ארכיון תג: שירה עברית

הנימוס של נמרוד קמר

נמרוד קמר . פורטריט מאת קרן כץ

נמרוד קמר הוא משורר צעיר המזוהה אולי יותר מכל אחד אחר עם הקו המערכתי של מגזין השירה "מעייין " זה שקובע שאין לקחת את העיר תל אביב ובמיוחד לא את בנותיה הצעירות והיפות ברצינות.
לאחרונה הוא פירסם חוברת שירה בנושא זה וברבים אחרים   בשם "אני רוצה לתייק אותך " שחולקה עם המגזין "מעיין".
יואב עזרא קרא אותה והנה התרשמויותיו :
י


נמרוד קמר אני רוצה לתייק אותך / מעין, [2009]

המגזין "מעיי"ן משלם  שכר סופרים לכותביו  וחלק מבונוס שכר הסופרים -זה להדפיס חינם אין כסף ספרי שירה למשתתפיו. .
נמרוד קמר מזוהה עם חוברת כמו שמחט מזוהה פונטית עם תחת.
נמרוד דמות מצחיקה , דמות מאגדה של סרט מצויר.
להבדיל ממשוררים / משוררות המשרים על ראש הצופה אווירת נכאים, נמרוד קמר משרה אופטימיות וחיוך.
איש נהדר נמרוד קמר בהליכותיו הוא מזכיר את צ'יקי ארד ,או לחילופין צ'יקי ארד מזכיר את קמר.
אני תמיד חשבתי שצ'יקי האמיתי זה נמרוד קמר. (בכלל כבר בעיר וזה לחיוב צ'יקי יצר אחריו שורה של צ'יקיים קטנים המזכירים זה את זה. בעיר הכונה לעיר המשוררים תל-אביב ) .
נמרוד קמר בספרו החדש 'אני רוצה לתייק אותך'. נמצא בחזית הדיבור החדש של השירה. כותרת הספר מטעה, שכן המשפט
אני רוצה לתייק אותך הוא משפט של ערס. אבל, נמרוד תוך כדי קריאה בספר מעדן את המשפט והוא רחוק מלהיות הערס התורן של השירה.

הדיל

עמוד 13

זוג כרטיסי טיסה לפריז
סגרתי הכול חודש וחצי מראש.
אבל את לא התכוונת לשלם בכלל;
לא את מחיר הכרטיס
ולא את הקנס על ביטולו.

המרוויחות העיקריות, אל-על וסאן-דור
אשמח לשלם כפול
ולבטל את היחסים כל עוד אני יכול

שני ימי עבודה ממועד הטיסה
ארבעה-עשר ימי עבודה מיום ההזמנה.


נמרוד קמר מתנהל בעולם כאיש הייטק וכמשורר. מצד אחד הוא יכול להרשות
לעצמו לקנות שני כרטיסי טיסה לפריז ולהזמין איתו לטיול בחורה ישראלית יפה ומצד שני
הוא משורר המבכה את מחיר הניכור של חוסר היחס של הבחורה הרוצה משהו יותר טוב
מנמרוד קמר החצי מצחיק חצי קלושר.

נמרוד קמר חרף היותו ישראלי חצוף תמיד היה מנומס. הוא תמיד ידע ויודע
לשמור על אלגנטיות של נימוס ודרך ארץ.
ליסה ונמרוד... by dafna talmon.

צילום שני קגן
עמוד 16

 מין

כשאני מתעורר איתך
את מגלה שהתווסף עוד קנדום ארוז אחד לחבילה
בשיר זה נמרוד אומר שהוא מקבל את רצון הבחורה גם והם ישנים עירומים
לא לקיים איתו יחסים. והם ישנים מחובקים. נמרוד קמר בניגוד לשירו של  דן אלמגור אינו שואל "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת? " אלא אומר בשיר כי"לא" של בחורה זה לא מוחלט ו שאין להרהר אחריו ולערער עליו משום שאין להבין את הבחורה הישראלית הקריזיונרית כמו שאי אפשר להבין את הספינקס שבערבות גיזה שבמצרים.
נמרוד מקבל את הדין כבחור ישראלי מנומס.

 

שיר נוסף המראה את הנימוס ודרך ארץ של המשורר

עמוד 17

חצי שנה ביחד
נפרדנו סופית
זה היה הסמס האחרון שאני אי פעם אשלח לך עם מילים.
מעכשיו רק חיוכים

 

נמרוד קמר יודע שאופן אינטואיטיבי כי השירה נמצאת בכל מקום והתפרצויות הפואטיות של הקהל כמוהם כניצוצות אור ועל המשורר רק לסמן אותן.
דוגמא לכך,

עמוד 18

 ימין מסיקה וירמי קדושי

בסרט המזרחי
אחת הדמויות היא האשכנזי הרע
מעקל דירות באשדוד
ואומר לכוכבת:
"תיזהרי ממני או שתישארי בלי בעלך ובלי המשכנתא "
והיא עונה:
"אל תבכה כמו תינוק על דברים שעשית כמו גבר "

נמרוד קמר אוהב את העיר. הוא חי בעיר ומתנהל בה כמו בסרט.

עמוד 5 זירוקס

בחנות לצילום מסמכים גלסי
כל העכברים דביקים
על המקלדות טחובות
אבל יש להם אופיס 2007
בחנות צילום מסמכים גלסי
הבוס הוא סחבק
על העובדות חייכניות
יש מיץ פטל ללקוחות
אוזני המן בפורים
גישה חופשית לאינטרנט
תמונות מטיולם למזרח על הדסקטופ

בחנות צילום מסמכים גלסי
יש ערמות של כוסות חד פעמיות
אבל אף אחת מהן היא לא כוס לטיפ

בשיר זה נמרוד תופס את הכייף של החנות החופשית לקהל, החנות המעניקה לצרכן יחס נעים וחופשי כשבסוף נמרוד כצרכן רוצה לעזוב הוא מבכה שאף כוס שם אינה כוס לטיפ. נמרוד באופן אינטואיטיבי תופס את הרצון של הצרכן הרוצה להותיר אחריו טיפ על היחס הנעים והטוב שקבל . אבל, החנות אינה רוצה בטיפ אלא רוצה שיחזור אליה שוב.

ספרו של נמרוד קמר בהתאם לרוח של חוברות מעין אינו מנוקד. זו תפיסה נכונה לטקסטים ואני אישית מזוהה עם תפיסה זו מתחילת דרכי לא נקדתי את שירי מטעמים אידיאולוגיים- טכסט שאינו מנוקד משתחרר לטעויות .

וכמובן אי אפשר לפרסם רשימה על נמרוד הקמר אשף המילה והרומנטיקה
ללא השיר על הקוסמת הגדולה של הדור ( שגם צ'יקי ארד כבר פירסם עליה שיר )
דנה גווידטי by dafna talmon.
דנה גווידטי

דנה גווידטי

 

נדחפת, אקסטטית

מחקה אותי מחקה אותה

עובדת מוטורלה

 

לא תזיז את האוטו אחרי שעות העבודה

הדלק של מכונת הרווקות

 לסיום ספרו של קמר נהדר ומותיר בקורא חרף החיוך עצב. עצב של אותו בחור
צעיר ומוכשר רומנטי המבכה את פיספוס הרגע והחיים.

עמוד 15

 מוב

אני עומד איתך
מול חלון ראווה של גלריה יוקרתית.
כל בחורה שעוברת
את עוצרת
ופונה אליה
"תכירי זה האמן "
אני מהנהן
את הולכת
משאירה אותנו
וצועקת מרחוק:
"תקשיבי הוא התאהב בך "

 
פסק הדין

 

נמרוד קמר מייצג היטב פיסת שירה תל אביבית. כזאת שמסרבת לקחת ברצינות את תל אביב את הנשים הקריזיונריות שלה את החיים ואת עצמה.
רק על זה מגיע לו שאפו. 

 ה"שירים"  של נמרוד קמר  הם לא בדיוק שירה אלא  שייכים לז'אנר שונה ונפרד  אפוריזמים מהורהרים על (חוסר) המשמעות של החיים אבל זה לא צריך להפריע להנאה המובטחת.

Thumbs Up Clip Art

ראו על נמרוד קמר
אני רוצה לתייק אותך

 הספר בבסטרבוט

כלום בתוך כלום :שמוליק נפרסטק על "אני רוצה לתייק אותך "

טויטר ולא יותר : דפנה שחורי על נמרוד קמר

נמרוד קמר בפייסבוק

עוד אתר של נמרוד קמר

,
נמרוד קמר נאבק בויקיפדיה

נימרוד קמר גרסת חיים חלופית

אחרון הנפילים ? על מאיר ויזלטיר

מאיר ויזלטייר.רישום מאת קרן כץ.

יואב עזרא  קרא בספר חדש של אחד המשוררים הידועים ביותר בשפה העברית כיום. ודן בשאלה החמורה :האם עצר הזמן מלכת עבור  מאיר ויזלטייר? 
 

מרודים וסונטות (תריסר מקבצי שירים 2009) – שירים לעת מצוא מאת מאיר ויזלטיר בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 113 עמודים.

מאיר ויזלטייר.צילם מוטי קיקיון .
מבחינתי זהו. הייתי יכול לסיים את הרשימה כבר פה במילים האלה. מאיר ויזלטיר אתה מצוין פלוס , הוריך אינם צריכים להגיע לאסיפה.
אבל, ככה פוגעים בנפשו הרכה של הילד, שרוצה להיות כמו כולם, ורוצה שגם הוריו יגיעו לאסיפה.
טוב אז נתחיל, מאיר ויזלטיר הוא סוג של אחרון הנפילים, שכבר מזמן הפך לרכוש ציבורי. מי לא אמר, שמאיר שייך לו.
האקדמיה אמרה, שמאיר וילזטיר שייך לה. פרופסורים ודוקטורים אמרו, שמאיר שייך להם . מבקרי ספרות טוענים שמאיר הוא שלהם בלבד..
חברים עם רקע של זמן וגיל אמרו, שמאיר שייך להם. אפילו , בבית ביאליק שכבר מזמן הפך לבית תינוקות (אם פרופסורים אמרו, שמאיר ויזלטיר הוא צעיר הצעירים, אז בית ביאליק הוא בית התינוקות ) כל מיני תינוקות,שערכו את הערב לספרושל מאיר אמרו, שמאיר שייך להם ובכך קרבו את עצמם אליו.
אבל, רק מי, ששייך באמת למישהו לא אומר את זה. הוא מרגיש את זה, ובכך הוא מופיע כצל בשדה השייכות.
ספרו של מאיר ויזלטיר הוא ספר מצוין חף מטעויות נקי ואלגנטי.
כבר מהעטיפה,שמאיר וילזטיר צילם ועיצב בעצמו יש רמז על הספר כולו. כותרת הצילום של העטיפה
היא "סופה קיצית ברובע הלטיני, 2006 צילם ועיצב מאיר ויזלטיר". אבסורד, זה הגרעין של הספר כולו.

עמוד 34

ריח

שני פחים ירוקים
מרחרחים זה את זה
ביום שרב.

זו דוגמא של שלוש שורות , שניתן לכתוב עליהם ספרים שלמים, ולא ספרים שלמים
של שירה ,שלא ניתן לכתוב עליהם אפילו שלוש שורות.
דוגמאות קצרות לפירושים.
נתחיל במישור הפשוט הצופה/ הולך עובר ברחוב וראשו אינו נישא השמימה.
אלא, מוטה כלפי מטה מעט הצידה, ובמקום לראות את המלאכים וגן העדן, הוא נתקל בשני פחיזבל ירוקים,אלא שכאן הוא מעניק להם חיות ,כמו בסרט מצויר הם מרחרחים זה את זה. ייאוש ביום שרב עם ריח של זבל מצחין ברחוב כמעט נוזלי, שלא ניתן ביום כזה דבר להוציא פחי זבל מרחרחים.
פירוש נוסף.
שני פחי זבל כמוהם כשני אוהבים. זוג .בעל ואשה בשרב של חייהם, שזה אומר אמצע החיים. שניהם כבר מזמן מלאים בזבל של כל הסביבה . המפנים של הזבל אינם. אולי הם יגיעו מחר, וכל שניתן לעשות במלכודת הזו זה לרחרח זה את זו.

מאיר וילזטיר מקצוען . הוא יודע להשתמש במילה כמו ומתי לא. המשפטים הקצרים שלו
כמוהם, כמחול סכינים סינים. הם פוגעים ישר בלב הקורא. המשפטים הקצרים של מאיר הם לא שירים
הם משפטים. (זה מה שפעם עורך בעיתון אמר לי כששלחתי את המשפטים שלי בעקבות המלצה של חבר משורר מפורסם.אך, המשפטים שלי חזרו כלעומת שנשלחו בתואנה שהם לא שירים הם משפטים ). בכך , אני הופך תפיסת עולם רעה של עורך לתפיסת עולם טובה שלי.
המשפטים של מאיר, לדוגמא

הוסף לסל את שירים איטיים / מאיר ויזלטיר

עמוד 81

ראשים רכונים
על המפות היפות
מאיירים את העולם בתבערות.

