ארכיון תג: שירה

המוצא האמיתי של המשפחות

עץ היחס של צאצאי הרב יוסף זונדל מסלאנט ובהם אישתו של הסופר חיים באר. צייר יוסף זונדל וסרמן.  

אורי מאיר סופר ומו"ל ואזרח גאה   של באר שבע  כתב את השיר הזה שהוא בגדר פרודיה על המרצה שלו במחלקה לספרות עברית באונ' בן גוריון  חיים באר ועל בעל האתר ששניהם מתעניינים באופן אובסיסיבי (?)  בגנאלוגיה ויכולים למנות את סדר הדורות שלהם עד המאה ה16 במקרה שלי ( עד המאה ה18 במקרה של חיים באר ).

 אה כן חיים באר ואני מקורבים משפחתית דרך אישתו של חיים באר שהיא צאצאית של הרב יוסף זונדל מסלנט כמוני .

אז הנה תגובתו של אורי מאיר לעניין הגנאלוגי הזה .

מוצא המינים

מאת אורי מאיר

נקט חיים באר פעם זו הלשון

ששמעה הוא מפי הסופר שי עגנון

חייב מוצאו להכיר כל אדון

לפחות עד דורו של אדם הראשון

שקלתי ביררתי בדקתי המון

תולדות להכיר, לברר החשבון

ועתה כבר הגיע הזמן לפירעון

תולדות אבותי להציג בגאון

נולדתי מאבא, וזהו הסוף

אבי היה ערס אבל בעל מעוף

ואבא של אבא היה ערס עם תוף

ואביו היה ערס, כך הלוך ושפוף

וכולי וכולי עד אדם כך נחשוף

ואביו לפניו היה ערס וגם קוף

ואמו של הקוף לא תנחשו לעולם

מכל החיות הייתה שושנת ים

ואמה של אותה שושנה חביבית

הייתה במחילה בת פרח כרובית

עגולה ושמנה כמו החבית

בצורה בעלת הגנה מירבית

הכרובית שיוליד אותה יום אחד בני

שאותו כמובן הולדתי אני!

הבלוג של אורי מאיר

סיפורים קצרים בחינם:

 English Blog:

ועוד משהו על אבי אבותיו של חיים באר הרב ישעיהו ברדקי

ועוד עניינים גנאלוגיים שבהם עסק חיים באר בזמנו

הפרוכת של הקיסר נפוליון

עלילות הגברדיה היהודית

עץ המשפחה של יוסף זונדל מסלנט שמראה איך אישתו של חיים באר מקורבת אלי

פנחס שדה -היוצר כאלוהות

 

פנחס שדה מליסלדה

 

קטע מהעמוד המסיים של  הסיפור המצוייר  "מליסלדה " כתב "יריב אמציה" (שם בדוי של פנחס שדה ) צייר גיורא רוטמן.

לפני 15 שנה  בינואר -1994, נפטר הסופר והמשורר פנחס שדה.

פנחס שדה היה המשורר והסופר המיסטיקן הראשון והבכיר עד כה של הספרות הישראלית שלאחר קום המדינה  ,והוא עסק כל חייו בנושא  שהעסיק אותו מאוד של "המציאות האחרת " העולם שמעבר.ונושא קשור שהעסיק אותו כמעט באותה המידה אם כי בצורה מוסווה יותר היה הנושא  של היוצר ( או באופן ספציפי הוא עצמו ) כאלוהות. ונושאים  עמוקים  אלו נחשפו  ולפעמים בצורה מפתיעה אפילו בסיפורי הקומיקס שכתב עבור ילדים  במגזין "הארץ שלנו" בשם בדוי "יריב אמציה".אלא שעל מנת להבין את האלמנטים המיסטיים  הקיצוניים מאוד החבויים בסיפורים אלו שנקראו בידי ילדים  ב"הארץ שלנו "  על הקורא להיות מומחה למחשבתו של פנחס שדה ו/או מומחה במיסטיקה יהודית ושבתאית.להלן מסע אל העולמות שמעבר של פנחס שדה. בשירה ובקומיקס.

"פנחס, מה יהיה הסוף של כל זה?"
פנחס שדה :"הסוף של כל זה יהיה מוות."
"ואתה פוחד מהמוות?"
פנחס שדה : "המוות הוא המסתורין הגדול ביותר. אנחנו הולכים אל מקום שעוד לא היינו בו, ובהחלט יש בי פחד-מוות מהמוות. אבל מה אני יכול לדעת? אולי שם נורא? אולי שם טוב? אולי שם לא-כלום? אני פשוט לא יודע. "

(מתוך "אצא לי השדה ואשמע מה דיבר ה' מן הקמה", ראיון של   פנינה רוזנבלום עם פנחס שדה. )

הנער אסא ":האם זה באמת סוף הסיפור כדבריך ? או שמה תמשיך אותו ? "

"יריב אמציה " בורא העולם  ( פנחס שדה ) :  "אינני יודע . עלי להרהר בדבר. זה תלוי .."

( סיום הסיפור המצוייר "מליסלדה או האלים באים " הארץ שלנו ,1971) .

לפני 15 שנה  בינואר -1994, נפטר הסופר והמשורר פנחס שדה.

פנחס שדה היה המשורר והסופר המיסטיקן הראשון והבכיר עד כה של הספרות הישראלית שלאחר קום המדינה  ,עסק כל חייו בנושא  שהעסיק אותו מאוד של "המציאות האחרת " העולם שמעבר וזאת בתקופה שבה רוב הסופרים והמשוררים ה"הנחשבים "  החל בנתן זך וכלה בעמוס עוז וא.ב.יהושע העדיפו לעסוק בספרות ריאליסטית על הכאן ועכשיו..

ונושא קשור שהעסיק אותו כמעט באותה המידה אם כי בצורה מוסווה יותר היה הנושא  של היוצר ( או באופן ספציפי הוא עצמו ) כאלוהות. ונושאים  עמוקים  אלו נחשף ולפעמים בצורה מפתיעה אפילו בסיפורי הקומיקס שכתב עבור ילדים  במגזין "הארץ שלנו" בשם בדוי.

