי " שלדברי היה הוא עצמו כאשר שהה במדבריות ערב.

הסדרה השניה עסקה בלוחם בשם "אולד שטרנהנד "  ( יד הנפץ ) הנאבק באינדיאנים ולבנים מרושעים ומשליט צדק בערבות המערב הפרוע
הסיפורים בשתי הסדרות סופרו בגוף ראשון ולקוראים הנאמנים לא הייתה בעיה לגלות שקרה בן נמסי ואולד שטרנהנד הם אותו האדם בתקופות שונות של חייו , אדם בשם קרל . הקרל הזה הסתבר לבסוף לקוראים הנדהמים היה הסופר עצמו קרל מאי שהחל לטעון שהסיפורים הם אמיתיים ואכן אירעו לו כתקופות שבהם שהה בארה"ב ובמזרח. מאי החל לתת הרצאות שבהן סיפר על "הרפתקאותיו" במזרח ובמערב אף חילק תמונות שלו לבוש בביגדי שטרנהנד או קרה בן נמסי אקזוטיים ומצויד בכלי הנשק שלהם כפי שתוארו בסיפורים.תמונה אחת שלו הראתה אותו עם רובה הכסף של ידידו האינדיאני המת (בסיפורים ) וינטו . … יתכן מאוד שהסופר עצמו אף התקשה להבחין בין דמיון ומציאות ויש עדויות שבשלב מסוים הוא באמת חשב שכל ההרפתקאות המדהימות האלה אכן אירעו לו במציאות . הוא הציג את עצמו כהרפתקן שחווה את כל ספריו במציאות והציג מזכרות שונות מ"מסעותיו " כעדויות לאמיתות טענותיו .
הציבור הנרגש של קוראיו קיבל את כל זה ללא ערעור וראה בקרל מאי אגדה חיה והתגלמות של הגרמני ההרואי האולטימטיבי. וכל זה בגלל שספריו של מאי היו משכנעים יותר מאלה של אנשים שבאמת חיו במערב סופרים והרפתקנים כמו פרידריק גרסטקר שבאמת היו במערב הפרוע ובאמת עברו שם הרפתקאות שונות שאותם תיארו בספרים שונים , ושספריהם שימשו כבסיס לספריו הבדיוניים של מאי. כיום איש לא זוכר אותם ולא קורא אותם .
את קרל מאי לעומת זאת זוכרים וקוראים מיליונים עד עצם היום הזה. עד היום יש מדף שלם בכל חנות ספרים וסופרמרקט בגרמניה ואוסטריה המוקדש ל"מדור ספרי קרל מאי ". .
קרל מאי אגב הוא הסופר הגרמני המתורגם ביותר של כל הזמנים לשפה העברית , הרבה מעל ומעבר לסופרים כמו גתה או תומאס מאן , או אפילו אריך קסטנר.
אפשר להשוות את קרל מאי בצדק גמור לכותבי בלוגים שונים שיוצרים זהות דמיונית לגמרי שמשכנעת את כל הקוראים שלהם .
נשאלת השאלה שבעיני היא שאלת מפתח : למה היה קרל מאי משכנע יותר מהסופרים שבאמת חיו במערב הפרוע ובאמת עברו חיי הרפתקאות ?
התשובה לדעתי היא משום  שבנוסף לכישרון ספרותי  מאי ידע ליצור דמות "הגיונית" לכאורה שעונה לחוקי "הנרטיב" אם גם לא אלה של המציאות.
במציאות חייהם של בני אדם אינם הגיוניים ואינם משכנעים ואינם עונים על "חוקי הסיפור". יש בהם בניגוד לכל כלל ספרותי גם קומדיה גם טרגדיה וגם פארסה. זאת בניגוד לחיים של דמויות ספרותיות שהן הגיוניות מאחר שיש בהם תיאור עקבי של עליה ,של נצחונות בלתי פוסקים ושל שקיעה או של סוף הרואי וחשוב מכל יש להן משמעות , משמעות שחסרה לחלוטיו בחיי בני אדם במציאות . ולכן הם הרבה יותר משכנעות ומושכות . לקודמיו של מאי לא היה את הכשרון הספרותי של מאי , הם לא ידעו ליצור בתיאוריהם את הרפתקאותיהם דמות משכנעת מעין זאת מאחר שתיארו אירועים שקרו להם פחות או יותר במציאות. הם לא ידעו ליצור "דמויות מיתיות " מאחר שתיארו פחות או יותר את המציאות האמיתית.