 

 

עמוד 93

כל אחד מאיתנו נושא את האבן בבטן
בזוית קצת שונה
וקורא לזוית אישיות.
דבר אופטימי, עשית שירים / מאיר ויזלטיר

מאיר לא מייאש את הקורא. הקורא של מאיר יכול להשאר תמים בתובנותיו.
הקורא לא צריך להיות היסטוריון של השירה או חוקר ארצות עמים ובוגר אקדמיה כלשהי.
הקורא של מאיר פשוט צריך להיות קורא, גם כשהוא קורא שירה פוליטית וקשה.


עמוד 33

המכבסות האוטומטיות

ככל שמדרימים בעיר הזאת
הן מתרבות ונעשות הומות יותר.
עיר זו,פועלים רומנים צאצאי דאקים
(או וטרנים של טריאנוס ואדריאנוס)
עמליה מתגנבים אליה
מאפריקה המערבית, מסין, מאיי האוקינוס השקט,
זונותיה סלביות ובלטיות.העם אינו נכתב, ותפקידכם
לכתוב אותו?

לא, לא,
לכתוב איך לא נכתב.
מאיר מסמן את העיר הדרומית של תל אביב עם כאביה הזרים
של תושביה הזרים. איך עדיין כאבם של אנשים אלה הנמצאים ממש קרוב
לשכנים בצפון, איך עדיין כאבם כעם עדיין לא נכתב, הוא שואל, מסמן.
מאיר בשיר פולטי זה עדיין יודע בצורה אינטואיטיבית לשמור על השיר כשיר
ועדיין לפצוע את הקורא בתובנותיו, כמשורר פוליטי מושחז.

צילם מיכאל קרמר
עמוד 38

אהובתי, את מחכה לי
מתחת לעץ הסגול.
העץ בוער יפה בלילה
וכבה תחת שמי התכול.

בשיר זה מאיר מראה שהוא שולט, כמקצוען גם בקיטש- שזה השירה
הרומנטית.

חרף השנים, שעברו על מאיר ויזלטיר מאיר היה ונשאר משורר.
אמנם הממסד אמץ אותו לחיקו. אבל, מאיר לעולם לא היה ממסד. הוא היה ויהיה לעד
שולים זוהר ונצחי, גם כשהוא התחתן הביא ילדות הפך לאבא ואחר-כך לסבא,
מאיר לעולם לא אמץ איש אליו . הסביבה היא זו, שאמצה אותו אליה באהבה,
כילד פלא . מאיר היה ונשאר ילד הפלא של שדות השירה, ולשם בשדות הפלא של השירה הוא רואה את עצמו
שייך יותר מכל – לקהל אוהבי השירה המטייל בשדות הנצח של השירה,
מאיר לעד יופיע ,כילד עם מטה הקסם ,שיסביר לעד מתובנותיו הפלאיות, לחבריו הילדים של שדות השירה נצחיים.

צילם אנצ'ו גוש

עמוד 70

זהירות, ילדים

הם יציעו לכם שני דברים:
יציעו מה שאין
ומה שאין בידם לתת.
ואת המעט שיש בידם
ישימו בכיס, עמוק בכיס.
לא יראה ולא ימצא.

עמוד 71

 כל ה….

כל השקרים, כל האשליות
שאנו מוכרים לכם, ילדים,
כולם היו פעם פרחים רעננים.
פסק הדין


. ספר מצוין בנוי נכון . נוח לקריאה. אין שם של עורך.
וכל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאה. מאיר כעת מופיע כשותף לזכויות.
ככה צריך לבנות ספר. ככה צריך לכתוב שירה.ככה משורר צריך לחיות. זה המודס.
לסיום משהו אישי, מאיר הופיע כעובר אורח בתחנת הרכבת של "עכשיו". איפשהו בזמן
הרחוק הבחנתי בו חולף לרגע משכתי את פני אחריו.
והזמן קפא.

Thumbs Up Clip Art

צילם מיכאל קרמר

ראו גם על מאיר ויזלטיר

  

מאיר ויזלטיר בלקסיקון הספרות העברית החדשה

על יצירתו:

אלי אשד :המשורר שעבורו הזמן עצר מלכת

צילום: מיכאל קרמר

מאיר ויזלטיר .צילם מיכאל קרמר

"אין שירה עברית בלי תנ"ך": הילל ברזל ופרוייקט תולדות השירה העברית

הלל ברזל

 

בימים אלה יצא לאור ספרו החדש של פרופסור הלל ברזל, הכרך השישי בסדרה המונומנטאלית "תולדות השירה העברית " שירת ארץ ישראל: אקספרסיוניזם נבואי   העוסק המשוררים אורי צבי גרינברג , יצחק למדן ובמחזאי והמשורר מתתיהו שוהם.
פרופסור הלל ברזל הוא אחד מהחוקרים החשובים והפוריים ביותר כיום של הספרות והשירה העברית . הוא תלמידו המובהק של המבקר והחוקר המפורסם ברוך קורצוויל ונחשב בעיני רבים לממשיך דרכו . ברזל פירסם במשך השנים למעלה מ-30 ספרי ביקורת וניתוח סיפורת שירה ודרמה (שבהם בולט במיוחד ספרו מ-1993 " גבהות הכיסופים : שירה מתקנת עולם " על שירי החזון בעברית וספרו מ-1995 "דרמה של מצבים קיצוניים " העוסק בחקר הדרמה ) , מחקרים ומונוגראפיות שבהם עסק ביוצרים עבריים וותיקים ומודרניים רבים, כמו גם אנתולוגיות רבות הן של מאמרי מחקר והן של סיפורים של מספרים מודרניים שאותם ערך, ולא הייתה כמעט דמות חשובה בשירה ובפרוזה העברית שעליה פסח עטו כמבקר וכחוקר. במקביל וזה הרבה פחות ידוע ברזל עסק גם בחקר תנועות הנוער.
אך בשנים האחרונות  מעדיף ברזל  להתמקד בחקר ההיסטוריה של הספרות העברית מחקר שגולת הכותרת שלו הוא "תולדות השירה העברית "שהוא ביחד עם פרוייקט מקביל של פרופסור גרשון שקד על תולדות הסיפורת העברית אבן פינה מרכזית בחקר הספרות העברית בשנים האחרונות . בפרוייקט זה מנסה ברזל להציע סינתזה של תולדות השירה העברית מסוף המאה ה-19 ועד השירה המודרנית
כרכי הסדרה  עסקו  :

הכרך הראשון  "שירת חיבת ציון " עוסק  במשוררי שירת התחייה  דוד פרישמן ואחרים .

בחיים נחמן  ביאליק בכרך השני.

בשאול טשרניחובסקי בכרך השלישי.

באנשי קבוצת "הפליאדות " יעקב כהן זלמן שניאור דוד שמעוני ויעקב שטינברג בכרך הרביעי. שירת התחייה -אמני הז'אנר .

בשלונסקי אלתרמן ולאה גולדברג בכרך החמישי.

בכרך השישי :בשירת ארץ ישראל אקספרסיוניזם נבואי שעסק אורי צבי גרינברג ביצחק למדן ובמתתיהו שוהם .

באלכסנדר פן , אביגדור המאירי יונתן רטוש ,ורחל בכרך השביעי. שירת ארץ-ישראל – רומנטיקה, אידיאולוגיה, מיתולוגיה.

שירת ארץ ישראל - מהפכות צורניות / הלל ברזל

בכרך השמיני ""מהפכות צורניות "  ( שיצא לאור ב-2007) ברזל עוסק במשוררים אסתר ראב , אבות ישורון,אמיר גלבוע ,ויהודה עמיחי .

בכרך התשיעי שירת ארץ ישראל :   מיסטיקה וסימבוליקה ( שיצא לאור ב-2008)  : ש. שלום, זלדה מישקובסקי, אבא קובנר.

בכרך העשירי :שירת ארץ ישראל -ליריקה עסק ביוכבד בת-מרים, נתן יונתן ודליה רביקוביץ.

בכרך האחד עשרה : מהפכים פואטיים: וולך ואבידן  

בכרך ה-12 –מהפך פואטי המוקדש כולו לנתן זך

כרך 13 :תוספות: מורשה ותמורה

בכרך ה-14 ( 2019 ) תולדות השירה העברית מחיבת ציון עד ימינו :   תוספות: חדשנות ומהפכנות /דן בתוספות, בפואטיקה המצטיירת בחדשנות ומהפכנות, ובמרכזה אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, יונתן רטוש, אבא קובנר, נתן יונתן, יהודה עמיחי, דויד אבידן, נתן זך.

כרך 15  הנמצא בהכנה, ינעל את הסדרה ויוקדש למילואים, מפואטיקה מקראית לפואטיקה עכשווית ומה שביניהן, מן המסד בדרך לטפחות.

במאמר זה נעסוק בכרך השישי בסדרה.

ברזל סוקר בכרך השישי "אקספרסיוניזם נבואי "  בפירוט הן  את חייהם והן את יצירתם של שלושה משוררים חשובים שנראה היה שנשכחו שכן כלל יצירתם הלכה בניגוד מוחלט למקובל בשירה ובספרות העברית ,ובראש ובראשונה לשפה ה"רזה " המקובלת בשנים האחרונות , וזאת מאחר ששירתם כל תמציתה היא החזון הנבואי של כותבם ובמרכזה עומדת הדאגה לאומה ולא ליחיד. משוררים אלה לא ראו ביצירתם אמנות לשם אמנות כי עם בעלת יעוד חינוכי אמיתי כפי שהיו דברי הנביאים בשעתם. ואם זאת בשנים האחרונות יש תחייה של התעניינות בהם .
אורי צבי גרינברג הוא עדיין משורר ידוע מאוד כיום בעיקר לאחר שכמעט הושלמה הסדרה של כל כרכי כתביו בעריכת דן מירון , מפעלו הפיוטי שנחשב לאחד המרכזיים של השירה העברית מצטיין בדבקות בעקרונות נבואיים במסגרת מסורת פואטית מאוחדת שביטאה את חזונו של המשורר שהיה לו השפעה עצומה על מחנה הימין בציונות .
יצחק למדן לעומת זאת הוא משורר שכוח עם כי שיריו בנושאי העקידה (תימה מרכזית בשירה העברית ) יצירתו הגדולה "מסדה " שמרכזה עמד חזון ההתמסרות לאידיאלים הציוניים הייתה פעם ידועה לכל ( בכל אופן הוצאת "עמדה" מתכננת להוציא בקרוב כרך של כתביו ).

וכך הוא המצב  גם  עם מתתיהו שוהם שמחזותיו התנכיים הם אולי החשובים ביותר שהתחברו בז'אנר זה בשפה העברית ויש שרואים בו את המחזאי העברי החשוב ביותר לפני אף חנוך לוין ( שאפשר לראות בו את ניגודו המושלם ) וניסים אלוני. כך למשל במחזה "אלוהי ברזל לא תעשה לך"הוא צפה את השואה והניגוד בין אברהם והגויים הגזעניים. לאחרונה הוצג המחזה החשוב ביותר שלו "צור וירושלים "  על המאבק בין הנביא אליהו ועובדת האלילים איזבל על במותנו.
אלו יוצרים ששוב אינם נקראים וידועים כבעבר ועם זאת ברזל רואה בהם דמויות החשובות ביותר של ספרותנו . מה המיוחד להם ? שהם עסקו ב"אקספרסיוניזם נבואי " דהיינו במבע פיוטי הכתוב בסגנון הגבוה , הנשגב והנלהב של חזון נביאי ישראל וכותבי המקרא . יצירות שבמרכזן לא עומד דווקא היחיד התלוש והמיוסר אלא גורלם של האומה בארץ ובגולה ואף של המין האנושי כולו .זהו הסגנון שהוא הניגוד המוחלט ביותר האפשרי ליצירות הספרות המקובלות כיום ששמות במרכז את היחיד המיוסר על בעיותיו ותסכוליו במרכז ולעזאזל כל דבר אחר. אלה הם משוררים שהיו שונים מאוד זה מזה בחייהם ואף יריבים זה לזה כמו במקרה של למדן וגרינברג אבל קרובים מאוד במצעם התרבותי הלאומי והפואטי . הם דנו בטרגיות של חיי האומה ועם זאת יצרו בשורה וחזון של עתיד טוב יותר שיצוץ לבסוף מבין ההריסות .

להלן ראיון על הספר שנערך עם פרופסור הלל ברזל :
א. א. הלל ברזל איך נוצרה הסדרה המקיפה הזאת ?