שדה התפרסם ביצירתו האוטוביוגראפית "החיים כמשל" (1958) בה חשף את נפשו ואת מחשבותיו חשיפה ששום סופר עברי לא חשף לפניו ורק מעטים חשפו אחריו.

קובץ:Haayim-BookCover.jpg

פרט לכך היה פנחס שדה גם משורר מהנחשבים ביותר, ומה שפחות ידוע, הוא היה בין מחברי הקומיקס הפוריים והמוכשרים ביותר בעברית וחיבר סיפורי הרפתקאות ומדע בדיוני שונים לילדים, אפילו סיפור של טרזן(!)
המוות העסיק את מחשבותיו של שדה כל חייו. דומה שיותר מכל סופר ומשורר אחר גילה שדה עניין עמוק ב"העולם שמעבר", וב"מציאות האחרת" אותה יכולים רק המשוררים להשיג בחושיהם. נושא זה מופיע ב"החיים כמשל", ברומן התנכי "מותו של אבימלך ועלייתו השמיימה", ואפילו בסיפורי הקומיקס שלו לילדים שפורסמו במגזין "הארץ שלנו", בהם תיאר את מסעותיהם של ילדים לעולמות רחוקים במערכת השמש שלנו ורחבי הגלקסיה מסעות שמהם הם לא תמיד שבים לכדור הארץ …

המשורר והמציאות האחרת

לפנחס שדה היה  עניין עמוק כמעט אובססיבי בנושאי מיסטיקה ואף ספיריטואליזם . בשיחה עם יוסף מונדי סיפר שערך סיאנס אליו זימן את רוחו של המצרי הקדמון שנאת (שדה חשב שיש קשר בינו ובין שמו המצרי במקורו "פנחס") שדיבר בשפה תנכית מפליאה. מפליאה משום שלא היו אלה קטעי פסוקים או מליצות מהתנ"ך אלא לשון עתיקה ומדויקת. שנאת אמר לשדה דברים שונים ומסתוריים כמו "נר לרגליך צדק", "נכון פענחת ודרך המלך פתוחה לפני פרי סרעפיך" ו"דרך יסורים טעמה איש החי טוהר בה".

ולהלן הנוסח המלא של השיחה בין מונדי ופנחס שדה :

 מונדי: האם השתתפת פעם בסיאנס ספירטואליסטי?

שדה: פעם אחת.

מונדי: לפני זמן רב?

שדה: לפני לילות אחדים, כאן בחדרי.

מונדי: האם התרשמת במיוחד מהסיאנס הזה או הדבר נראה בעיניך שטותי?

שדה: שטותי בודאי שלא. התשובות היו מפתיעות, ולפעמים מדהימות. השאלה היא, בכל אופן, מנין הן באות, לאן הן שייכות, ואני לא מוציא מן הכלל שום אפשרות, אבל גם אינני יכול לאחוז בבטחון באפשרות זו או אחרת. אינני יודע.

מונדי: האם הסיאנס נערך באמצעות לוח והזזת כוס?

שדה: כן.

מונדי: כמה אנשים היו נוכחים?

שדה:בחורה אחת, שהכרתי באותו ערב לראשונה ושנאמר לי עליה שיש לה סגולות של מדיום, ידיד שלי, ואני.

 מונדי: מי הופיע באותו סיאנס?

 שדה: השם שהופיע היה סנאת. הרושם שהתקבל היה שזה הוא שנהאת המצרי, אבל זכרנו כי מקובל, ברומן או בסרט, לכתוב שנהאת בשי"ן. והנה מצאתי בין הספרים שלי קטע מתוך הספור המקורי העתיק של שנהאת, והופתעתי לראות כי באמת נכתב שם סנהאת בסמ"ך, כפי שהופיע על הלוח.

מונדי: האם אלה היו הסימנים היחידים המעידים על זהותו?

 שדה:לא. הידיד שאל אותו מאיזה ארץ הוא, והתשובה היתה: גשנ. עלה על דעתנו שהכוונה לארץ גושן. (אגב, אותו קדמון מצרי לא העסיק אותי אף פעם ומעולם לא התענינתי בו).

 מונדי: באיזו שפה הוא ענה?

 שדה:בשפה תנכית מפליאה. מפליאה משום שלא היו אלה קטעי פסוקים או מליצות מהתנ"ך אלא לשון עתיקה ומדויקת.

 מונדי: מה היו התשובות שהדהימו אותך כבר בהתחלת הסיאנס, ומה היו שאלותיך?

 שדה: מה שהדהים, או על-כל-פנים הפליא, זה שכמעט בכל מקרה ומקרה הצטרפו מהאותיות מלים, ומהמלים משפטים, והמשפטים תשובות בעלות משמעות.

 מונדי: האם אינך חושב שהתשובות האלה דומות לתשובות של האורקול מדלפי? כלומר, שאת המלים אפשר לפרש בכמה פירושים?

 שדה: בהחלט הן היו בסגנון האורקול מדלפי. אבל באשר לרבוי המשמעויות, הרי דומה שתמיד הזדקרה מיד משמעות אחת מכריעה.

 מונדי: האם השתתפת בפועל בסיאנס?

 שדה: אני רק הסתכלתי ורשמתי את האותיות המצטרפות.

 מונדי: האם אותם האנשים שהניחו את אצבעותיהם על הכוס לא ערכו איזושהי הצגה?

 שדה: האיש ישב כל הזמן בעינים עצומות, ונוסף כל כך היה שתוי מאוד. הוא כילה במרוצת הלילה בקבוק ערק שלם, ולא היתה לו שום אפשרות לראות באיזה אותיות הוא נוגע. באשר לבחורה, היא היתה במצב די מדומדם ועל גבול ההסטריה. יתר-על-כן, שאלות אחדות שאלתי בלבי, בלי קול, ובכל זאת קבלתי עליהן תשובה השייכת לענין.