קרל מאי  לעומתם יצר מציאות דמיונית אך משכנעת שבמרכזה העמיד דמות מיתית אך משכנעת , כביכול הוא עצמו שענתה על חוקים מסויימים של "התנהגות הירואית " שלהם ציפו הקוראים ושלהרפתקאותיה היו משמעות: להביא לניצחון הצדק על כוחות הרשע והפשע. השילוב של כל זה ביחד עם הפרטנות הדקדקנית של מאי בתיאור הסביבות האקזוטיות והעמים האקזוטיים שבהם התרחשו הרפתקאות אלו כביכול פרטנות שהתבססה על מחקר מעמיק ביותר בספריות ועל אלפי ספרים שאותם קרא יצרה בקוראיו תחושת "מציאות " שעימה לא יכלו להתחרות קודמיו של מאי למרות שאלו תיארו את "האמת ".

קרל מאי וגיבורו האינדיאני וינטו.

מציאויות בדויות

בימינו נטייה זאת ליצור דמויות ומציאויות בדויות אך משכנעות תופסת תאוצה. בסרטים מוקומנטריים שהם סרטים כביכול דוקומנטריים על אירוע בדיוני לחלוטין מלא באנשים מתראיינים במלוא הרצינות בהסברים פרטניים בהתייחסויות היסטוריות
ודווקא בתקופה שלנו שבה לכאורה קל יותר לגלות דברים אם הם אמת או לא , הז'אנר המוקומנטארי הולך וצובר תאוצה בגלל התפתחות אמצעי התקשורת שמאפשרים לטשטש בין דמיון למציאות.
אולי הסנונית הראשונה של טשטוש זה בין דמיון ומציאות הייתה של תסכית הרדיו  המפורסם "מלחמת העולמות" של אורסון וולס ב-1938 שתיאר בפרטי פרטים ובראיונות כביכול בזמן "אמיתי " של שעה פלישה ממכוכב מאדים לארה"ב . וכתוצאה מהשידור הזה אלפים ברחו מבתיהם בפאניקה
.ב-1949 הייתה חזרה על השידור באקוודור עם אותם התוצאות אבל היוצרים לא יצאו מזה הפעם  בשלום כמו אורסון וולס שזה היה כרטיס הכניסה שלו להוליווד . קהל הצטופף מסביב לתחנת הרדיו ושרף אותה . היו הרבה הרוגים האקוודורים הראו שבניגוד לאמריקנים הם לא אוהבים שצוחקים עליהם .
ולאחרונה היה סרט האימה המצליח " פרויקט המכשפה מבלייר" שהיציג סרט כביכול אמיתי של אירוע מפחיד שאותו עברה חבורת צעירים סרט שהפך לתופעה עם סרט המשך . אנשי העיירה שבה התרחש הסרט לא הבינו מה רוצים מהם אבל ניתן לתמוה עם בעוד דור העלילה בסרט תהפוך לחלק מהמיתוסים של העיירה.
כדאי להזכיר כאן תופעה שונה מהמוקומנטארים אך קשורה אליהם בתרבות הפופולארית המודרנית התופעה של "מציאויות בדויות " לחלוטין שנוצרות בכלי התקשורת ומשפיעות על העולם האמיתי. בתרבות הפופולארית של המאה העשרים נוצרו כמה עולמות ומציאויות שגרמו לקוראיהם את התחושה שאכן יש כאן משהו שהוא יותר מבדיוני וזאת בגלל היותן יצירות בעלות כוח מיתי של ממש .
אפשר להזכיר את הסופר "טולקין" ש"שר הטבעות" שלו הוא בעל עוצמה כה חזקה ויוצר עןולם כה מפורט ומשכנע עד שנוצרה קבוצה שלמה של מאמינים בשם "הטולקינאים" שמאמינים שכל המתואר שם אמת . חברי קבוצה זאת נמצאים גם בישראל.
אפשר להזכיר גם את סדרת "מסע בין כוכבים " שיצרה "יקום דמיוני שלם שיש לו מפות ואטלסים וספרי עיון ומחקרים ושפות אמיתיות שמבוססות על היצירה הבדיונית . ויש לה מאות אלפי או אף מליוני חובבים שאצל כמה מהם ניכרו סימנים ברורים של טשטוש בין מה שהוא דמיון ובין מה שהוא מציאות בסדרה זאת .ואיך אפשר שלא להזכיר את סדרות הטלוויזיה הריאליסטיות כביכול של אופרות סבון וכו' שיש בין חובביהם רבים רבים מאוד שאינם מסוגלים להבדיל בין השחקנים ובין הדמויות הבדיוניות שאותן הם מגלמים .
ולאחרונה האופנה הלוהטת ביותר בתחום הטלוויזיה היא סרטי ה"ריאליטי שאוז " זהו סרט כביכול דוקומנטרי על אירוע בדיוני לחלוטין שנוצר בידי מוות ההפקה מלא באנשים מתראיינים במלוא הרצינות בהסברים פרטניים על מעשיהם . כאן קשה מאוד לדעת מה אמיתי ומה לא בסרט דוקומנטארי כביכול המוצג לנגד עינינו שהרי כל במאי של סרט דוקומנטרי עושה סלקציה ולפעמים דרמטיזציה כדי שהאירועים יהיו דרמטיים יותר . וכך גם בתוכניות הריאליטי שאו נוסח "קחי אותי שרון " שבה הסתבר שחלק גדול ואולי הכל מבין האירועים הדוקומנטאריים כביכול שבמהלכם אישה הייתה צריכה לבחור מאהב מבין חבורת מחזרים היה מבוים מההתחלה ועד הסוף .וזהו רק קצה הקרחון .