 

 

 

 

 

 

 
הלל ברזל :. הפרויקט כבר קיים עשרים שנה מ-1983 והחל במונוגרפיה שהוזמנה בספריית הפועלים על אמיר גלבוע ומצאה חן מאוד בעיני ההוצאה. אז הם שאלו אותי אם יש לי רעיון לפרוייקט גדול מאוד ואני עניתי שיש לי חלום: לכתוב את תולדות השירה העברית החדשה מתקופת התחיה ועד היום . לא לפני תקופת התחייה מאחר ששירת ההשכלה כבר נחקרה מספיק . ולעומתה תקופות אחרות לא נחקרו וכוסו באופן מספיק . ולהפתעתי ולשמחתי אנשי ההוצאה היסכימו לבצע את הפרוייקט הענק שנמשך מאז. האמת היא שבאותה מידה החלום שלי היה לכתוב גם את תולדות הפרוזה העברית ,אולם פרופסור גרשון שקד כבר כיסה את התחום הזה בסדרה משלו הסיפורת ולא חשבתי שיש להתחרות אותו ואחרי הכל המדובר בכמות עצומה של חומר . כך שאני מסתפק בתולדות השירה .

א.א.:ועד להיכן אתה מתכנן להגיע בסדרה זאת ?
הלל ברזל : אני עובד על הכרך הבא בסדרה "רומנטיקה אידיאולוגיה ומיתולוגיה" שעוסק ברחל ובאלכסנדר פן ומסביבם משוררים רומנטיים שונים .
בכרך שלאחר מכן אני אעבור למהפכנים צורניים כמו אמיר גלבוע יהודה עמיחי אבא קובנר וזלדה .
ואחר כך יהיה כרך נוסף על משוררים שראשית כתיבתם בנוף הארץ ישראלי כמו יוכבת בת מרים ויהודה קרני ונח שטרן משוררים שהם די בפריפריה ואני רוצה לסיים בשירת המדינה שבה אעסוק רק במגמות. שכן מאז קום המדינה יש שפע כזה של משוררים שאני לא אוכל לעסוק בהם בצורה מונוגרפית. וכן אעסוק בשירת הגולה בכרך מיוחד. וזוהי פחות או יותר התוכנית הגדולה של הסדרה כולה .
א.א:המחזה "צור וירושלים " של מחזאי שעסקת בו בספר מתתיהו שוהם הוצג לאחרונה על הבמות.  מה דעתך על ההצגה ? האם יש מקום למתתיהו שוהם כיום בתיאטרון שנשלט לחלוטין בידי חנוך לוין ?
ברזל : למחזה הזה יש חשיבות עצומה. ביאליק התלהב מאוד ממנו בגלל האופי הנבואי שבו וביאליק הזדהה מאוד עם הדמות של אליהו . סך הכל הייתי מרוצה מאוד מהטקסט המעובד של יוספה אבן שושן אם כי חבל שויתרו על פנטומימת הפתיחה במקדש של איזבל שבה איזבל ניסתה לפתות את אליהו לתאוות בשרים .. הם שגו בזה שהוסיפו מוזיקה על הבמה ולשחקנים היה קשה להתגבר בקולם על המוזיקה של התזמורת.וכך נוצרה משוואה לא מאוזנת בין המוזיקה והשחקנים . אבל בסך הכל זה היה מאוד חשוב שהמחזה זכה לגאולה . ביאליק השתדל מאוד שיציגו אותו בהבימה ולא רק שהטקסט של שוהם לא הוצג העיבוד שלו ששוהם הכין במיוחד לתיאטרון גם נעלם להם מהארכיון וכך גם עיבוד מאוחר יותר של אברהם שלונסקי . וזה חבל מאוד . היה צורך להציג את "צור וירושלים " יותר פעמים לאחר הפקת לקחים יכלו לעשות מממנו יצירה אוריטורית ענקית ולו היו שתי המקהלות של בנים ובנות כמו במחזה ,זה יכול היה להיהפך ליצירה בעלת רמה עולמית . "צור וירושלים " צריך להיות מחזה רפרטוארי קבוע שחוזרים אליו פעם אחרי פעם אחרי פעם .
א.א. מה דעתך על מצב המחקר של הספרות העברית ?
ברזל : כמו בכל תחום יש כאן התפתחויות מעניינות והמצב בתנופה אבל מקצצים במרצים וזה מאוד חבל אם כי לא מקצצים בבניה וחבל שהיד מונפת וזה פוגע מאוד במרצים ודוקטורנטים שלא מוצאים עבודה . הבעיה המרכזית היום היא במציאת עבודה למרצים וחוקרים בתחום . המכללות נותנות קצת אוויר צח אבל לא יותר מזה.
א.א. מה דעתך על מצב השירה העברית כיום ?
ברזל: היום יש הרבה שפע של שירה אבל פעם היו דמויות גדולות וסביבם דמויות קטנות הרבה יותר היום אתה לא רואה דמויות ענקיות שמסתובבים סביבם. אולי יופיעו ואולי זה אופייני חעידן הפוסט מודרני שבו יש שפע ופחות בולטים וענקים . אני חושב שיש היום משוררים חשובים חדשים אבל אני היסטוריון ולא מבקר ולכן אני מעדיף לא לציין את שמותיהם ובכך לפגוע אולי באחרים.
א.א : הספר שלך שם דגש חזק מאוד על התשתית התנכית שביצירתם של משוררים כמו גרינברג ושוהם ? האם לדעתך יש צורך לחזור לשורשים התנכיים ?בתקופה כזאת שבה מדברים על קיצוץ מסיבי בלימוד התנ"ך ?
ברזל : אין כיום משורר ומשוררת שיכול להוציא שיר אחד בלי התשתית התנכית בכל מילה ומילה גם אלה שמנגחים את זה עושים זאת על יסוד סיפורים מהתנ"ך . בלי זה אין קיום לשירה. הסיפורת זה משהו אחר בגלל שזה עלילה ושפה שונה לגמרי אז זאת לא שפה תנכית.
תנ"ך חייב להיות הבסיס של התוכנית הספרות ותמיד לחייב לצעוד ביחד בכל דבר בחינוך לערכי יסוד. לדעתי יש לחייב כל סטודנט ללמוד תנ"ך בכל מקצוע. בלי תנ"ך אין , וזוהי אמונתי העמוקה, אין ספרות עברית בלי תנ"ך ובודאי אין תרבות עברית ושירה עברית .

 

קישורים רלבנטיים :

 הלל ברזל בלקסיקון הספרות העברית

 

הלל ברזל בויקיפדיה

הלל ברזל בהוצאת אוניברסיטת בר אילן 

הילל ברזל על אורי צבי גרינברג

 

המחזה "צור וירושלים" של מתתיהו שוהם

יצחק למדן

 

בחזרה לימי התנ"ך בספרות העברית

הזמן של סיון בסקין

  

 המקום העיקרי בו פורחת השירה העברית היום הוא הרשת. הוצאות ספרים יחשבו עשר פעמים לפני שיוציאו ספר שירה (אלא, כמובן, אם המשורר משלם את עלות הוצאת הספר), אבל ברשת כל אחד יכול לפרסם מה שהוא רוצה. כך קמו אתרים כמו "הבמה החדשה" ו"ליטרטורה" שבהם אפשר לקרוא כיום עשרות אלפי יצירות שיריות מאת מחברים שהם אנונימיים לחלוטין מחוץ לרשת.

רוב רובם של "משוררי הרשת" הם גרפומנים, שיצירותיהם עוסקות רק בצרותיהם ובבעיותיהם האישיות ולכן אינן מעניינות איש. מי שמרגיש צורך להתרגש, להזדהות או להיות מוקסם, לא קורא שירה אלא מנסה את כוחו בכתיבתה בתקווה שאחרים ימצאו עניין בעולמו הפנימי. תקוות שווא. ברור שיש יותר כותבים מקוראי שירה ברשת ומחוצה לה. רבים חושפים את עולמם הפנימי ומעטים מוצאים עניין בכניסה אל השירה ואל עולמם של כותבים אחרים. האמת היא שקשה למצוא עניין בשפע היללות על מצוקותיהם הרומנטיות והמיניות של המחברים, שאליהן מתווספות מידי פעם, למען הגיוון, גם יבבות על מצבו הקשה של העולם כולו.
זה המצב, אבל סופר המדע הבדיוני תיאודור סטרג'ן אמר פעם לגבי ספרות המדע הבדיוני "90% מספרות המדע הבדיוני היא זבל, אבל 90% מכל דבר הוא גם כן זבל". כך גם לגבי השירה ברשת, לא הכל בה הוא זבל. כשם שגם בעולם בחוץ, במגזינים ובספרי השירה, לא הכל (או אף הרוב) שווה משהו.

 

בין אלפי הגרפומנים, מתחילים להתבלט ברשת בכלל, ואפילו באתרים שידועים בכמות העצומה של הגרפומנים שבהם כמו "במה חדשה", כמה משוררים שאינם גרפומנים כלל וכלל, ששירתם יכולה לפאר ולבלוט גם במגזינים של שירה מחוץ לרשת. משוררים שמצאו שדווקא הרשת נותנת להם אפשרויות של קשר ישיר עם הקהל, שהמגזינים המודפסים (והיום יש מעט מאוד מגזינים בעברית שמפרסמים שירה ויוצאים באופן סדיר) אינם מספקים, ועבור אותו קהל שווה מאמץ הנבירה בהררי השירה לכאורה.

אחת מהבולטות ביותר, שאינה ידועה כלל עד כה  מחוץ לרשת ( אם כי זה משתנה במהירות)  אבל ידועה היטב בתוכה, היא סיון בסקין. מבחינות רבות, היא אחת המשוררות הצעירות יוצאות הדופן, ולדעתי המוכשרות ביותר בשירה העברית כיום. כישוריה מתבלטים במיוחד על רקע נושאיה, שנכון להיום הם כמעט ייחודיים לה.

 

סיון בסקין הגיעה לארץ בילדותה כעולה מליטא וגרה במשך כמה שנים בחיפה, שאכן נמצאת במוקד רבים משיריה., לפני שעברה למוקד אחר של שירתה כיום לתל אביב . בארץ השיגה שליטה מעוררת הערצה בשפה העברית ובתרבות ובספרות העברית, שליטה ש"צברים" רבים היו יכולים להתגאות בחלק קטן ממנה. עד היום לא פרסמה בסקין אף ספר שירה  וזאת על אף הודעות על ספרים כאלה באתר האישי שלה. לאמיתה של דבר הייתה זאת בדיחה פרטית וכל הספרים המוזכרים שם הם בדיוניים ולא נכתבו כלל , אם כי בסקין מקווה שיום יבוא והם יכתבו יצאו לאור. אך היא מדווחת שלהפתעתה כמה וכמה אנשים אכן לקחו את האתר המופרך לחלוטין, בתיאוריו המגוחכים של תולדות חייה ברצינות וחקרו על ספרים אלה. יש לקוות שבעתיד בסקין תפרסם  ספרים ואולי אף עם השמות של הספרים הבדיוניים בנתיים המוזכרים באתרה.

 
 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עטיפות  ספרים בדיוניים לחלוטין המופיעים כ"מתיחה" באתר של סיון בסקין.

אחד מתחומי העניין המרכזיים של בסקין הוא היסטוריה. היא חובבת מושבעת של רומנים היסטוריים (תחום קריאה אהוב מאוד על עולים רבים מברית המועצות לשעבר, בניגוד למרבית הישראלים), בהם אזוטריים וקשים מאוד להשגה כמו "ספרטקוס" של ג'וביניולי שאותו אהבה מאוד בילדותה (ושתורגם לעברית על ידי זאב ז'בוטינסקי).. היא חובבת משוררים קדומים, גם כאלה ששמותיהם לא מוכרים לחובב השירה הישראלי הממוצע, כקטולוס. חביבים עליה גם המשורר היווני המודרני קוואפיס, שהרבה לעסוק בשירתו בתקופה ההלניסטית ומשוררים אחרים כמו יוסף ברודסקי , ואודן וויטמן וצבטאייבה ( שאינה מוכרת לקורא העברי ) וגם משוררים ישראלים כמו דוד אבידן עמיחי ולאה גולדברג .
העניין שלה בהיסטוריה הרחוקה והקרובה מוצא ביטוי בשירתה. בכך היא חריגה בין המשוררים הצעירים, שהרי אלה ברובם עוסקים אך ורק בהווייתם הפרטית, וברור שמבחינתם אין עבר, ולעיתים קרובות גם אין עתיד. זה המצב בשירה העברית מאז שהוציא המשוררנתן זך "פסק הלכה" שאין אחריו הירהור או עירעור, לפיו כל עניינה של השירה הוא ב"אני" של המשורר ודבר בלתו. בעקבות 'פסק ההלכה' נכתבו בעברית בעשרות השנים האחרונות מעט מאוד שירים היסטוריים בעלי עניין, שהרי שירים כאלה דורשים יציאה מ"האני" וה"אישי" המוגבל מאוד של המשורר, והם דורשים גם ידע היסטורי ויכולת להעביר אותו לקורא בצורה מעניינת, דרך הקבלה מתוחכמת בין עבר להווה. זו משימה לא קלה, שמשוררים עבריים מעטים ניסו בה את כוחם בעשרות השנים האחרונות (משה דור, אבנר טרינין, אריה סיון ועוד בודדים).