מונדי: מה היו השאלות הראשונות שלך?

 שדה: שאלתי, למשל, מה צפוי לי בעתיד. התשובה היתה: "מהלכולהמהנכרי". אי אפשר היה לפענח זאת אחרת מאשר "מה לך ולהם הנכרי".

 הידיד שאל, למשל, אם תפשתי נכונה את רוחו של אבימלך בספרי על הדמות הזאת. התשובה היתה: "זהתמ", כלומר: "זה תם". הוא הוסיף ושאל מדוע, והתשובה היתה: "נרלרגליוצדק", כלומר: "נר לרגליו צדק".

 אני לא אכנס כאן לפענוח התשובות האלה. עכשיו שאלתי בלבי, בלי קול, אם יקרה לי משהו שאני מעוניין בו ושלא אפרט אותו כאן. התשובה היתה: "צורכלחושירווה", כלומר: "צורך לחוש ירווה", צורך שנאמר בלחישה יתמלא. אחר כך, ללא שאלה קודמת, או אולי בהמשך לשאלה הקודמת, נאמר עוד: "זנהבדנפוצ". מזה פענחתי: "זן הבד נפוץ", כלומר: פרי הענף נפוץ. אחר-כך שאלתי אם הפענוח הזה הוא הנכון, והתשובה היתה: "נכונפענחתודרכהמלכפתוחהלפניפריסרעפיכ". קל להרכיב את המלים מהאותיות האלה: "נכון פענחת ודרך המלך פתוחה לפני פרי סרעפיך". במלה האחרונה טעיתי כנראה בזמן הרישום והחלפתי עי"ן בסמ"ך בגלל קירבת המקום שביניהם. אחר-כך שאלתי מתי יתרחש אותו דבר שעליו שאלתי קודם, והתשובה היתה: "בחלוף… כן", כלומר: לאחר מותו של אדם מסוים, אשר את שמו אינני רוצה לרשום כאן.

מונדי: האם שאלת ביחס למותך שלך?

 שדה: שאלתי מה אורך החיים שלי, והתשובה היתה: "מטענכדיטעמ". את זה לא יכולתי לפרש אלא כ"מטען כדי טעם". זה לא היה בהיר, על כך הוספתי ושאלתי: טעם של מה? והתשובה היתה: "דרכיסורימטעמהאישחיטוהרבה". האותיות האלה הצטרפו למלים הבאות: "דרך יסורים טעמה איש חי טוהר בה". כמובן שייתכן לנסות ולפענח תשובה זו, כמו את התשובות האחרות, גם בדרך אחרת, אבל זה מה שמצאתי.

מונדי: האם היו תשובות לשאלות לא שלך אשר הרשימו אותך במהלך הסיאנס?

 שדה:למשל, האיש שאל על עתיד ילדו הקטן, שהוא עדיין תינוק, והתשובה היתה: "אלתרמוסינוקא". כלומר: "אל תרמוס ינוקא". הבחורה רצתה, משום מה, לשאול אם נשקף לי אושר. כשלעצמי לא הייתי שואל שאלה כזאת. בכל אופן, התשובה היתה: "ראילהיותעזרכישאלתלו" כלומר "ראי להיות עזר כי שאלת לו". היות והתשובה נראתה יותר מדי מתמיהה, היא ביקשה הסבר נוסף, ואז קיבלה תשובה זאת: "ספונימבכלשונותהרבהכוחותגנוזימימסוערלהטרבישישגבר". כלומר: "ספונים בך לשונות הרבה, כוחות גנוזים, ים סוער, להט רב, ישיש גבר".  מונדי: האם נצטיירה לנגד עיניך איזו שהיא דמות של אותו סנאת. ואם נצטיירה, מה היא?

 שדה: לא נצטיירה שום דמות. אותו איש חי לפני כארבעת אלפים שנה. כיום הוא מעבר לכל דמות.

 מונדי: אם כן, האם אתה יכול להסביר מדוע הופיע באותו סיאנס דוקא סנהאת המצרי?

 שדה: התשובה, כמובן, תלויה בראש ובראשונה בכך באיזה מידה אנחנו בכלל מסוגלים לקבל את האפשרות שאכן יש כאן איזושהי הופעה, איזשהו מגע עם מה שמעבר לגבולות חיינו. אם אנחנו לא מסוגלים ולא מוכנים לכך, הרי שבזה תם הענין. אבל אם אנחנו מוכנים להניח שהנפשות ממשיכות באיזו הוויה, אולי בצורת איזו אנרגיה, כי אז יש מקום לשאלה ששאלת. אני יכול לתאר לעצמי שהאפשרות הזאת תתכן מאוד, ואפילו שהנפשות שוחרות שוב ושוב את המקומות שבהם חיו עלי-אדמות, כמעט באותו מובן שאומרים שהפושע נמשך למקום הפשע. סנהאת חי בזמנו בארץ-ישראל, ויתכן אפילו (אם כי בזה אינני בטוח) שבסביבה הזאת, אולי אפילו ממש במקום הזה. יתר על כן, השם שלי, פנחס, הוא שם מצרי קדמון, ויתכן ששם הוא משהו בעל איזו ישות, משמעות. לרגע היתה לי הרגשה כאילו נפש, רוח זאת, הנודדת בעולם התוהו הנורא, משתוקקת מאוד לבוא במגע כלשהו עם החיים עדיין, והיא ממש מייחלת לאפשרות הזאת ואסירת-תודה בעד הרגעים האלה. זה אולי דומה קצת להרגשותו של איש זקן אשר ניתנה לו האפשרות לבוא במגע כלשהו עם תינוק, עם ילד, עם נעורים. אבל, כמובן, במקרה זה העניין מקבל משמעות גדולה ונוראה יותר פי מליוני-מליונים, פי אין-סוף.

 


מונדי: האם, לדעתך, תתכן אפשרות שאותה מדיום הכתיבה את האותיות מתת-הכרתה שלה בלבד?