כדאי אגב להבדיל בין מוקומנטריים על אירועים בדיוניים כמו "הפלישה ממאדים " ו"פרוייקט המכשפה מבלייר " שלאמיתו של דבר השתמשו בדמויות אמיתיות המתמודדות באירועים הבדיוניים ובין מוקומנטריים שיוצרים דמויות בדיוניות לחלוטין , אך כאילו אמיתיות .

משיר טהירה ועד ל"זהירות מצלמה"

בסופו של דבר היגיע ז'אנר הדמויות הבדויות והמציאויות המוקומנטריות גם לישראל .
את שורשי התופעה ניתן למצוא עוד בשנות השבעים . המשוררת רחל חלפי יצרה סדרה של שירים על חיי מכשפות כביכול אמיתיות מלוות בהערות מלומדות על מקורות ביבליוגרפיים כולן מזויפות .
וכך עשה גם המשורר אמיר אור  בספר "שיר טהירה " ( 2001) שלו שמלא בהקדמות ואחרית דבר מלומדות על האפוס הטוקארי שכביכול תרגם, כולן דמיוניות .

כל העובדות החדשות האלה מראות שיש לראות את פראנק בצורה שונה ממה שמציג אותה רוזן במחקרו : לא  קדושה מעונה ואישה דחויה הנמצאת בשולים של השוליים של הישוב מבלי שיהיה לה אף אחד לתקשר עימו  . אלא אישה שפרצה דרכים חדשות ולא שגרתיות  הן בתחום איור התרבות הפופולארית בארץ ישראל והן בתחום הדת והמיסטיקה  והשאירה עליה את חותמה הבלתי נשכח.

  כל הגילויים האלה חושפים אחת ולתמיד שעם כל הכבוד למחקרו החלוצי של רוזן בתחום הוא כיסה  ועיוות יותר מאשר גילה.   לצערי עלי לסכם במסקנה שפרקים רבים ב"זיעה מתוקה " לקוחים מדמיונו הפורה של רוזן ואין להם  כל קשר למציאות של ז'וסטין פראנק.

( הסיום של "מותה המסתורי של ז'וסטין פרנק "מאת אלי אשד )