סיון בסקין היא היחידה כמעט שמנסה את כוחה בתחום שירה זה פעם אחר פעם, לעתים קרובות בהצלחה רבה מתוך שהיא משלבת את הרקע ההיסטורי עם צרכים ורעיונות עכשוויים מאוד.

נזכיר למשל את שירה "אני שבה אליך ידידי קטולוס".

רוב הקוראים לא ידעו, מן הסתם, שקטולוס היה משורר רומאי מהמאה הראשונה לפני הספירה, שהיה מאוהב באישה אצילה סקסית ושחצנית בשם קלודיה, שלאחר רומן לוהט התעללה במשורר נפשית ודחתה בזילזול את חיזוריו.יש שרואים בקטולוס עם כל ריחוקו בזמן מאיתנו כמשורר המודרני האמיתי הראשון.
כל קורא בשיר , גם מי שאינו מכיר את הרקע ההיסטורי, יוכל להזדהות עם מוטיבים על זמניים כמו:
טוב לראותך ידידי קטולוס!
ראני : עכשיו אני גי'נג'ית וממושקפת
ואהבתי הגדולה הובסה במלחמת ההתשה
.
או:
קטולוס אני עייפה. מנושלת מירושת שולמית.
כשהייתי איתך בפעם הקודמת, עדיין הייתי
בתולה מופקרת. עתה הנני מוכת אהבה כמוך.
והקוראים בוודאי ובוודאי יוכלו להבין את המשפטים המסיימים את השיר:
אני שבה אליך, ידידי קטולוס.
אשאר איתך עד האהבה הבאה
התשכח למעני את קלודיה השרמוטה?

השילוב של מוטיבים קלאסיים המוכרים למעטים עם לשון עכשווית גסה שמוכרת לכל ("שרמוטה") אופייני ליצירתה של בסקין. כך היא מקרבת את הנושאים האלה לקורא המודרני שאינו מכירם ומצביעה על הרלבנטיות שלהם לזמננו. קטולוס חי ברומא לפני אלפיים שנה אבל צרותיו ובעיותיו מוכרות היטב גם לקורא בישראל של ראשית המאה ה-21, והוא נהנה מפרספקטיבה חדשה -ישנה שלהן.

דוגמה נוספת היא השיר "אלכסנדריה" שאפשר להניח שהשראתו נשאבה משירי המשורר היווני תושב אלכסנדריה קוואפיס, שהרבה לכתוב על ימי הגדולה של עירו בימי קדם. גם בו משלבת בסקין את הקדום והאיזוטרי עם השווה לכל נפש:
…כל הנערים לומדים אריסטו בכיתה צפופה .
כל המשוררים מחקים את קאלימאכוס .
כל החרמנים מלטשים את שורות המחץ .
כל הפילוסופים מציינים שאתונה התעייפה…
או:
כל האלים מנסים להשכיב את אפרודיטה .
כל התיירים מהמערב מכונים פובליוס או טיטוס.
כל הפילוסופים מסבירים שאתונה זה כבר לא.
בשיר נזכרים משוררים ופילוסופים יווניים ידועים יותר ופחות, רובם זרים לרוב הקוראים, אבל תחושת העייפות, השקיעה והדקדאנס מוכרת ומובנת גם לקורא הישראלי הצעיר, והוא בהחלט יבין את המשפטים הבאים:
כל הפילוסופים נפגשים בספריה, דעתם לעולם אינה מוסחת.
הם חורשים על אפלטון, תלמידיהם מעדיפים את סאפו:
נערות שאוהבות נערות שאוהבות נערות זו פנטזיה שכיחה.
המשפט האחרון מדויק מבחינה היסטורית לגבי אלכסנדריה, כמו שהוא נכון לזמננו, ומרבית הקוראים יוכלו להבינו היטב גם אם אינם יודעים כלל שסאפו המשוררת היוונית הקדומה אהבה נשים, והמילה "לסבית" מקורה בתעלוליהן המיניים של סאפו וחברותיה באי היווני לסבוס במאה השביעית לפני הספירה, כך שגם אלה שאינם יכולים להבין את כל הדקויות שבשיר עדיין יכולים ליהנות ממנו. מובן שהמבינים את כולן נהנים מהשיר הרבה יותר, ובמיוחד מסיומו האופטימי יחסית:
אלכסנדריה כשירה ומוכנה למשמרת המתחלפת.
אלכסנדריה כל כך יפה . כשאתונה מתעייפת,
אלכסנדריה תמשיך במלאכה.
..אלכסנדריה תציל את העולם
.
מסר לפיו: אולי אנחנו חיים בתקופה דקדאנטית וחולמים על העבר, אבל יש מי שימשיך את המלאכה, ויש עתיד גם לאחר שאתונה התעייפה,וכי אנחנו כאן בתקופה המודרנית, קוראי השיר הזה , יכולים וצריכים להיות אותה אלכסנדריה , אותו מוקד של פריחה תרבותית חדשה גם אם אנחנו נמצאים במקום נידח לחלוטין בינינו ובעיני אחרים .שהרי פריחה מגיעה תמיד ממקומות שנחשבים בראשיתם לנידחים וצדדיים .
האופטימיות בולטת פחות באחד משיאי יצירתה של בסקין עד היום, שיר נוסף המשלב נושאים מהעבר הרחוק ומההווה: "אחרי הספירה".
הערב, ידידי, לא אצא לבלות במרחצאות קראקאלה
הרוח המזרחית ריתקה אותי למיטה
הרוח המזרחית מביאה ענני אבק והונים
…הברברים הגסים האלה יחלקו איתך, רומא
זרע ,יין ולחם וסגידה לגבר צלוב!
הקורא שאינו מתמצא בהיסטוריה יתקשה לפענח את השיר הזה שעוסק בפלישות הברברים לאימפרייה הרומאית השוקעת, כפי שחש אותן יווני המרגיש שינאה עזה לרומאים, שכבשו מאות שנים קודם לכן את ארצו, אבל הוא יוכל להזדהות היטב עם תחושת חוסר האונים, תחושת סיום תקופה וראשיתו של דבר מה חדש, הרסני ובלתי ברור, משהו ברברי ומאיים.
הערב, ידידי, לא אצא לבלות במרחצאות קראקאלה .
איני אלא שבר של לוח שעווה מכוסה יוונית.
תש כוחי ונגזל זמני. כל הרוחות מובילות לרומא
ימי ביניים. תקופת מעבר. אולי עשרים או שלושים שנה.


בסקין פירסמה מעין שיר המשך לשיר זה בשם "אחרי הספירה 2 (שיר פאנק רומי)" שירו של ברברי ברומא שהשתנתה מאוד.
פסל אפולו. מדרגות של מקדש.
על הזין שלי. יש עולם חדש
.
או :
רומא תהיה בקרוב מובלעת
שיכורים בעולם החדש
ההתפוררות היא חירות
ההתפוררות היא חרות
אני חולה על התפוררות .

השיר מתרחש אמנם בימים שלאחר ההשתלטות הברברית על רומא, אי שם בסביבות המאה החמישית לספירה, אבל דומה שהוא משקף בצורה מדויקת מאוד תחושות של רבים בעולם כולו , שחשים סביבם שקיעה והתפוררות של תרבות שהייתה פעם גדולה.

בסקין כתבה את השירים האלה בין השאר בהשראת רעיונות של החוקר הרוסי הידוע גומיליוב, שפרסם תיאוריה המקובלת היום מאוד ברוסיה על הסיבות לעלייתן ולשקיעתן של אומות לאורך ההיסטוריה. הכרת תיאוריה זו היא תוצר העניין העמוק שלה בעבר שהוא כל כך נדיר אצל משוררים ישראליים…
גומיליוב היה בנם של המשורר הרוסי ושל המשוררת אנה אחמטובה שעליה פירסמה בסקין מאמר סקירה מעניין (וחבל שהיא לא כותבת עוד מאמרים כאלה): סיון בסקין על אנה אחמטובה
כך למשל עוסקת בסקין בשלומית שקיבלה ראשו הערוף של הקדוש הנוצרי , מורו של ישו הנוצרי , יוחנן המטביל כפרס על ריקודה .. שלומית של בסקין מייחלת למצוא את עצמה בחצר דוד המלך אלף שנה קודם לכן, בין נשותיו שכן יכולות "לאהוב אותו".
"יכולת לאהוב את צאצאו שיגיע מחר, / שיהיה חזק מהפריק שאהב לטייל במדבר."
"הפריק" הנ"ל הוא יוחנן המטביל שלפי גרסות אחרות של הסיפור זכה באהבתה של שלומית אליו. בגירסה הצינית מאוד של בסקין, שלומית הייתה מעדיפה לנסוע בזמן 1000 שנה אחורה. זה שיר רציני בהשוואה לשני שירים מלאי הומור שחור שכתבה בסקין על דמויות אחרות מהברית החדשה, ישו הנוצרי ואמו מרים: "מרים לישו". ו "הילד יהיה פילוסוף" שבו מוצג היטב חוש ההומור של בסקין :
הילד יהיה פילוסוף, אומר אלוהים.
הילד יהיה רופא, אומרת מרים.
ייסד דת חדשה, הוא אומר.
יאכיל רעבים, אומרת היא.

תשתקי יא בתולה, אומר אלוהים
אצעק, יא צורר יהודים, אומרת מרים.
חזון יוחנן = אפוקליפסה, הוא אומר.
שלא יקח סמי הזיה, אומרת היא.

באחדים משיריה עוסקת בסקין בעבר הקרוב יחסית; כך למשל "קולוניאליזם" שמתאר את חוויותיו של מנהל קולוניאלי בריטי במושבה כלשהי של אנגליה בעת שאירופה הישנה גוועת בתקופת מלחמת העולם הראשונה:
אירופה נרקבת בחפירות, אירופה נחנקת
מגז חרדל. אירופה מכחילה כתינוקת
עם אסטמה קשה. רק אותי שכחו בחור
עם המשרת השחור.
השיר מבטא את געגועי הדובר בשיר לימים השקטים והבטוחים של המלכה ויקטוריה, בימיה הגיעה האימפריה הבריטית לשיאה. אך המלכה ויקטוריה מתה מזמן, ומה שהיה שוב לא יהיה.
אחד השירים המרשימים של בסקין הוא "לולה דה קאנט". נטול מסר פוליטי עכשווי הוא מתאר לכאורה פרק בחייה של דמות ביזארית במיוחד, שחקנית בסרטים פורנוגראפיים ברפובליקת ווימאר ותחת שלטון היטלר, כאשר עבדה עם לני ריפנשטאל, הבמאית האישית של היטלר:
לני ריפנשטאל לא התווכחה. היא עשתה איתי סצינה לסבית,
היא צילמה אותי עם צלב קרס על זרוע ימין,
היא צילמה אותי מצליפה בשוט ביהודי זקן ומשתינה על ספר של לסינג
היא צילמה אותי יושבת על תורן הדגל על גג הרייכסטאג בלב ברלין.
בהמשך מתאר השיר את חייה של לולה הזקנה הממשיכה לשחק בסרטים פורנוגרפיים בגרמניה המודרנית. בסקין מצליחה לתאר היטב את הדמות הצבעונית מאוד הזו על רקע תולדות גרמניה במאה העשרים.
בסקין כותבת גם על דמויות ידועות בעולם הספרות והאמנות הישראלית. נכון יותר, היא עוסקת ביחסה כמשוררת צעירה לדמויות אלה, עיסוק נדיר בין משוררים צעירים, הבורים בנוגע לקודמיהם. "נתן ואלכס משתכרים בנווה שאנן" עוסק במערכת היחסים בין המשוררת ובין דמויות הותיקות והידועות אלכסנדר פן, נתן אלתרמן ובתו תרצה אתר.