 שדה: כמובן שזה יתכן מאוד. ועל כך יש לי שתי הערות: א' – מה בקשר לתשובות שקיבלתי לשאלות ששאלתי בלבי? ב' – מה זאת בכלל תת-הכרה, והאם תת-ההכרה מנותקת ממצבים, מרשויות שמעבר לעולמנו וידיעתנו? הרי אפילו ההכרה עצמה אינה מנותקת מזה, אם כי הדבר איננו מובן לנו. הלא הכל, הכרה ותת-ההכרה, וכל חומר וכל דבר שבעולם, הוא למעשה תעלומה מוחלטת.


מונדי: האם נתקלת במקרה אנושי שלפיו אתה יכול לבסס את התחושה שלך על החיים שמעבר למוות?

 שדה: אני נוטה להאמין במה שקראתי על עובדות מסתוריות שונות שהתרחשו בתחום זה לאנשים שונים, אבל אני עצמי לא נתקלתי בעובדות אלה. . לעומת זאת, אני מכיר אדם אחד, ידיד, בחור צעיר, שאני מעריך מאוד את האינטלקט המזהיר שלו ואת הנאמנות המוסרית שלו לעצמו, בחור שחי בעומק רב, באכזריות כלפי עצמו, בחוסר התפשרות מוחלט, בחור שסבל הרבה, התפרנס מדברים שונים ומשונים, כולל מכירת גלידה בדוכן, היה כתב ספורט, היה סבל בשוק, ובמשך זמן מה גם התפרנס מהשכרת חדרו לזונות. (מונדי: אני מניח שהוא הפיק מזה תועלת צדדית? – שדה: לא, זה היה אצלו פרינציפ מוסרי שלא לנצל אותן ולשלם להן בתמורה).

 ובכן, היתה לפני זמן-מה תקופה נפשית, תקופה רוחנית קשה עד מאוד בחייו, והוא החליט להתאבד. מכיון שאני מכיר אותו היטב, אני משוכנע שהוא היה מסוגל לבצע את החלטתו. והנה, בעצם הערב שאותו קבע לכך, נזדמנו אליו כמה חברים וערכו איזו מסיבה קטנה, ובמהלך המסיבה השקו אותו איזה משקה, כנראה תה, שלתוכו הכניסו כמות מוגזמת ביותר של חשיש. כעבור ימים אחדים הוא בא אלי וסיפר לי כי בהשפעת הכמות העצומה של הסם הוא שקע אז לתוך מצב שהוא הרבה יותר קיצוני ורחוק מאשר סתם הזיה או עלפון חושים, ובמצב הזה הוא ראה משהו, חש משהו, שלא היה סתם חלום או חזיון, אלא (ובזה אני משוכנע) היתה זאת מציאות. ובכן הוא ראה את עצמו כאחרי המוות. הוא ראה את עצמו חוזר אל חדרו.

הוא ראה אז את הכל בבהירות ובמוחשיות מוחלטת. הוא הסתכל מסביב ואמר לעצמו בכעין עצב: ובכן עשית זאת. (כלומר, כבר התאבדת). והוא ידע אז שהמקום אשר ממנו בא לפקוד עכשיו את ביתו הקודם, המקום ההוא, אותו עולם התוהו, הוא נורא מכל נורא, נורא יותר ממה שאפשר כאן אפילו לדמות אף את צל צלו. זאת היתה תכלית הזוועה. והוא אמר לעצמו אז, ברגע ההוא: אילו רק יכולתי לשוב ולחיות כאן, ולו גם ככלב, או כחתול, או כלטאה, או כמקק, אבל לחיות. ואז פנה ויצא מחדרו והלך לאורך שדרות אפלות וקרות בחזרה אל העולם הריק.

 שיחה חמישית: על המוות
 מתוך שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה, יוסף מונדי, הוצאת אל"ף, 1968

 

פרוש הדברים  נשאר נסתר בתת המודע של שדה.כל אחד יכול לתת לו את פרשנותו שלו.

אבל  יש שטוענים היום שהרוח חזה למעשה את מותו של פנחס שדה עשרים וחמש שנים מאוחר יותר במחלה קשה .

העולם שמעבר

העניין העמוק במיסטיקה ובעיקר בצד היהודי שלה ניכר בכל יצירתו, במיוחד ספריו האחרונים דוגמת "ספר הדמיונות של היהודים", בהם קיבץ אגדות יהודיות שונות, מהן כאלה שעוסקות בחיים אחר המוות.

הבה אם –כן אומר אני
אשיר הלל לאלוהות אשר ללילה
הבה אם כן
אשיר הלל לנופי המציאות האחרת
אשר מעבר לרחובות ,שווקים ואבן ,…
( מתוך "ספר השירים ע' 11)

נושא המוות העסיק אותו מטבע הדברים ככל שהתקרב לקץ חייו, ואפשר למצוא אותו ביצירתו, אולי יותר מאשר אצל רוב המשוררים, שכן תמיד נמשך שדה משיכה עמוקה, אובססיבית כמעט, אל "המציאות האחרת", ודחה את המציאות הרגילה האפרורית, המשמימה שאותה תיעב. בשירתו ביקש שדה לשיר הלל לנופי "המציאות האחרת", לנסות לנחש כיצד היא נראית, לגשש אחריה ולהשיגה בסמלים ובמשלים שונים ולקרבה לתפיסתם של המשורר ושל קוראיו.
מהי המציאות האחרת? זאת שאלה שגם שדה עצמו התלבט בה ונתן לה תשובות סותרות אבל ברור היה לו שזוהי מציאות עדיפה על המציאות הגשמית הבזויה:

מעבר לישימון הקרח של חיים מדומים אלה
שאינם אלא מוות

מעבר לקיום זה המיוסר המשול לסיוט
מעבר לרחובות השוממים ולמגרשים מוצפי-מים
מעבר לחיוכה המהסס של נערת –החן
מפינתה האבלה בבית קפה לילי
ניצב הארמון השותח פרחיו ,יצירי החלום
, החג , הנחושת
כמרבד על דרך לבבך
( ספר השירים , ע' 89 )