הז'אנר קיבל את התאוצה האמיתית שלו עם הספר "זיעה מתוקה"  של האמן רועי רוזן  שתיאר בפירוט ביוגרפי את חייה של ציירת סוריאליסטית לא חשובה ולא ידועה בשם ז'וסטין פרנק . לספר התלוותה תערוכה במוזיאון הרצליה של יצירותיה עם קטלוג מלומד שמי שמדפדף בו לא בהכרך מבין שהמדובר באמנית דמיונית והכל פרי יצירתו של רוזן . פרקים מהספר פורסמו במקור בכתב העת "תיאוריה וביקורת " כתב העת הראשי של הפוסט מודרניזם בישראל . מי שמעיין בהקדמה לגיליון רואה שעבור העורכים המאמר על פרנק היה עוד מאמר והם ככל הנראה לא היו מודעים כלל לעובדה שהם מפרסמים בדיון גמור , ואם כן לא טרחו למסור זאת לקוראים.
הרעיון של רוזן ליצור ביוגרפיה בדיונית ומשכנעת כוללת הערות שוליים אינדקס וביבליוגרפיה מפורטת וחלקה דמיונית היה מוצלח . אולם חשבתי שרוזן לא הלך בו רחוק מספיק . הבעיה עם יצירתו הייתה שרק שניים שלושה מומחים בתולדות האמנות היו יכולים לדעת שפרנק אינה דמות אמיתית ולשאר הקוראים זה לא היה איכפת שכן פרנק לא עשתה שום דבר שיכול היה לגעת בקהל ה קוראים הרחב ובראש ובראשונה היא לא הייתה מעורבת בשום אירוע היסטורי חשוב ( או דמיוני וחשוב ) ולא נפגשה באנשים ידועים באמת לקהל הרחב מעבר לשוליים של האמנות .הייתה זאת דמות חסרת נרטיב אמיתי והחמור במכל לחייה לא היו משמעות. היא נשארה תמיד בשוליים של השוליים בכל מקום שאליו הלכה. האירוע המעניין היחיד בחייה היה מהומה קלה שאותה יצרה בתערוכה כלשהי של אמן בשם מרסל ינקו אי שם בסוף שנות השלושים בארץ ישראל ולאחר מכן נעלמה.  לא היה כאן שום דבר שיעורר אפילו הרמת גבה קלה אצל הקורא שאינו אוצר מוזיאון של אמנות מודרנית . אמנם רוזן העז לרמוז לקשרים שהיו אולי בינה ובין הכת הפרנקיסטית  אך נשאר רק בתחום הרמזים ולא עשה דבר עם האפשרות המעניינת.

כהדגמה של דעתי איך היה צריך רוזן לתאר את הדמות כתבתי לספרו סיפור המשך  שהופיע רק ברשת . .הסיפור נכתב כמאמר מלומד שמתלונן על כך שרוזן עיוות את העובדות לגבי חייה של פרנק והעובדה שהייתה גם ציירת קומיקס חשובה ולמעשה ראשונה מסוגה בארץ ישראל ואיירה עטיפות של חוברות מסדרות בלשים שאכן התקיימו באותה התקופה בארץ ישראל .ובנוסף היא עסקה גם בניסויים בפגאניות ובכישוף שחור ובזימון ישויות מעולמות אחרים כפי שהעיד הארכיאולוג הידוע פרופסור אינדיאנה ג'ונס . ניסויים שלהם היו משמעויות הרות גורל לעתיד .
סיפור זה היה הצעד הראשון אל המציאות החלופית של הגולם.


לאחר מכן יצרו רועי ארד  ושאול בצר את הסרט "זהירות מצלמה " שבו היציגו בצורה "מוקומנטרית" את חייו של יוצר סרטי המתיחות הראשון בישראל "מקס טונה שרייבר "דמות בדיונית לחלוטין אם כי בלתי אפשרי לדעת זאת אם לא ידעת זאת לפני שצפית בסרט . הם הביאו קליפ של שיר מסרטו של שרייבר ועטיפות של מגזינים שבהם הוא מופיע כביכול עם דמויות ידועות שונות .חיים שהיו שרשרת של עליות ונפילות בלתי פוסקות
ומז'וסטין פרנק ומקס טונה שרייבר קצרה הייתה הדרך אל הגולם .

הגולם 

..הנער יוסי פצוע קשה  ודמו נוזל ממנו , בזמן שהג'ין הולך ומתקרב לביצוע מטרתו השמדת הכור הגרעיני של ישראל!!!! האם יצליח הגולם לגבור על קמיע  "חותם שלמה " שגזל ממנו את כל כוחותיו?? האם יוכל  פרופסור אלברט  פינשטין להתגבר על  המתנקש  הערבי הנחוש בדעתו להרוג אותו ויהי מה וגם במחיר חייו שלו ?האם יעלה בידה של לילית למנוע את רצח ראש ממשלת ישראל הנמצא בביקור בדימונה?