המוצלח בשיריה אלה הוא "גידוף לחוקר ספרות", שיר שמבוסס כנראה על ראיון שנתן חוקר ומבקר ספרות ידוע גבריאל מוקד  על מערכת יחסיו עם המשוררת יונה וולך, ועניינו בתחושת התסכול של בסקין מהשימוש הנקרופילי שעושה החוקר החי בדמותה של המשוררת המתה:
מתישהו באלף תשע מאות שישים ולא כל כך הרבה,
הלכת איתה בגשם , הקראת לה שירה משובחת,
היא הקריאה בחזרה, הכינה קפה תורכי,
שכבה איתך מספר חד �
�פרתי של פעמים –
אולי שבע או שמונה – וצעקה שאתה שמרן,
רטארוגראד, מפגר, קונסרבאטור. היא צדקה: עובדה
שאתה חי. נוימן מתה. אתה חוקר
את יצירתה המוקדמת. מנתח את המאוחרת.
בנזונה, היית צריך לקחת
איתה את הכדור ההוא, היית צריך לצאת איתה למסע.
לדעתי זה אחד השירים הארספואטיים היותר מוצלחים שקראתי בשנים האחרונות, בעוצמת הרגשות שהוא מביע כלפי מערכת היחסים בין המשוררים ובין החוקרים והמבקרים שחבים להם את פרסומם ואת הקריירה שלהם.
בסקין כותבת גם שירים פוליטיים – נושא שרוב המשוררים הצעירים נמנעים ממנו – ולפעמים גם בהצלחה.
למשל, "בשבחם של איים –מאמר מערכת" שמציע היסטוריה חלופית למדינת היהודים שהוקמה על אי בלב האוקיינוס.
מיטב השירה הפוליטית של בסקין, "מוקדש לליברסיון סגוביה", שירה של משוררת מהפכנית בדרום אמריקה שנכשלה לכאורה , כמו כל המהפכות שהיא מייצגת אבל הצליחה לפחות ביצירתה האמנותית .
המלחמה
שלך לא נסתיימה . היא רק עברה לאסיה
ולשכונות של חובבי היילה סילאסיה.
אני יודע שאינך תמימה,
שאת רואה
את התבוסה-שלא-הייתה בין השורות של ההמון שעוד מריע
אבל כבר לא יוצא לרחובות לקריאתך, ליברסיון מריה
סגוביה, זמרת מחאה.
זה שיר מרשים מאוד המעמת את הרוח המהפכנית שנשבה בדרום אמריקה בשנות השישים והשבעים, את התקווה לעולם טוב יותר, עם המצב הקודר במקומות אלה היום.
אפשר להזכיר עוד שירים מוצלחים נוספים בעלי אופי פוליטי ביקורתי –סטירי כמו שירי Leaving Europe” שתוקפים את אירופה המודרנית ,"רוטשילד " וכו' .
מאידך בסקין מצליחה פחות בשירים שעוסקים בחייה בחיפה ובתל אביב. היא זקוקה לקולב של סביבה ותקופה רחוקים לתלות עליו הגיגים אישיים. סיוון בסקין עושה רבות להחזיר לאמנות השירה את קוראיה האבודים, שדחו אותה מעל פניהם. לשם כך היא מפרסמת בכלי התקשורת הדמוקרטי מכל – ברשת. שם היא בולטת יותר ויותר בנושאים המיוחדים לה וביכולתה לרגש את הקוראים. על רקע השפל הקיים בשירה העברית החדשה, הזמן של סיוון בסקין הגיע.

רק מי שאינו פוחד לאחר את זמנו ,יכול
להקדים את זמנו. רק מי שאינו פוחד
לאחר את זמנו ,לומד לנתק את האזעקה
המבשרת על ניסיון הפריצה של שערי ההווה
הצר, הרועד ועשוי הנירוסטה, כשירותים ברכבת
ישראל .
( מתוך "רק מי שאינו פוחד" אוקטובר 2001 )

מקורות
האתר של סיון בסקין

סיון בסקין בויקיפדיה

סיון בסקין בלקסיקון הסופרים

מאיר עוזיאל על סיון בסקין

דיון על שירת סיון בסקין

גבריאל רעם על סיון בסקין

יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה:ספר שירים ראשון של סיון בסקין

המבקרים בעיתונות מתווכחים על סיון בסקין  

יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה

סיון בסקין, משוררת.

הופיע במגזין "אוקאפי "

שלום ,אני סיון,
אני הסצינה שלכם הערב…
אני שיחותיכם הכל-צרודות
אודות הבלוז,
אודות התיאטרון הפוסט-מודרני
אודות מגבלותיה של הסצינה
המקומית…

(מתוך "אני הסצינה שלכם " מאת סיון בסקין)

הפסל הבין גלאקטי-עזרא אוריון

עזרא אוריון הפסל הבין גלאקטי.

הופיע במקור במגזין "אוקפי "

אנו רואים בתוככי אינספור מערכות השמש
—באינספור שבילי חלב—
–כל אדם הוא מיקרו יקום —
-באינספור יקומים –ם—
כיוון ראשו –הוא נסיקה –אנטי כבידה –
מן הנשגב –התמיר – העילאי –
המטפיסי –הרוחני—אל פסגות ושיאי רוח
האדם-אנטי אנטרופית –
אל אין-סוף היקומים —-

מכאן האלהת פסגות —מכאן הרי מוריה—
אובליסקים –אקרופוליסים –קתדרלות —
של רוח האדם —

אין אלוהים

יש הימליות של רוח האדם—-

הפיסול המדברי —הקיומי הזה— האנרגטי
—הבין גאלאקטי הזה —היקומי הזה —

נוסק אנכית —

אל אין סוף היקומים —ם

הנצחי—
( מתוך פיסול בין גלאקטי עמ' 121 ).

 

מעטים התפרסמו הן כאמנים חזותיים – ציירים ופסלים הן כסופרים או ובעיקר משוררים. ידוע מכולם אמן הרנסאנס מיכאלאנג'לו, שנוסף להיותו צייר, פסל ואדריכל היה גם משורר מהחשובים בתקופתו. בין האמנים העבריים הצייר בן המאה ה-19 מאנה כ"ץ שהתפרסם גם כסופר עברי חשוב ואת הצייר והמאייר נחום גוטמן שנחשב גם לאחד מסופרי הילדים החשובים ביותר שלנו. ובימינו הפסל יגאל תומרקין שולח את ידו בכתיבת סיפורים והסופר עמוס קינן שגם מפסל.

אבל דומה שמעניין מכל היוצרים הישראלים המודרנים העוסק הן בפיסול והן בכתיבת שירה כמעט ואינו מוכר.. זה הפסל המשורר-פילוסוף עזרא אוריון שהרחיק לכת בתוכניותיו ובמבצעיו השונים יותר מכל פסל אחר שחי אי פעם .

הפסל הלשוני

–יש לשמוע את המילים באות לאט ,כמעט בלחש—
ולעתים בזעקה—
הרווחים ביניהן ובין השורות ——-הם שתיקה דרוכה –
כאשר הן צפופות ומקפים בינהן
יש לקורא אותן כפסי הברות מהירים תכופים-
ויש שהן נפרמות להברות ופסי קולות ממשכים –
משולבים בהם פסלים שלי-פיסול קיומי –
-אל סוף המאה האחרונה של
האלף השני—
( מבוא ל"תהומות אבק אדם ")

 

 

עזרא אוריון קיבוצניק איש הנגב.מפסל כל חייו וכותב שירה המשלימה במידה רבה את יצירתו הפיסולית. על פי הגדרתו, מולדתו האמיתית היא כדור הארץ כולו, עמו, המין האנושי כולו, מונה חמישה מליארד איש.

אוריון גם כעורך. בשנת 1981 הקים את כתב העת המצוין "סביבות" שיצא לאור במדרשת שדה בוקר (שניהל משך שנים). כתב עת זה היה מהראשונים בעברית שעסקו באופן קבוע בנושאי חינוך סביבתי ובדיונים אקולוגיים רבי חשיבות, הוא דן בבעיות שמעסיקות אותנו כיום: המחסור במים והרס הסביבה והאקולוגיה של כדור הארץ, ומקומו של האדם ביקום, הכל זה בשיחות עם הוגים ואנשי רוח.

אוריון החל לכתוב שירה בשנת 1958 בשם העט "אסף בן נר", וזכה אז לביקורת קשה מאחר שלא חרז כלל כפי שהיה נהוג אז. אספקט נוסף וייחודי לשירתו היה החללים בין השורות והמילים, שהמבקרים התקשו להבינם, שכן חשבו שיש למלא אותם במשהו. למעשה רווחים אלה מבטאים את תפיסתו המיוחדת של אוריון על הריקנות הקוסמית, שרק הדמיון האנושי יכול למלא, אולי.

רחוק מכאן נשאו אותו על גב
רחוק מכאן כיסו את פניו הרגבים
אל הלילה שמתחת לעפר —–
ואחר כך נשאו אותו רוחות על פני האדמה
אל נהר גדול
נושא
את ערפילי הכוכבים—-ם-
סחף רוח
להיות כמה דקות
עדה קטנה
לשיר לאט שיר שקט מאוד
מי אנחנו כי נבקש חיי נצח

עד
ושוב
ולנשוב
אבק—ק
(תהומות אבק אדם, עמ' 16-17)

ספר השירים הראשון של אוריון, "אסף בן נר", היה "לילה גבוה" (1969). מכמה בחינות ספר זה היה שונה מספריו הבאים בכך שיש בו עלילה, ויחסי אנוש. אוריון ציטט פסוקים מהתנ"ך וביטא את דעתו עליהם בצורת שונות. למשל, על חורבן מקדש הפלישתים בידי שמשון העיוור (שופ' …. ) הוא מעיר:
לא חשוב כמה
חשוב מאיזה עם……
(תהומות אבק אדם, עמ' 35)

 

יחסי האנוש הלכו ונעלמו בספריו הבאים של אוריון "אבק רוחות" (1972), "טרמינאל רוחות" (1975), "ערפליות אבק" (1977) ובמיוחד בספרו האחרון מסוג זה "תהומות אבק" (1980),. כל אלה כונסו מאוחר יותר בספר שיריו המסכם "תהומות אבק אדם" (2000). את מקום אלה תופסים כעת שורה של אימאז'ים קצרצרים ודרמטיים מאוד, קשים לפענוח.

בספרים אלה אין דמויות, והשירה היא אלומה של הבזקי תודעה, שטף איטי של קולות ופסי קולות, מעין "פיסול במילים". המילים של אוריון הן זרם קשה מאוד לפענוח. הוא מבליח לפני הקורא בתמונות עזות: של שואה גרעינית מאיימת ומתחוללת, של הרס תוך כדי מהפכה, המהפכה הקומוניסטית, ואחרות, ותמונות של גודל ועוצמת היקום שהאמן עומד לפניו ואותו הוא מנסה להבין ללא הצלחה. דומה ששירה זו מנסה לשקף את חוסר היכולת הזה. מה שאין יותר בשירי אוריון הם יחסים בין בני אדם אפילו יחסים בין האדם לסביבה.

כמו כן חיבר אוריון ספר של "מסות פילוסופיות" כמו שיריות: "פיסול אלומות תהליכים" (2000), שבו ביטא בצורה ברורה וחדה יותר את הרעיונות השונים שהעסיקו אותו.

כל אלה הן חלק מתפיסה אומנותית יוצאת דופן. אוריון הוא אמן יחיד במינו, המאמין בכך שיש אינספור יקומים, ופעילותו האומנותית עוסקת ביצירת קשר ומגע איתם.

אוריון הוא אתאיסט, המאמין שאין אלוהים או כוחות עליונים כלשהם, להוציא אולי האל שנוצר בידי בני האדם באיוולתם. על פי תפיסתו, יש רק בני אדם ביקום (ואולי גם מינים תבוניים אחרים) באינסוף יקומים ריקים לחלוטין המחכים לבני האדם שימלאו אותם בתוכן ובמשמעות בזמן הקיום הקצר של שעומד לרשותם. תפיסה זאת מבוטאת במאמריו, בשיריו ובפסליו.

הפסל המדברי

 פסל סביבתי של עזרא אוריון בשדה בוקר בנגב. צילם אייל ברטוב

פיסול הוא –
עצוב מסות אי ודאיות על ידי כוחות אי-ודאיים
בחלל זמן אינסופיים
(פיסול אלומות תהליכים , עמ' 132)

 

אין ספק שאוריון התבלט כפסל הרבה יותר מאשר כמשורר., ספרי שיריו התקבלו לרוב באי הבנה ובהתעלמות. לעומת זאת, כפסל הגיע להשיגים ששום פסל אחר לא ביצע לפניו, את רובם ניתן לכנות "כני שילוח של רוח האדם".

האידיאולוגיה הפיסולית של אוריון מבוססת על ההנחה שהפיסול חייב להיות גבוה, הרחק מעל לאנשים; גבוה בעשרות מטרים; משתרע על עשרות מטרים… הפיסול חייב לשלוט בכל החלל שבו נמצאים האנשים, סביבם, עליהם, מתחתם. להכיל את האנשים בחללים הפנימיים והחיצוניים. הפיסול חייב להתקיים במישור זמן גיאולוגי, כמו הרים, מדרונות וגאיות. הפיסול חייב לבחור לו מקום, איזור נוף. לא כרך. מדבר. מרחבים של אבן עד המרחק.

בראשיתה הייתה יצירתו קונבנציונלית באופן יחסי,. פסלי פלדה שניתן לראות גם בגן הפסלים של מוזיאון ישראל. זה היה סוג הפיסול הסביבתי מהסוג שבו התמחו פסלים ידועים כמו יצחק דנצינגר. מתחילת דרכו נצמד לנוף ולסביבה שבה ממוקמת היצירה, לרוב סביבה מדברית.

בשלב השני של יצירתו יצר אוריון פסלי מדבר–טקטונים.
בין היתר יצר במעלות בירושלים פסל בגובה 18 מטר שמבטא את השאיפה האנושית אל השחקים, שאיפה שהפכה מאז לאבן היסוד של יצירתו .