אבל מהי בדיוק המציאות האחרת שהיא כה קשה לתפיסה? פינחס שדה זיהה את המציאות האחרת בכמה משיריו עם השינה ועם החלום שכמוהו כמוות ומעבר אל עולם האחר. שדה ראה בחלום התגלות ובשורה של המציאות האחרת, היקיצה מחלום כמוה כעזיבת המציאות האחרת וההשראה שהיא נותנת למשורר, ושיבה אל המציאות העכשווית הנתעבת:

לאטי , בעולם ריק מנפש חיה
הייתי הולך ומקיץ אל תוך העכשיו

 

אל תוך ההכרה של כל אשר אבד לי
בחלום הלילה,ברבות שנות החיים
( ספר השירים ע' 14)

 אבל בסופו של דבר החלום רק מבשר את המציאות האחרת הזהה עם המצב הרוחני ביותר, אי הקיום או המוות.

אומר לך למה דומים חיינו עלי אדמות
במהלכם לקראת הנצח
דומים המה לעשר בתולות אשר בבוא להן מועד
יצאו לקראת החתן
( ספר השירים ע' 48)
יש בדברים צפיה סקסואלית למוות ובה בעת פחד וחשש מהבלתי ידוע, ערוב המסמל את יצירתו של שדה בתחום זה.


עם כל כמיהתו של שדה למציאות האחרת, הוא לא ידע לתאר את מהותה, שוב ושוב נאלץ להודות שאינו יודע דבר על מהותה. הוא התגעגע אליה וגם חשש ממנה אבל לא ידע אל מה וממה. את אי הידיעה תאר בשיחה עם אהוד בן עזר:
הנה הדגיגים באקוואריום שבביתי
לא רק שאינם מבינים מהי הזכוכית שסוגרת עליהם
והיכן הם נמצאים –
הם אפילו לא יודעים שהם ברמת גן .
וכך גם מצבנו כלפי עולמות האין סוף ,
כלפי אפשרויות קיום אחרות .
תאר לעצמך איזה מאמץ עילאי
היה נדרש להסביר לדגים
שהם נמצאים ברמת גן!
וגם אז ,מה היה כבר משתנה בעולמם ?
האם המאמץ היה כדאי ?"
( מצוטט ב"להסביר לדגים : עדות על פנחס שדה " מאת אהוד בן עזר , הוצאת אסטרולוג , 2002 )

המשורר והמוות

צילמה רחל הירש

ראי האלוהות הם החיים
אבל הכופר עבד הוא לפחד החיים
מעיין נפש האלוהות הוא המוות
והכופר בי עבד הוא לפחד המוות

 

אבל המאמין לא יבוש ולא ירא
כי החיים לו חלום
והמות לו עטרה
שתעטרהו האלוהות ביום שמחת לבבו
( ספר השירים ע' 14)
 

 

צילום אורנה איתמר

 המוות הוא ערך עליון בשירת שדה, כי הוא צפוי בכל רגע, התכלית האחת והיחידה, הסיכוי היחיד למימוש הקיום במציאות האחרת שאליה ערג המשורר וממנה פחד מאוד. אהוד בו עזר התרשם ששדה חי בפחד מתמיד מפני המוות ולכן היה מיואש מהיצירה שאינה מעניקה לו קיום אחר, נצחי. הוא רצה שהעיסוק בספרות יביא לו חיי נצח. יאושו הגדול היה שקיום נצחי כזה אינו אפשרי. למעשה לא פחד שדה מהמוות כשלעצמו אלא ממוות חסר משמעות ומהאין. את הפחד הזה ביטא בסיפור שעליו חזר באובססיביות, על ביקור שערך בצעירותו בבית ביאליק. הספרן שאל אותו באיזה ספר הוא מעוניין לקרוא. שדה ענה לו שהוא מעוניין לקרוא "ספר של פנחס שדה". לאחר בדיקה השיב לו הספרן "אין אצלנו ספר כזה. אין בכלל פנחס שדה". שדה לא שכח מעולם את התשובה הזאת. שסימלה את פחדו הגדול ביותר הפחד מן המוות ויותר ממנו מהאנונימיות השכחה והאין.

ננתח שני שירים של שדה: "בבית העלמין של חולון" ו"בשכבי אתה". כל אחד מהם עוסק בצורה זאת או אחרת במוות ובגורל הצפוי לאדם אחרי המוות. נראה את יחסו של המשורר אל המוות ואל העולם שמעבר, ואת הבעיות השונות הטמונות בהבנת כוונותיו וגישתו. ננסה להראות ששני השירים משלימים וסותרים זה את זה .

אחרי מותנו בבית העלמין של חולון
נשב את ואני , אל החלון
איזה אושר יהיה זה ,נשב דומם , כך
את תהיי שלי ,אני שלך
נזכור אך לא נאמר דבר
כל שסבלנו , כל שעבר .
שנות –אור של אחר צהרים אינסופי .
נצחים באים ,נצחים חולפים.
נחל השאול –שחור –ירקרק , לאט
בל מלא היקום אני ואת .