את כל אלו מאזינים יקרים , נדע בפרק שישודר מחר. זה עתה האזנתם לפרק השמונה עשרה  של תסכיתנו " הגולם נגד הג'ין " על פי סדרת העלילונים הידועה "הגולם " מאת אוריאל  רשף ,  אנו מקווים שערבה ההאזנה לאוזנכם. נודה בזאת למחבר התסכית  דני אלדר , לאיש הקול, לטכנאים,וכמובן לשחקנים דוד גרוסמן ואריה אלדד  שעשו במלאכה .כאן רשת אלף  של קול ישראל בתל אביב. בעוד עשר שניות נעביר אליכם את חדשות השעה שלוש מירושלים ..

( קטע סיום של תסכית בסדרת הרדיו "הגולם " בערך מ-1975 )

 אורי פינק ואנוכי יצרנו ספר עיון שלם על תולדות סדרת קומיקס שלא התקיימה מעולם מלווה באיורים מתקופות שונות כביכול מצויירים בסגנון אותם תקופות,  בצילומים של היוצר אוריאל רשף בתקופות שונות של חייו ועם אישים ידועים שונים על מנת לחזק את האשליה .אך המציאות שהספר מתאר היא בניגוד למקובל לא מציאות של העבר המוכר לנו אלא של עבר אלטרנטיבי .

עבר במדינה שבה תעשיית הקומיקס הפכה לחלק מרכזי בתרבות הפופולארית של מדינת ישראל באותה מציאות חלופית זאת בניגוד למה שאירע במציאות שאותה אנו מכירים . וכל זה הודות לפועלו של האיש שאת חייו תיארנו בספר , האמן והמו"ל אוריאל רשף .

האמן גיבור הספר  היה יותר מסתם אמן קומיקס  מצליח אם גם לא מוצלח , אישיותו וחייו סימלו בתוכם את תולדות תעשיית הקומיקס והספרות הפופולארית בישראל כפי שיכלו להיות ( וכפי שאכן היו בשינויים מסוימים ) עלייתו ושקיעתו לא הייתה רק אישית אלא גם סימלה את עלייתם ושקיעתם של תחומים אלה.

הכוונה  הייתה ליצור מציאות חלופית שאינה זהה למציאות שאנו מכירים ( אם כי היה צורך לקרוא את הספר בשימת לב אמיתית על מנת לתפוס זאת)  , אבל למציאות החלופית הזאת לא היה כל ערך אם לא תתבסס על אלמנטים  אמיתיים מוצקים ביותר אם גם נראים כבדיוניים  . וכך כמה מהקטעים היותר ביזריים בספר מהם אמיתיים בשינוי פרט קל ,למשל הקטע על משפט   הצנזורה כנגד חוברת בשם |הגולם נגד הסטלג " ", משפט שהביא להשמדת מרבית עותקי החוברת הנ"ל ,  מבוסס על משפט אמיתי שהיה במציאות  נגד ספר בשם "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " שהביא לתוצאות זהות , והתיאורים של המשפט  שכיום נראה הזוי לחלוטין  נלקחו מפרוטוקולים אמיתיים של המשפט הנ"ל בשינויים קלים על מנת להתאימם למציאות של הספר.

 כאשר מרואיין פנחס שדה כמחבר סיפורי הגולם בשנות השבעים  זה מבוסס על ראיון אמיתי שלו על ספר טרזן שכתב והוא אכן היה סופר קומיקס פורה ביותר עבור מגזין הילדים "הארץ שלנו".  כאשר מרואיין הסופר האמיתי אתגר קרת כמחבר סיפורים רויזיוניסטיים על הגולם בשנות התשעים הראיון  הדמיוני עימו מבוסס על ראיונות אמיתיים שקרת נתן .    אמן הקומיקס  ג'ק  קירבי שמופיע  בספר כאחד מיוצרי סדרת הגולם  היה אמן קומיקס אמיתי ומפורסם מאוד שאכן יצר דמויות קומיקס ידועות רבות ,בארה"ב. אבל הוא היה יהודי טוב שמן הסתם זה מה שהיה עושה אם היה מגיע לארץ וסיפורי הגולם שלו מבוססים על סיפורים אמיתיים של דמות בשם קפטין אמריקה שאורי צייר.