השלב השלישי של יצירתו כבר היה גרנדיוזי בהרבה, הוא החל לפסל במקומות טבעיים לא נגישים כדי הראות שהאדם ורוחו מגיעים לכל מקום. הוא בנה פסלים באתרי טבע מרשימים ביותר על פני שדה צין ועל שפת מכתש רמון בנגב, לרגלי ג'בל עריף א-נקה בצפון סיני.

אוריון יוצר פסלים חוויתיים שמותירים במתבונן רושם עמוק כמו הטבע עצמו בכל עצמתו. הוא מכנה אותם "מחוללים", והם אמורים להציג ולהדגיש את כוחו ונשגבותו של הטבע.

ההימליה היא גג העולם –היא התנשאות אדירים של קרום סלעי כוכב הלכת הזה אל תהומות האינסוף –היא האקרופוליס של נדידת היבשות –אל – אינסוף היקומים —
(פיסול, אלומות תהליכים, עמ' 76)

ומעל הכל (תרתי משמע) הוא הקים פסל בפסגת הר אנפורנה בהימליה בגובה של 4000 מטר, גבוה מכל פסל שנבנה אי פעם. אוריון הקים את "כן השיגור" ב-1981 בבקעה שמול הפסגה עצמה בגובה 4100 מטר מעל פני הקרקע (הים?) בעזרת משלחת מצומצמת של ישראלים ומורי דרך מקומיים. עצם בניית הפסל במקום שבו החמצן דליל ביותר הייתה משימה קשה. הפסל עצמו הוא שביל אבנים באורך 32 מטרים שנראה ככבש מדרגות או מסלול זינוק אל פסגת ההר האדירה. רוב האנשים לא יוכלו לחזות ביצירה פיסולית מרוחקת זאת, אך הם יכולים לחזות בתצלומיו של אוריון מהמקום ומהיצירה. אוריון רואה ביצירה זאת מעין משגר של ההכרה, כן שיגור אל פסגת ההר, שבסופו של דבר מוליך מעבר להרי ההימלאיה אל מחוץ למערכת השמש.

אוריון חזר אל המקום עוד שלוש פעמים: ב-1983, ב-1993 וב-1996, ובכל פעם נאלץ לתקן ולשקם את היצירה שנפגעה קשות מידי הטבע. אחד ממסעות אלה תועד בסרט של המגזין "מסע אחר" בשם "מדרגות לרקיע". הטבע נצחי, וחייה הקצרים של יצירת אוריון מאפיינים את המין האנושי, וכך גם עקשנותו של אוריון לשוב לאותו מקום נידח פעם אחר פעם ולקומם את היצירה מחדש.

יש לציין שאוריון, השואף ליצור פסלים במקומות הנידחים ביותר, היה לשנוא נפשם של אנשי איכות סביבה שונים שרואים במאמציו תועבה ממש ו"פגיעה" בטבע, מעין "גראפיטי" הפוגע ביפי הטבע. בעיני אוריון אין זאת פגיעה בטבע והשלטת רצון האדם עליו, אלא יצירת דיאלוג עימו ופעולה המחפשת סינטזה בין האדם ומעשי ידיו ובין הנוף, שילוב של האנושי בסובב המדברי.

פרוייקט נוסף שאוריון תכנן ולא יצא לפועל הוא הקמת תאומי ענק לבנים בגובע 80 מטר מעל הר נבו כסמל לשלום בין עמי המזרח התיכון: סמל לאברהם אביהם ההיסטורי של עמים אלה.

פרוייקט נוסף גרנדיוזי עוד יותר היה להציב על בנין התאומים בניו יורק 120 זרקורי ענקי אנכיים ולהדליקם בליל ה-4 ביולי ה-11 בספטמבר 2001. אוריון ניסה לשכנע את ראש עיריית ניו יורק לממש את הרעיון אך ללא הצלחה .למזלו הטוב –
מאחר שב-11 בספטמבר 2001 בנינים אלה הושמדו בידי חבורת טרוריסטיים מוסלמיים פנטיים שראו במגדלי התאומים סמל אולטימטיבי של תרבות המערב הכופרת.

פיסול במערכת השמש

מאחר שתהליכי הבליה על המאדים איטיים
כזמן אסטרונומי-
ימחו מתווי אבן גיאומטריים אלה –
רק לאחר –
מליארדי שנים —–

זהו קידום כני-שיגור של ההכרה מאות מליוני ק"מ

מכאן –

אל –האסטרו –
-תהומות —
(פיסול בין גאלאקטי, עמ' 167)

אוריון משתעשע זה שנים ברעיון של פיסול בחלל החיצון, יותר נכון על כוכבי לכת אחרים: "פיסול במערכת השמש" כפי שהוא מכנה זאת. ב 1982 הציע אוריון לאנשי נאס"א שה"מארס רובר", רובוט שהם הציבו על המאדים, יבנה שם פסל כל פי הנחיותיו. שמעון פרס דאג לכך שנאס"א לא תוכל לסרב להצעה.

ואכן ב-1993, הציב ה "מרס רובר" קו אבנים על אדמת מאדים לפי התוכנית ששלח אוריון לנס"א. אוריון מעריך שבניגוד לפסל על האנפורנה החשוף לפגעי הטבע, הפסל על המאדים, כוכב נטול משקעים, סחף והרס תצורות, עשוי להתקיים מליארדי שנים. יתכן אם כך שעבודה זאת פרי מוחו הקודח של אוריון תשתמר יותר זמן מכל עבודה אחרת של יצור אנושי על פני כדור הארץ, לפחות מאלה שנוצרו עד היום.

פיסול בין יקומי

אנו דואים –מקיפים את ציר שביל החלב כאחת למאתיים וחמישים מליון שנה-עברנו כאן לאחרונה בעדן פרם—-
לפניה בעידן קמבריום
===ונעבור כאן שוב בעוד רבע מליארד—
אור גלאקסיות מתרחקות ,אשר שודר לפני מיליארדי שנים-
מגיע אלינו עכשיו-כך שאנו צופים בו אל תוככי עבר-
–אינסופי–
(פיסול אלומות תהליכים, עמ' 133)

אוריון לא מסתפק בפיסול על כוכבי לכת אחרים. הוא שואף להשאיר את חותמו על הגלקסיה והיקום כולו. זה וגם אחרים.
בשנות ה-80 הוא שיגר קרני לייזר לחלל. ב-1987 מחצר תל חי. לאחר מכן ממצפה הלייזרים של בר גיורא בפרוזדור ירושלים, המופעל על ידי סוכנות החלל הישראלית, שיגורים שהגיעו לשיאם באפריל 1992, כאשר כחלק משנת החלל העולמית שוגר בהנחייתו מתחנות לייזר במדינות שונות בהן מצרים, רוסיה, אוסטרליה, גרמניה, יוון וישראל "סופר אובליסק" אנרגיה ענק אל שביל החלב במהירות האור. סופר קתדרה שאורך בסיסה כעשרת אלפים קילומטרים ורוחבה כשלושת אלפים קילומטרים.

אוריון מכנה זאת "אמנות בין גלקטית". "זוהי פרידת הפיסול מהחומר שבו היה כרוך מאז הפרהיסטוריה". הוא כינה את הפרוייקט "קתדרלת על" ונראה שהכינוי הדתי אינו מקרי, שהרי אוריון הוא אתאיסט בעל רגשות דתיים עמוקים כלפי יפי היקום והרצון לתקשר איתו. הוא הסביר שהקתדרלות הגותיות של ימי הביניים הן אחד משיאי רוח האדם. הן אנכיות וזה הופך אותן מבחינת אוריון לפסלים. לדעתו הן נוצרו כדי להראות לאדם דרך להתגבר על מגבלותיו הארציות, וכך גם יצירות האמנות הבין הגלקטית ששואפות לפרוץ דרך לרוח האדם אל מעבר ליקום המוכר לנו ומעבר לזמניות ולכליון הצפויים למין האנושי.

אוריון מתכנן פעולות גראנדיוזיות אף יותר. הוא שואף לשלוח לרקיע "סופר קתדרלה ללא גג" שתזהר כולה בירוק פלורסנטי. קתדרלה שגובהה מיליארד קילומטרים "ללא קדושים, בלי ויטראז'ים, בלי נברשות ובלי תפילות", פיסול קיומי של האדם, אובליסקי אנטי גרביטאי, שאוריון מכנה פיסול בין גלקטי או בין יקומי. כל לשם כך נדרשים כסף רב ועשרים ושבע צלחות רדיו טלסקופיות שיופעלו ממגדל פיקוח באזור מדברי. ההנחה היא שיצורים בעולמות אחרים יוכלו לראות את הקתדרלה לאחר שתשוגר.
בשנת 2002 ניסה אוריון לבצע פרויקט ענק נוסף בסיוע האו"ם, אך עד כה ללא הצלחה בגלל המצב הפוליטי שבו נמצאת ישראל בשנים האחרונות.

את רעיונותיו האומנותיים והספקולטיביים המדהימים ביטא אוריון בספרים פיסול במערכת השמש (ספריית הפועלים, 1984) פיסול אלומות תהליכים (מודן, 2000) ובספרו האחרון פיסול בין גלאקטי (2001) שהוא קטלוג וסיכום יצירותיו הפיסוליות, ובו גם כמה ממאמריו הספקולטיביים.

אוריון עצמו מגדיר את יצירתו כ"פיסול לקוני, קיומי, של מין אדם אקראי, חולף, החוצה אי שם את החלל הבין-גאלאקטי". הוא חולם על היום שבו יכול לשגר ישויות אנרגיה אדירות ממדים אל גלקסיות ויקומים אחרים.

למרות היותו אתאיסט מוצהר, אפשר להגדיר את אוריון כפסל בעל תפיסה דתית עמוקה ביותר, עמוקה לא פחות מזאת של מיכאלאנג'לו שהיה כמוהו פסל ומשורר, תפיסה דתית לא קונבנציונאלית שאינה שואפת ליצור קשר עם האלוהים שאוריון אינו מאמין בקיומו, אלא שואפת לתקשר עם אינספור היקומים ולהותיר בהם חותם לקיומו של המין האנושי קצר הימים.

אנחנו שבעה מליארדי מיקרו –יקומים
של אסטרו-חלקיקים—
פולסאר מסרים אנושי נע-מתקשר —שוזר
גיאומטריות —-לוגיקות –מטפיסיקות —
–הרף רחופת פרודות מינרל אדם—ם
—-באין –סוף היקומים –ם-

אל – –

אין סוף —-

נצח-

יקומי-
-היקומים –

(פיסול בין גלאקטי, עמ' 188)

ezra orion

עזרא אוריון: 'סולם יעקב' בכניסה לשכונת גבעת מרדכי

קישורים רלבנטיים

האתר של עזרא אוריון

עוד על עזרא אוריון

עזרא אוריון בויקיפדיה

עזרא אוריון בלקסיקון הסופרים

 

נגב ברמה 39

לאן נעלם עזרא אוריון 

מת הפסל והמשורר עזרא אוריון 

היקום של נתן זך

 

  

 

הופיע במגזין "אוקאפי  ובאתר "ארץ הצבי "

  

 

 

למשורר אין שום קשר אל האלוהות או אל כוחות שמימיים. בקושי יש לו קשר אל עצמו ( וגם זה לא תמיד ) .

נתן זך (אצל ברתנא)

 

 

לפני כמה ימים נודע בעיתונות על שערוריה חדשה בתחום הספרות הישראלית.. לפסטיבל משוררים בירושלים הוזמן משורר אמריקני שידוע בעוינותו העמוקה ליהודים ופירסם שיר שבו טען כי היהודים עמדו מאחורי הפיצוץ במגדל התאומים בניו יורק. מהר מאוד התברר שהאחראי להזמנתו של המשורר האמריקני הנ"ל היה המשורר נתן זך המנהל האמנותי של הפסטיבל. זך הסביר שרצונו היה להראות לאותו משורר אמריקני שונא יהודים מהי ישראל באמת וכי יחפש גם משוררים אחרים מסוג זה על מנת להזמינם לפסטיבל .עוד שערוריה אחת מני רבות מבחייו הסוערים של אחד המשוררים המפורסמים ביותר של ישראל ,נתן זך.    

ואם נישאל מי מהמשוררים הישראלים שכתבו בארבעים השנים האחרונות השפיע יותר מהאחרים על בני דורו ועל אלה שאחריו, התשובה ברורה וחד משמעית: נתן זך. הוא עיצב יותר מכל שאר המשוררים את התפיסה השירית של השירה הישראלית המודרנית, לטוב ולרע.

 

נתן זך נולד בגרמניה בשנת 1930 והגיע לארץ בילדותו כפליט. בשנות החמישים הצטרף לקבוצת המשוררים "לקראת", שהיו חברים בה גם  יהודה עמיחי   ודוד אבידן , והייתה לה השפעה עצומה על סגנון השירה ועל נושאיה באותה התקופה.