המשורר מדבר אל אישה (אהובה ככל הנראה) ומבטיח לה שאחרי מותם ישבו אל החלון בבית הקברות שבחולון. אבל, כיצד יוכלו המתים לשבת אל מול החלון כאילו היו חיים? ומה משמעות המילה "חלון"? היא קרובה בבירור לשם המקום "חולון", אולם אין בה כל משמעות ברורה מבחינת השיר שכן לכאורה משתמע ממנה שאחרי מותו ישב המשורר בבית שיש בו חלון. האם אומר לנו המשורר שקיומו לאחר המוות יהיה דומה לזה שבחייו?
והתשובה חייבת להיות שהמדובר בחיים שלאחר המוות מהסוג שפנחס שדה האמין במציאותם ובקיומם ועליהם הרבה לדבר בכתביו ההגותיים. מהשיר ברור שהוא מצפה שהוא ובת זוגו יתקיימו יחד לנצח "נשב דומם כך. את תהיי שלי. ואני שלך".
נרמז בשיר שהם סבלו רבות במהלך חייהם על פני האדמה, אולי גם כתוצאה מהקשר שלהם. "נזכור, אך לא נאמר דבר. כל שסבלנו, כל שעבר". דומה שלמילים "לא נאמר דבר" משמעות גדולה במיוחד, הן מתארות את השני המתים כצללים שאינם מסוגלים לדבר בנצח שבו הם קיימים. זה הנצח כפי שמתאר המשורר: "שנות –אור של אחר צהרים אינסופי ,נצחים באים ,נצחים חולפים". בסוף השיר מזכיר המשורר לראשונה את המקום בו הוא מצפה להיות אחרי מותו: "נחל השאול ,שחור ירקרק ,לאט".
אין זה גן עדן או גיהינום, זה ה"שאול " מקום המתים לפי התנ"ך. יש לציין שגם קיום המתים שאותו מתאר שדה מתאים לתיאור קיומם בתנ"ך, תיאור שונה מאוד מתיאורים מאוחרים יותר. אבל בתנ"ך לא נזכר נחל בשאול ( אם כי יש להודות שהתיאור של "שאול" בתנ"ך מצומצם ומוגבל ביותר, ובעצם איננו יודעים כיצד תארו הישראלים הקדומים את ה"שאול"). הרעיון לקוח כנראה מאגדות המיתולוגיה יוונית המתארות נהר שיש לחצות בדרך ל"הדס", המקביל היווני של השאול, שגם בו ממשיכים המתים לחיות לנצח כרוחות ערטילאיות ללא עינוגים וללא סבל.
בגן העדן שהוא רעיון מאוחר יותר מ"השאול" חיות נשמות הצדיקים באושר ובעושר ותענוגות אין סופיים. הגיהינום לעומת זאת הוא המקום שבו סובלות הנשמות של הרשעים מעינויי תופת אינסופיים.

אך השאול כפי שהיא מתוארת בתנ"ך שונה מאוד מאלה, זה מקום שבו ממשיכות להתקיים כל הנשמות ללא קשר למעשיהן בחיים, קיום מתמשך אינסופי ללא עינויים או הנאות גדולות. הן פשוט קיימות. ונראה שזו תחזית המשורר לעצמו ולאהובתו. קיום נצחי ללא ההנאות של גן העדן וללא הייסורים של הגיהינום, קיום בו הם מרוכזים זה בזה כפי שאומר המשורר: "בכל מלא היקום ,אני ואת .".
זה יכול להיות קיום מדכא בעצם הנצחיות החדגונית שלו, שעלולה להביא לשעמום מוחלט ונצחי אבל המשורר רואה בו חיוב רב: "איזה אושר זה יהיה", ולדעתו לא יתכן קיום מאושר יותר מהישיבה הנצחית עם בת זוגו בשאול, עודם מרוכזים זה בזה באגוצנטריות מוחלטת. במילה "חלון" ייתכן ששדה מכוון לכך שחייהם כזוג מאושר בחיים אחרי  המוות לא יהיו שונים כל כך מחייהם שעל פני האדמה. שדה מתאר כאן גרסה לא אורתודוכסית של הקיום לאחר המוות, גרסה דומה לדרך שבה ראו היהודים בתקופת התנ"ך את הקיום הזה כקיומם של צללים. אבל יש הבדל אחד: בעוד שאז נחשב הקיום זה לחסר כל הנאה, שדה מאמין שיהיה מאושר בשל נוכחות בת הזוג. הוא משלב בין רעיונות השאול וגן העדן. משלב מושגים יהודיים ופגאניים לסינתזה חדשה משלו.