 

 יצרנו קליפ של שיר שכביכול שודר בטלוויזיה בשנות השבעים המוקדמות והושר בידי זמרת ידועה באותם ימים בשם מרגלית הדרי (  ולמעשה היה פרי יצירתה של זמרת צעירה ומודרנית בשם יסמין אבן )  שיר שהיה פזמון הנושא של תוכנית תסכיתים ברדיו ששדרניה היו לא אחרים מאשר אריה אלדד ( היום חבר כנסת ) ודוד גרוסמן ( היום סופר ידוע ) שבאותה התקופה באמת היו שניהם שחקנים בתסכיתי רדיו .

על מנת לחזק את האפקט של האמינות ובו בזמן לחזק את המציאות החלופית המתוארת החלטתי להכניס לספר את הדמויות הקודמות של מציאות מוקומנטרית שהופיעו בעברית כמי שקיימים בעולם ובמציאות של הגולם  והיו קשורים אליו וליוצרו אוריאל רשף בדרך זאת או אחרת וכך להוסיף ל"נדבך האמינות " שבו את נדבכי האמינות שאותם יצרו כבר קודמינו רוזן וארד  ובכך לתרום לחיזוק הריאליזם כביכול.

 לדעתי כדי שמוקומנטרי יהיה אפקטיבי באמת עליו להיות קרוב כמה שיותר למציאות כל שהיא  כשיקוף מעוות של משהו שיכול היה להיות אבל לא קרה לצערנו או לשמחתנו .  זאת בניגוד לספרים כמו "חרב אלף הראמות"  שמנסה ליצור מציאות  מפורטת  אך בדיונית לחלוטין ונכשל כתוצאה במבחן השכנוע שאכן יש כאן מציאות אמיתית שאכן התקיימה או קיימת איפה שהוא, פשוט משום שהכל כל כך רחוק מהקורא הממוצע ומהתנסויותיו .

 

  היכנסתי לספר  ברשותו האדיבה של רועי ארד   את מקס טונה שרייבר שמופיע  בו כמי שביצע מתיחה שבה הוא מחופש לגולם והשתמשנו לשם כך בתמונה מהסרט שבה מקס מחופש לחייזר ושינינו את התמונה כך שהוא מחופש לגולם . הספר "הגולם " כולל ראיון שלם עם מקס.

רציתי להכניס גם את ז'וסטין פרנק ולהראות שהם כולם חיים באותו יקום  בדיוני משותף. רועי רוזן הסכים לכך בתחילה עד שהובהר לו שהז'וסטין פרנק שתוכנס לספר לא תהיה הדמות הבדויה והשגויה מעיקרה שתיאר של אמנית סוריאליסטית מינורית ולא ידועה שלהוציא לרומן פורנוגרפי שלא הודפס וכמה יצירות אמנות נשכחות לא עשתה הרבה בחייה  אלא הדמות האמיתית  של פראנק כפי שתיארתי אותה אני של  חלוצה באמנות  קומיקס חתרנית ופגאנית בעלת עניין בכישוף.

 אבל למרבית הצער רועי רוזן לא התלהב מהרעיון שהגירסה שלו על חייה של פרנק תוכרז כ"לא אמיתית " ותוחלף באחרת "אמיתית יותר ". אני אמנם הייתי בהחלט מוכן להכניס את הגירסה האמיתית  על חייה של פרנק   לספר  בין שרוזן יסכים לכך ובין שלא , אבל אורי פינק אדם זהיר מטבעו הפעיל לחץ לא מתון בדרישה למנוע את מה שהוא כינה כ"אפשרות להסתבכות משפטית מיותרת ". 

(להפתענו התברר לנו בנוסף לכך    שבאותו הזמן שאנחנו עבדנו על הגולם  עבד רוזן  באופן בלתי תלוי  על פרוייקט מקביל משלו על עלילותיה של גיבורת על בסדרת קומיקס  "מוקומנטרית " בשם "ציונה " לשמחתנו הספר שלנו הקדים את זה של רוזן   שבעת כתיבת שורות אלה עוד לא יצא לאור ואין זה ברור אם גם יצא לבסוף ) .

  בסופו של דבר היכנסתי את ז'וסטין פרנק  גם לספר על הגולם על פי הגירסה הרויזיוניסטית שלי כציירת קומיקס חתרנית ופאגנית פרנקיסטית מוסווית ולא על פי הדמות המקורית של רוזן . אבל בהתאם לדרישתו של אורי פינק  שיניתי את שמה מז'וסטין פרנק לז'ולייט חנוך שם שכבר הוצג בסיפור הרויזיוניסטי שלי כשם בדוי שלה ( וזוהי בדיחה מוסווית בפני עצמה )  .