 

 ספר השירים הראשון של נתן זך, פורסם בשנת 1955. מאז פירסם עוד 11 ספרי שירה (מהם ידועים מאוד, כמו שירים שונים, 1966, כל החלב והדבש, 1966, ובמקום חלום, 1966). שנת 1966 הייתה השנה הפורייה ביותר בחייו,  ובה פרסם שלושה ספרים. אך מאז ועד לשנת 1979 לא פרסם דבר. לאחר תקופת השתיקה פרסם עוד ששה ספרי שירה. לאחרונה אף הפתיע כשהחל לפרסם ספרי ילדים  וקובץ של סיפורים קצרים . לאורך כל תקופת יצירתו כתב זך גם ביקורת שירה. שני ספרי ביקורת ספרותית התפרסמו, האחד – זמן  וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית (1966) והשני – קווי אוויר (1983), שהתבסס על שידורי רדיו של האוניברסיטה המשודרת. הוא פרסם מאמרים רבים בכתבי-עת ספרותיים וגם ב"הד החינוך", מגזין הסתדרות המורים, בו סקר בצורה אוהדת מאוד יצירות של משוררים לא ידועים.

 

כאמור, נתן זך נחשב לאחד המשוררים הישראלים החשובים ביותר. הוא זכה גם להכרה בן-לאומית ושיריו תורגמו לשתים-עשרה שפות, אם לא יותר. ואולם, השפעתו החשובה ביותר הייתה כמבקר שירה,  ואולי הוא הצליח להשפיע על השירה העברית יותר מכל מבקרי השירה האחרים. הודות למאמרי הביקורת הרבים שפרסם בכתבי-העת הנחשבים ביותר, הפכה דרכו של נתן זך בשירה העברית לדרך המלך. בניגוד לרוב המוחלט של  המשוררים בישראל, הייתה לזך שיטה ביקורתית, סדורה ומהפכנית, שנודעה לה השפעה מרחיקת לכת. השפעה זאת התעצמה עוד יותר כשמבקרים אחרים פרסמו מאמרים שתמכו בדרכו השירית של זך, ועוד יותר כאשר משוררים אחרים פרסמו שירים ברוח זו, וכפי שקורה לעתים במהפכות, אף פיתחו והקצינו את דרכו, אולי מעל ומעבר למה שייחל זך עצמו. קשה להצביע על משוררים נוספים מאז זך שיש להם "שיטה ביקורתית" כמו זאת של זך (יוצאי הדופן הבודדים שמנסים הם ויזלטיר, וכיום רק עמוס אדלהייט). זה הוסיף נדבך נוסף למעמדו הדומיננטי של זך בשירה. זך נתפס בדרגה העולה על משורר – "אידיאולוג " שירי. 

 

נתן זך קבע את הטון של השירה העברית המודרנית. הוא זכה בפרסים ובכיבודים החשובים ביותר הניתנים בישראל בהם פרס ביאליק ופרס ישראל. זך מכהן כפרופסור במחלקה לספרות משווה באוניברסיטת חיפה.

 

נתן זך נגד נתן אלתרמן

המשורר נתן אלתרמן.

 

בשנת 1960 פרסם נתן זך מאמר בכתב-העת הספרותי "עכשיו", בעריכתו של גבריאל מוקד , ובו תקף את אחת הדמות הדומיננטיות ביותר בעולם הספרות הישראלי –  את המשורר נתן אלתרמן:

"לאט לאט מגיעים אנו למסקנה, כי אצל רב מג זה של המילים (ואלתרמן הוא באמת אשף המילים) פגום דבר מה יסודי ביותר במשורר – פגומים כליה של הרגישות הפתוחה אל עולם האנשים והדברים. פגומה אצלו היכולת להיות אדם משתתף בעולם ולתת ביטוי לכך" .

(מתוך "הירהורים על שירת אלתרמן " עכשיו מס' 3-4 , 1959) 

 

זך הודה שאלתרמן מנסח היטב רגשות, אך טען שניסוחיו המבריקים מחליפים את מה שהיה צריך להרגיש. "כוכבים בחוץ", ספרו הראשון והמפורסם של אלתרמן, כבר עורר בו "רתיעה אינסטנקטיבית", והוא הוסיף והראה דוגמאות רבות מתוך שירי אלתרמן שאותן הגדיר כ"מבעיתות בחוסר אנושיותן". במאמר הנ"ל  ציטט זך שורות משירי אלתרמן שלדעתו נשמעות "ממש כצווחות של עופות הונגריים שנשחטים". זך קבע ש"שירה זו פגיעתה רעה וטמונה בה סכנות", והציג את עצמו כמי ששליחותו היא להגן על שלום הציבור מפני שירה מסוכנת מעין זו.

 

 

זך בחר את השיר "ירח שאינו בין השירים המוצלחים של אלתרמן, כדי לתקוף באמצעותו את כלל יצירתו של אלתרמן. באותה הזדמנות הוא תקף גם את יצירות בני דורו של אלתרמן ואת מושגי היסוד שלהם, שלדעתו היו סימפטום ל"רדידות המחשבתית".

זך נעזר ברעיונות של הפילוסוף הצרפתי-יהודי הנרי ברגסון  והאשים את אלתרמן ואת בני דורו שהם מחזיקים בתפיסת זמן "סטאטית" ומיושנת. זך הסביר, בעקבות ברגסון, שהאדם חווה את מהלך הזמן כזרימה או השתנות תמידית. לטענתו, הריתמוס בשירה הקלאסית שאלתרמן והמשוררים "הוותיקים" היו נציגיה, היה מבוסס על חלוקת השורה ליחידות שוות, מבלי ניסיון ליצור כל התאמה בין הריתמוס והחוויה המובעת בשיר. לדעת זך, כל ניסיון לחלק את הזמן ליחידות שוות, כפי שעשו למעשה המשוררים הנ"ל, הוא מלאכותי וזר לחוויה האנושית. תפיסת הזמן היא חוויה מתמדת הקשורה לעצם הקיום האנושי, והוא איננו מוגדר על-ידי החומר, כפי שתואר בשירת אלתרמן ה"ישנה", אלא רק על-ידי זמן. לדעתו של זך, השירה המודרנית באמת חותרת לריתמוס טבעי יותר ומנסה להביע באמצעותו את תוכן השיר והלך הרוח שלו. לטענתו, בשיריו של אלתרמן "חסרה לשיר מתיחות פנימית, חסרה לו תנועה, חסר עצם הריתמוס" ( מתוך "זמן וריתמוס אצל ברגסון" ע' 23)  לעומתם הציג זך "תפיסת זמן דינאמית", האופיינית לזמן, לספרות, לפילוסופיה ולתרבות המודרנית בכלל. לדעתו, רק "הריתמוס הזורם" יכול לחדור לנפשו של הכותב ולתת ביטוי לחוויה האותנטית, שרק היא עשויה להיות נושא השירה. זך טען כי השיר "ירח" הוא דוגמה לכל שיריו של אלתרמן, המתבססים על סכימה מכנית, שאינה מנסה ואינה מסוגלת לבטא את האינדיבידואליזם של המשורר. זה, בעיני זך, החטא של אלתרמן. החטא בה"א הידיעה.

 

את דעותיו אלה פרסם כבר בשנת 1966 בספרו התיאורטי המסכם  זמן  וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית (1966). בספר הזה זך דרש לוותר לחלוטין על המשקל והחריזה הקבועים ששלטו עד אז בשירה העברית, ולהחליפם בריתמוס חופשי שהיה מקובל בשירה המודרניסטית במערב (כמו למשל בשירתאליוט הוא קבע "את מקומם של המחלצות הערבות לאוזן השירונית תופסים יותר ויותר רחשי חיים מובעים במילים . ועם זאת בלתי ניתנים לספירה ולמדידה מדוייקת .'רגעים' ריתמיים ומלודיים של נסיון אנושי … שהרי כפי שהורנו ברגסון, חיים אמיתיים אינם נשנים לעולם". ( מתוך זמן וריתמוס אצל ברגסון ע' 61)

 

כל זה טוב ויפה אבל מה לפילוסוף ולכתיבת שירה?

מעניין שזך בחר להדגים את טיעוניו לא בדוגמאות משירה מערבית הכתובה בריתמוס חופשי, אלא דווקא בציטוטי פרוזה של תאורטיקנים ופילוסופים כמו ברגסון. איני יודע מדוע יש לכתוב שירה בהסתמך על תיאוריות פילוסופיות. אני מסופק אם אלתרמן אכן ביקש לבטא רק חוויות אישיות. לדעתי, אלתרמן ביטא ביצירתו גם תכנים הגותיים, אינטלקטואליים ומדעיים מורכבים, ואת אלה אפשר לדעתי  לבטא גם, ואולי רק, בכלים אסתטיים שונים מאוד מאלה שדרש זך, כלים אסתטיים הדורשים מהקורא גם חשיבה ולא רק "הרגשה". אפשר לטעון שהריתמוס הסדיר והלשון הפיגורטיבית בשירת אלתרמן, שכה הרגיזו את זך, בונים מתח מכוון בין "פני השטח" האסתטיים של השיר ומעמקיו, וכך תורמים למורכבותו. כאשר אלתרמן בוחר רגע מסויים ו"מקפיא" אותו, הוא למעשה מחפש את המשמעות והטעם הקיימת באותם רגעים "מוקפאים". מעניין גם שזך תקף, בהיסתמך על תיאוריות פילוסופיות, משוררים שניסו לכתוב בצורה שירית רעיונות פילוסופיים, ולא רק התנסויות אנושיות.

רוב הטענות שהעלה זך נגד אלתרמן הופרכו בידי חוקרים שונים.  כך למשל ניתח הרי גולומב את טענותיו של זך אחת לאחת, והראה שהן חלקיות או אף שגויות ומסולפות. הוא כינה את נתן זך המבקר בפשטות כ"לא אחראי ".

 

ובכל זאת הייתה למאמריו של זך השפעה עצומה, והם עוררו הפולמוס עז בחוגי האינטלקטואלים בארץ. במשך שנים ארוכות היו דעותיו של זך לדומיננטיות. הביקורת המהפכנית של זך שיקפה את רוח הזמן ואת רצונם של משוררים רבים ללכת בעקבות משוררי המערב ולנטוש את דרך השירה המקובלת, מורשת השירה הרוסית שנתפסה כמיושנת או "לא אופנתית". נתן אלתרמן איבד את מעמדו הדומיננטי בשירה העברית, ואת מקומו תפסו נתן זך וידידו יהודה עמיחי.

אפשר להשוות את המהפכה שחולל זך בשירה העברית למהפכה שהתחוללה כמה שנים קודם לכן בשטח האמנות החזותית, כאשר זריצקי ושטריכמן הקימו את אסכולת "אופקים חדשים". הם נטשו את דרך האמנות "המקומית", של ציירים כנחום גוטמן  וראובן שציירו את הנופים והמאפיינים הישראליים המיוחדים, ובמקום זאת אימצו את הציור המופשט, הקוסמופוליטי, חסר המאפיינים המקומיים, כפי שהיה מקובל באסכולות הציור הצרפתיות. מעניין שזך אף ערך קטלוג ציורים של איש "אופקים חדשים" יחזקאל שטרייכמן ,מה שמראה אולי על הקירבה הרעיונית בין שניהם.

 

 

הפילוסופיה של נתן זך  

כאן בעולם וכך כך וכך

חיים כאן . וכך וכך וכך . לא קשה ולא רך . נא להכיר : נתן זך . נעים מאוד .

(מתוך "בעולם") 

 

זך טען שהשירה צריכה להיות בעלת אופי חוויתי בלבד, כיוון שהיא ביטוי של חוויות המשורר כאדם וכלום זולתה. המשורר, לדברי זך, הוא "אחד מאיתנו", הוא "כל אדם", הוא מייצג את "השיגרה" ואת חיי היום יום, ואיננו מייצג עולם אידיאי כל שהוא.

ביקום השירי של נתן זך אין, ולא יכולים להיות, נביאים והוגים. את השירה יכול לבטא רק איש היום-יום האפרורי, המתבונן במציאות במבט אירוני ומתעד אותה בלי לשאוף לשנותה.  אין ביקום הזה פאתוס אמיתי, ובעצם אין גם רגשות אמיתיים, פרט לאירוניה, אירוניה ועוד אירוניה. מדי פעם אפשר לגלות ביצירתו רגשות אחרים מוסווים, למשל בספרו המרשים "מות אימי" ( (1997), אלא שזו דווקא יצירה בפרוזה. ייתכן שהריחוק והסוואת הרגשות הם שיטה שירית מיוחדת לזך,  היא אכן אפקטיבית ופועלת על הקורא מדי פעם. בכל זאת, עולמו של זך הוא אירוני ומרוחק, עולם ה"אני" הדוחה מעליו את כל הסובב אותו.