בשיר אחר "בשכבי עתה " יחסו אל המוות שונה.
בְּשָׁכְבִי עַתָה / פנחס שדה
בְּשָׁכְבִי עַתָה, מֵקִיץ לְרֶגַע, בְּשָׁעָה חָמֵשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר, קוֹדֵחַ
בְּאַרְבָּעִים מַעֲלוֹת חֹם, שׁוֹקֵעַ מִפַּעַם לְפַעַם בְּעֶלְפוֹן חוּשִׁים,
עוֹלִים לְעֵינַי פְּנֵי אִמִי כְּפִי שֶׁהָיִיתִי רוֹאֶה אוֹתָן בִּשְׁנוֹתֶיה
הָאַחֲרוֹנוֹת, בִּשְׁעוֹת מַחֲלָה, כְּשֶׁהָיְתָה נִלְקַחַת לְבֵית-הַחוֹלִים בְּתֵל הַשׁוֹמֵר.
כֵּן, אֲנִי רוֹאֶה אֶת פָּנֶיהָ. אֱלֹהִים, אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָן עַכְשָׁיו.
אֲנִי רוֹאֶה אֶת פָּנֶיה בְּשָׁכְבָה חִוֶרֶת, לְלֹא נִיעַ,
עֵינֵי הַתְכֵלֶת הַבְּהִירוֹת שֶׁלָה עֲצוּמוֹת. כָּךְ שָׁכְבָה, אִשָׁה סְטוֹאִית.
לִפְעָמִים הָיְתָה נֶאֱנַחַת לְעַצְמָה חֶרֶשׁ. תָהִיתִי אָז
אִם אֵין זֶה אֶלָא מַשֶׁהוּ יְהוּדִי בִּלְבַד. עַכְשָׁיו, שֶׁאֲנִי שׁוֹכֵב
וְשׁוֹמֵעַ עַצְמִי לִרְגָעִים נֶאֱנָח כָּךְ מַמָשׁ, אֲנִי מֵבִין
כִּי הָיָה זֶה הֶכְרֵחִי. מִין הֲקַלָה שֶׁל לַחַץ, שֶׁל צְמַרְמֹרֶת פְּנִימִית.
אָמְנָם יִתָכֵן כִּי גַם אֵיזוֹ פְּנִיָה אֶל הָרִבּוֹנוֹ-שֶׁל-עוֹלָם.
וְכִי אֶל מִי עוֹד אֶפְשָׁר לִפְנוֹת בְּשָׁעָה כָּזוֹ. בְּחֹסֶר-הַיֶשַׁע
הַגָמוּר. בַּלְבַדִיוּת הַגְמוּרָה. וְהִיא הָיְתָה אִשָׁה שֶׁקִיְמָה אֶת כָּל הַמִצְווֹת.
אֲנִי, שֶׁבִּהְיוֹתִי בְּנָה הֲרֵינִי בְּדֶרֶך הַטֶבַע צָעִיר מִמֶנָה,
לֹא רָאִיתִי עַצְמִי אָז כְּשׁוֹכֵב אֵי-פַּעַם כָּךְ.
עֲדַיִן צָעִיר אֲנִי מִמֶנָה בְּשָׁנִים לֹא מְעַטוֹת, אֲבָל עַתָה, בְּשָׁכְבִי
בַּדִמְדוּמִים, תַחַת הַחַלוֹן הַמַאֲפִיר, מֵבִין אֲנִי כְּבָר אֶת הָאֶפְשָׁרוּת
כִּי אָכֵן כָּךְ אֶשְׁכַּב, בְּבוֹא הָעֵת.
עֶקְרוֹנִית, הֱיוֹת שֶׁקָנִיתִי לִי בִּמְרוּצַת הַשָׁנִים בְּקִיאוּת מְסֻיֶמֶת בִּכְתִיבַת שִׁירָה,
אֵינֶנִי בְּעַד שִׁמוּשׁ בִּפְסוּקִים שְׁאוּלִים מִן הַתַנַ"ךְ. אֲבָל עַתָה, בְּשָׁכְבִי
וְאֵלֶה מַחְשְׁבוֹתַי, נִרְאֶה לִי כִּי לֹא אוּכַל לְהֵטִיב לְהַבִּיעָן מֵאֲשֶר
בְּמִלוֹת הַפָּסוּק: אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו, כְּצִיץ הַשָׂדֶה יָצִיץ, כִּי רוּח —-
אַף זֹאת, שֶׁעָלַי לְקַצֵר. אֲנִי יוֹדֵעַ
כִּי בָּרֶגַע בּוֹ אֲסַיֵם לִרְשֹׁם מִלִים אֲחָדוֹת אֵלֶה
תִשָׁמֵט הָעֵט מִיָדִי וַאֲנִי אֶשְׁקַע, אֲנִי כְּבָר הוֹלֵךְ וְשׁוֹקֵעַ, בְּעִלָפוֹן.

14.6.1986
(פנחס שדה, שירים 1988-1985, הוצאת שוקן, 1988)

שיר זה אינו עוסק בחיים שלאחר המוות כמו במוות עצמו, הן מותה של אם המשורר והן מותו המתקרב של המשורר עצמו. המשורר מתאר כיצד בשכבו קודח מחום עולים לפניו פניה של אמו המתה כפי שהייתה כאשר נלקחה לבית החולים בתל השומר.
"אני רואה את פניה עכשיו בשכבה חיוורת ללא ניע
עיני התכלת הבהירות שלה עצומות, כך שכבה אישה סטואית
" .
"כך שכבה אישה סטואית ". הסטואים היו אסכולה פילוסופית יוונית קדומה שהטיפה להשלמה עם המוות ועם הקיום, קבלתם וקבלת הייסורים הכרוכים בהם בקור רוח ובאומץ. זה משפט המפתח בשיר. שכן מדי פעם הייתה נאנחת לעצמה חרש, והמשורר, כמו נרתע מהפגנת רגשות, שואל את עצמו אם אין בכך משהו יהודי ייחודי. כאילו היהודים בניגוד ליוונים קרי המזג והקשוחים אינם מסוגלים שלא להפגין את כאבם. המשורר רומז שהוא האיש הצעיר התבייש באמו שלא הייתה מסוגלת לעמוד היטב במסכת הכאבים. עתה בזקנתו כאשר הוא עצמו עובר אותה מסכת הכאבים, הוא מבין את שחשה אמו אז. המשורר מציין שאפשר לראות זאת כהקלה בלחץ אבל גם כפניה אל האל, דבר שהוא האיש הצעיר והמיסטי, אפיקורס מוחלט לא הבין כלל. מאז חלה טרנספורמציה בחיי המשורר והוא התקרב יותר ויותר ליהדות. הוא מבין עכשיו כי בשעה כזאת יש לפנות אל האל.

עֶקְרוֹנִית, הֱיוֹת שֶׁקָנִיתִי לִי בִּמְרוּצַת הַשָׁנִים בְּקִיאוּת מְסֻיֶמֶת בִּכְתִיבַת שִׁירָה,
אֵינֶנִי בְּעַד שִׁמוּשׁ בִּפְסוּקִים שְׁאוּלִים מִן הַתַנַ"ךְ. אֲבָל עַתָה, בְּשָׁכְבִי
וְאֵלֶה מַחְשְׁבוֹתַי, נִרְאֶה לִי כִּי לֹא אוּכַל לְהֵטִיב לְהַבִּיעָן מֵאֲשֶר
בְּמִלוֹת הַפָּסוּק: אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו, כְּצִיץ הַשָׂדֶה יָצִיץ, כִּי רוּח —-
אַף זֹאת, שֶׁעָלַי לְקַצֵר. אֲנִי יוֹדֵעַ