הספר התקבל בביקורות נלהבות והיו לא מעטים שחשבו שהוא אמת , ידוע לי שיש אנשים שמחפשים היום את חוברות הגולם , המבקר מנחם בן כתב מאמר נלהב שממנו הסתבר  שהוא חושב שהכל אמת . הוא פירסם כעבור שבוע מאמר התנצלות נלהב באותה המידה. פעיל של הימין הקיצוני ניצל תמונה מהספר  כדי לתקוף דרכה את אריאל שרון . ויש עוד דוגמאות רבות. הגולם חודר למציאות .

הרעיון תופס תאוצה משלו . לאחרונה יצא לאור ספר חדש של אשכול נבו שכולל תוספת שיר שכביכול הושר בידי הלהקה הדמיונית שעליה מספר הספר שם השיר הוא "סופרמן " ואולי יש כאן תגובה לפיזמון הגולם שלנו. אני מאמין שיהיו דוגמאות נוספות ומתוחכמות יותר בעתיד .

בכל אופן יש רעיונות להכין אנתולוגית קומיקס אמיתית של סיפורי קומיקס על הגולם כביכול מתקופות שונות דבר שנוסה כבר בארה"ב לגבי דמות קומיקס בשם "האסקפיסט" שנוצרה בספר הרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי ספר שזכה בפרס פוליצר בארה"ב ותיאר את חייהם  הבדיוניים של שני יוצרי דמות קומיקס ידועה  .  בזמן שפינק ואני עמלנו על יצירת הגולם מחבר הספר מיכאל שייבון עמל מבלי שנדע על כך  על יצירת סידרת סיפורי קומיקס מיוחדת שמציגה סיפורים מ"תקופות שונות " במשך קיומו של "האסקפיסט " סיפורים שכולם נוצרו כמובן בידי אמנים מודרניים אך בסגנון הקומיקסים בתקופות עבר שונות . חוברות אלו יצאו לבסוף לפני מספר חודשים .רעיון המציאות המוקומנטרית בהחלט נמצא כיום באוויר .

  הרעיון מצא חן בעיני ובהחלט יש מקום ליישם אותו גם לגבי הגולם . יש כעת  דיונים עם אמני קומיקס שונים כאן בישראל כמו יובל כספי  לגבי פרוייקט משותף מעין זה ולפחות סיפור אחד נמצא בשלבי הכנה מתקדמים ויתפרסם בקרוב. אם הפרוייקט  כולו אכן יצא לבסוף  לפועל הרי יהיה זה שלב נוסף בהתפתחות הדמויות הבדויות בישראל .

נשאלת השאלה :למה ,למה יש לנו  צורך  ליצור עבר  מוקומנטרי ודמויות בדויות  ? הסיבה היא פשוטה כדי לצייר מציאות קרובה יותר למה שהיינו רוצים שתהיה כפי שהיינו רוצים שתהיה. העבר אינו מוצא חן בעיננו אז אנחנו משכתבים אותו . אבל השכתוב לא יהיה אפקטיבי באמת אם הוא לא יהיה משכנע וכדי להיות משכנע  וגם מעניין באמת עליו להיות נאמן בצורה זאת או אחרת לעובדות קיימות ולדמויות הבדויות יש צורך  להיות בעלת אמת פנימית כל שהיא אם גם לא אמת היסטורית. ומעל לכל עליהם  להיות בעלות נרטיב ברור ובעל משמעות, כזה שאין בדרך כלל  לאנשים שאנו מכירים ולמציאות הכאוטית שבה חיים כולנו, וזה מה שנותן להם את עוצמתם כדמויות בדויות .

קישורים רלבנטיים :

כנס הדמויות הבדויות

הדמויות הבדויות כנגד האקדמיה

"משה" מאת אחד העם

קרל מאי בעברית 

מותה המיסתורי של ז'וסטין פרנק "

הגולם

קליפ הגולם

 

אלי אשד בילדותו לבוש בחולצת "הגולם נגד טרזן איש הג'ונגל " שהייתה פופולארית באותה התקופה.