ביקום של נתן זך לא ייתכן שום פתוס אמיתי ולאמיתו של דבר גם לא שום רגש אמיתי חוץ מאירוניה אירוניה אירוניה,מידי פעם אנו מגלים אמנם גם רגשות אחרים מוסווים ( למשל בספר המרשים על אימו של זך "מות אימי " ( 1997)  ודווקא שם הוא כותב בפרוזה ).  ויתכן לאמר שהריחוק והרגשות המוסווים הם שיטה שירית מיוחדת אף אפקטיבית מידי פעם  של זך.  אבל עדיין הרושם הסופי שנוצר ביקום של זך הוא בעיקר של אירוניה ותחושה של ריחוק ודחייה בידי "האני " מכל הסובב אותו .

  ביקום של נתן זך יש דחייה מוחלטת  של מושגי הגבורה , ההקרבה הרצון להיות חלק ממשהו טוב יותר ולשאוף ולעשות משהו למען עולם טוב יותר שכן שאיפה זאת היא בלתי אפשרית מעצם מהותה. לזך אין שום דבר מה לחלוק עם הקורא שלו חוץ מהאפרוריות ו"היום יומיות " שלו .לדעתו השיר צריך לתת גם ביטוי לשפת הדיבור היום יומית והחוויה צריכה להיות מתוארת בשפה בה נחוותה  והשיר צריך להיות ביטוי בראש ובראשונה של חוויות אוטוביוגרפיות אינטימיות של המשורר  אין המטרה של המשורר להרשים את הקורא  ולרתק אותו  ולהסעיר אותו כפי שרצו לעשות משוררים של דורות קודמים  אלא רק להכניסו למוחו ולחוויותיו של המשורר ואלה הן מוגבלות ואפרוריות  מעצם ההגדרה שהרי אין כל שוני מיוחד בין המשורר והקורא.

 היקום השירי של נתן זך הוא בעיקרו יקום של שלילה . בביקורתו הוא שלל כל מסורת לאומית אידיאית בשירה העברית , אך לא היציע לה כל תחליף אידיאי בעל משקל משלו. זך  זנח את המשקל הקבוע ואת החריזה הקבועה ( דברים שנעשו כבר לפניו מדי פעם אבל לא בהתמדה שלו ), הוא סילק לחלוטין את הפתוס השירי שפעם היה אלמנט מרכזי בהנחה שבמציאות המודרנית שוב אין מקום לפתוס ,  הוא גם שינה את נושאי הכתיבה כדי שיעסקו מכאן ואילך רק  ביקום של האני המשורר. העיקרון החוזר ביצירתו בביקורתו הוא של האינדיבידואליזציה ושל האני . אם כבר אפשר לדבר על רעיון מוביל בולט כל שהוא ביצירתו מעבר ל"אני " אז אפשר להצביע על הרעיון ש"שהכל הולך לעזאזל " הכל הולך לכיליון . רעיון מעניין אם גם לא מקורי כלל אבל הוא ככל הנראה היחיד שיש באמת בארסנל של נתן זך . לא ניתן למצוא אצלו גם רעיונות אחרים של אחריות , למשפחה לחברים לקהילה, לא רעיון של מאבק "למרות הכל " בגורל ,. בקיצור אין בשיריו אמירה חיובית כל שהיא על משהו .רק פסימיזם . פסימיזס הוא אכן תמיד אופנתי מאוד זה נכון . ובמיוחד בימים אלה.  

 

 

זך כתב גם בהשראת סיפורי התנ"ך, ("לא טוב היות האדם לבדו", "תיאור מדויק של המוסיקה ששמע שאול בתנ"ך", או "השיר על אחי יהונתן") ותרבות העולם ("טליתא קומי" מהברית החדשה, "דאנטס, לא" של אלכסנדר דיומא , ו"השיר על הזמיר" של אנדרסן). הסיפורים האלה אינם חשובים בפני עצמם, והם משמשים את זך ככלי לביטוי "האני המשורר", החווה אותם ומשנה את משמעותם שיתאימו לרגשותיו. לאמיתו של דבר, יש לנושאים הללו חשיבות זעירה ביותר ביצירה. זך "הנמיך" את לשון השירה ללשון היום-יום ובכך הפך אותה לכאורה לקלה ונגישה יותר לקורא הרגיל שאינו אמון על לשון ספרותית "גבוהה", אבל בד בבד  הוא רידד אותה והכניס בה פרוזאיות ופשטנות.

 

זך צמצם את מטרותיה האידיאיות של השירה, ואחרים המשיכו את מלאכת הצמצום, עד שלא נותרו עוד מטרות כאלה כלל. השירה העברית כיום אינה מייצגת, וגם לא יכולה לייצג מטרות לאומיות, קולקטיביות, ציבוריות או חברתיות. משוררים "לאומיים", כפי שהיו אלתרמן וביאליק לפני תקופתו של זך, אלה שייצגו את כלל הציבור, הם בבחינת בל יראה בהווה, שכן משוררי ההווה מייצגים רק את זהותם ואת מצוקותיהם הפרטיות, ולא דבר מעבר להם.

 

זך עודד שימוש בביטויים אישיים, שהיו לעיתים מעורפלים, וכך הרחיק את השירה מן הקהל. למה שהקוראים ירצו להתעניין בבעיות האישיות הסתומות של המשורר?! רוב רובה של שירתו של זך, שביקש לייצג קוסמופוליטיות עולמית, נקייה מסממנים מקומיים. שיריו, שבשעתם ייצגו משהו חדש ומעניין, איבדו היום את רעננותם. מי שחפץ לקרוא שירה אישית יכול באותה מידה לקרוא את קארבר או פסואה, ואין לזך שום יתרון על-פני משוררים אלה, פרט לכך שכתב בשפה העברית.

היקום של נתן זך הוא המקום המצומצם ביותר שניתן להעלות על הדעת , כול כולו מרוכז באני של המשורר ואין לא יכול להיות שום דבר מחוץ לכך.  בכך משקף אולי המשורר את החברה שהוא רואה סביבו , ואולי גם  בו בזמן משפיע עליה בכך להצטמצם עוד יותר .

 

המהפכה של נתן זך דלדלה את השירה העברית. דור המשוררים שצמח אחריו שוב לא חשב לייצג דבר, חוץ מ"האני האינדיבידואלי" שלהם והם הפכו למייצגי הבינוניות. נושאי שירתם – שיגרתיים, לשון שירתם – רוויה בסלנג. השירה הלכה והצטמצמה, ועמה הלך והצטמצם תפקידו של המשורר. כיום מצויה השירה העברית בחלל ריק. המשוררים הצעירים אינם מכירים את המשוררים מהדורות הקודמים, חוץ מכמה ידועים במיוחד. הם כותבים בעיקר על עצמם, בכתיבה מופנמת ומנוכרת שהיא הקצנת כתיבתו של זך. ניתן לשער שרובם אינם מכירים כלל את שירתו של זך, אלא מ"כלי שני", של אחד מיורשיו המקצינים. כיום דבר אינו מבדיל את המשורר מקוראיו, ואם כך – לשם מה נחוץ המשורר לקורא? הרי חוויות חדשות ויוצאות דופן, תובנות עמוקות וחזון חדש ומדהים, לא יוכלו לקבל ממנו .

 

אלה הן תוצאות המהפכה של נתן זך – זילות השירה העברית.

 

באופן מוצהר נותר זך נאמן לתפיסתו השירית, וכך  הובנה התקפתו על המשורר דורי מנור ב-2001 (שהעז לחרוג מדרכו של זך ולחזור לתפיסה השירית הקודמת. ואולם במשך השנים, בלי שהצהיר על כך, שינה זך את הכיוון. במאמריו הוא כתב על הצורך ביתר מעורבות חברתית ופוליטית של משוררים. הוא פעל בכיוון זה וגם החל לכתוב שירים פוליטיים וחברתיים. בכך נהג בדיוק כמו אלתרמן ושאר המשוררים שאותם תקף. (לדוגמה: זמר פופוליטי, "הארץ" תרבות וספרות 31.2001, או שיחה עם אוסאמה "הארץ" תרבות וספרות, 26.10.2001).

 

בניגוד לכל מה שהטיף בעבר, שירתו של נתן זך, שהחלה כשירה קוסמופוליטית ומנוכרת לחברה, הפכה לשירה פוליטית. אל השינוי הזה יש להוסיף את האכזבה שהביע בראיונות, במאמרים ובשירים, מהכיוון של השירה העברית והתרבות העברית בכללה. אכזבה מן "הרזון" של השפה ומן ההתדרדרות של התרבות. הכיוון שהוא עצמו התווה.

 

בחזרה לנתן אלתרמן

 
 

 

"…להיפגש כאן פגישה לאין קץ ? הבט

איזה מראה תנ"כי

הכל מצוייר כמו לפני המבול

 

הוא אינו מתעניין

מה שמך, הוא שואל אותה

ואלי: פיקניק בחולות ?……..

…….מתנגדים כמוהו ? לא חשוב

אני חש גאוה . בכל זאת

אלתרמן –והיא.

 

נתן זך, "עם אלתרמן בחולות", חדרים 14 (2002) 

 

בשנת 2001  הקרין הערוץ הראשון בטלוויזיה הישראלית סרט תעודי על נתן אלתרמן ומעריציו בשם "אלתרמניה"  שהופק בידי שירות הסרטים הישראלי  בבימויו של אלי כהן.

בתוכנית הזאת התגלה זך, אולי במפתיע, כאחד ממעריציו הגדולים ביותר של המשורר שהוא עצמו  הוריד מגדולתו. במקביל לסרט תיעודי זה פרסם זך את השיר הארוך (בן שבעה עמודים!) "עם אלתרמן בחולות", שבו משוחחים שני המשוררים, החי והמת, על המצב של האומה והמדינה. השיר גדוש ציטוטים מיצירתו של אלתרמן, ויש בו מונולוגים ארוכים של אלתרמן, שמקבל את "רשות הדיבור" לטעון כלפי זך. לשיר נוספה הערה, בה מבהיר זך שאין לשיר קשר לסרט "אלתרמניה" או לוויכוח שהתעורר בעקבותיו. אך בכל אופן ניכר שדמותו של אלתרמן ויצירתו מעסיקים את זך מאוד, כיום אולי יותר מאי פעם.

 

"והרי זו הזדמנות  לומר לך , אין בלבי

עליך, מחוץ למה שיש. כבר דברנו על כך 

תשאל את אורלנד.  הוא עוד חי? "…..

בעצם אתה לא אשם, לא כאן גדלת

לא מרגיש את גדולת השעה שהייתה, את

פצעי האדמה הצועקת , את המדבר הרץ …

והמלט באמת ימות באין השיר

חבוק בו כמו לב? אתה שוררת את שירת הקבלנים."

 

( מתוך " עם אלתרמן בחולות " ) 

 

האם התחרט נתן זך על "המהפכה" שהוביל? המהפכה שצימצמה כל כך את יקום השירה העברית כמו מן "חור שחור" מצמצם כל ובולע כל לפי ממדי מוחו האפרורי של המשורר?

נולדתי להיות עדין. במקרה

החליטו הורי שהם צריכים להגר

לארץ לא עדינה. הם לא החליטו בפזיזות

התייעצו עם כל מי שיכלו. אפילו היטלר תמך בהחלטה,

אמר שהיא נבונה בהחלט.

 

כך הגיע מי שנועד להיות עדין

לארץ לא עדינה. אמרו לי אתם

איזה ברירות היו לי…

 הכל טעות אמרו, נפלו כאן טעות נוראה …

אל תצחיקו אותי. אני בן אדם רציני.

ואלמלא קילל אותי הדור, והכוונה לדורי

הייתי עונה לכם תשובה מוחצת

אבל אולי לא כל כך עדינה.

(נתן זך, מתוך "וידוי עדין ") 

 

מקורות:

מכלול יצירתו של נתן זך.

ברוך מירי, הרומנטיקן המר: עיון בשיריו של נתן זך, אלף, 1979.

ברתנא אור ציון, זהירות ספרות ארץ ישראלית: מגמות בשירה, בספרות ובביקורת בישראל. פפירוס, 1989.

גולומב הרי, ירח באור זך: לבעית ניתוח הריתמוס בשיר שקול, הספרות 23, אוקטובר 1976.

ויסברוד רחל, בימים האחרים: תמורות בשירה העברית בין תש"ח ותש"כ. האוניברסיטה הפתוחה, 2002.

מילמן יוסף,  אש קרה זרה : רומנטיקה וניכור בשירת נתן זך. הקיבוץ המאוחד, 1995.

קלדרון ניסים, פרק קודם: על נתן זך בראשית שנות השישים. הקיבוץ המאוחד, 1985.

 

ראו עוד על נתן זך ברשת:

נתן זך בלקסיקון הסופרים.

נתן זך בויקיפדיה.

סקירה על חיי נתן זך 

  

נתן זך באתר המכון לתרגום ספרות עברית

 

סיפורים קצרים מאת נתן זך

סיפור לילדים של נתן זך.

 

  טיפשותו של נתן זך

 

 
 

המשורר נתן זך. מאת יאנון פיאמנטה.