המשורר מקשר בין יכולתו לכתוב שירה, יכולת שנרכשה במהלך השנים, עם הרהורים על פסוק תנ"כי שעניינו קוצר חיי האדם. האם זה רמז לכך שיכולתו השירית מאפשרת לו להגיע לתובנות חדשות שלא היו אפשריות כשהיה צעיר יותר וחכם פחות?
מכאן חוזר המשורר ומהרהר בפסוק התנ"כי "אנוש קציר ימיו", ודומה שהוא מהרהר יותר ויותר בתנ"ך ובאמונה בגלל פחדו מהמוות המתקרב, פחד שאותו הוא ממחיש בצורה גראפית באמרו שכאשר יישמט העט מידיו ישקע בעילפון.
שיר זה שונה מהשיר הקודם בו התקבל המוות כמעט בשמחה, מאחר שהמשורר ידע שאחריו יש עולם נצחי שבו ימשיך להתקיים עם אהובתו, גם אם כצל חסר יכולת
דיבור. בשיר זה, בעקבות הצפייה בייסורי המוות של אמו, המשורר אחוז פחד ואינו יודע למה לצפות לאחר המוות. אין למצוא כאן את הקבלה השלווה, הכמעט שמחה, של החיים שלאחר המוות. בשיר זה המשורר אינו מתיימר לדעת מה יש, אם בכלל, משהו אחרי המוות. הוא אינו יודע. כל מי שיש לפנות אליו בתקווה שידע: הוא ריבון העולם והמשורר הרי לא האמין בו כל חייו.

 עיתונאית :לפני שנים כתבת: "לו הואיל האדון אלוהים לומר לי: פנחס עבדי, נעתרתי לך. / הנה לך החיים הנצחיים. שוב ושוב, בשיבה לאין קץ, / אל כל אשר אהבת, אשר חיית". המוות, אשר עומד אולי בפתח, מעצים את הרצון הזה?
שדה :"בהחלט. אני מוכן אפילו לשלם לאלוהים תשלום קבוע כדי לחזור על חיי שוב ושוב, למשך 25 אלף השנים הבאות. ואגרד את הכסף אפילו אצטרך לנקות רחובות, לא במטאטא אלא בידיים, באצבעותיי החשופות. וכשייתמו 25 אלף השנים האלה, הייתי מתחנן שוב לפניו, שייתן לי להישאר ל-25 אלף שנים נוספות. כשאני חושב על ההישגים שהשגתי, שאולי יעמדו לזכותי, אני דווקא לא חושב על השירים והספרים שכתבתי, אלא על היותי מפקד מחלקה בפעולת התגמול הראשונה של צה"ל. ודווקא משום כך, יש לי הרגשה שאבותיי – הורי אבי והורי אמי וכל הדודים שלי שנספו בשואה – יושיעו אותי ממוות. הם לא יניחו לי לרדת לאבדון".
(מתוך: ראיון עם איילת נגב)

לא מן הנמנע שהשיר הראשון ( שלא ברור לי מתי נכתב ) הוא הקודם והוא מייצג תקופה של אמונה מיסטית בחיים לאחר המוות, אמונה שהוחלפה בפחדים ובחששות שמבוטאים בשיר השני , כאשר המשורר החל להתקרב לאמונה היהודית המסורתית של אמו. שני השירים האלה עוסקים במוות אך אינם יכולים להיות שונים יותר זה מזה. האחד מבטא השלמה ואף קבלה של המוות בידיעה שאחריו יש חיים נצחיים והשני מבטא פחדים וחששות, תוצאת אי הידיעה. בשני השירים יש מלים מסובכות שלכאורה נראות מחוץ להקשר אך הן מפתחות לפתרון:

ומי השומע ולא ישמח ,מי השומע ולו לא ינעם
לקול פעמוני המוות
המוות הגואל , הרוח הנצחי הנושב מן העבר הוא

 

הללו , הללו ,הללומוות
( ספר השירים ע' 37 )

 בסופו של דבר המשורר כמה למוות כי האמין שהמוות יאפשר לו ליצור קשר עם האלוהים. אבל מיהו האלוהים?

המשורר והאלוהים

  • כמו את המוות גם את האלוהים תיאר שדה ביצירות שונות בצורה סותרת. בסיפורו התנ"כי "מותו של אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אמו", כמו גם ביצירות אחרות, תואר אלוהים כישות נצחית מרוחקת ואדישה לגורל האדם, כה בלתי אנושית עד שאין הבדל רב מבחינת האדם אם היא קיימת או אלא. שכן קיומה או חסרונה אינו משנה במהומה את מהלך חיי האדם. אין עמה כל תשועה ורחמים, היא מעבר לכל טוב ורע כפי שמבין אותם האדם. אבל שדה גם חש לדמות האל תשוקה עמוקה, את המוות זיהה עם האלוהים, הוא תכלית הכל וגאולת הכל. ופנחס שדה ראה את עצמו כמבשרו בדומה למבשר בכמה זרמים חריגים קודמים ביהדות: השבתאים, הפרנקיסטים ומיסטיקנים אחרים.
    ולפעמים ואולי גם לעיתים קרובות ראה שדה את עצמו כיותר מ"סתם" נביא ומבשרו של האלוהים וזיהה את עצמו עם האלוהים ממש.
    אם בשעות האלהה עצית , רובץ היית כחית מים קדמונית
    אם העדף העדפת , בלילות בדידה
    אכול מזבחי המלח במסיבת האלים האבלים –תחת שתכר
    מינן החם של אותן נשים בון בחלת
    ספר השירים ע' 84)שדה מזהה את עצמו כאן עם האלוהים כתושב הקבוע של המציאות האחרת כפי שבכמה שירים אחרים זיהה את עצמו עם ישו.
    ואחרי הכל, האם הוא כיוצר של סיפורים שירים ורעיונות ומציאויות דמיוניות כל כך שונה מהאלוהים?
    אולי כמו היוצר הגדול בשמים גם שדה היה אדיש לחלוטין לדמויות שיצר (כך, לפחות, טען לפעמים).
    האלים, מזבולם הרחוק מכל רחוק, קוראים את המשורר,

    בעודו עלם, אליהם.
    הם קוראים לאשר אין מולדת לו, כפר ובית,
    לבוא ולבנות ביתו בשמים.
    לבוא ולארס הנערה השמימית,
    לעלות אל הכנסיה הכפרית, או לרדת לפונדק,
    לעשן שם מקטרתו,
    ולטיל בבקרי-שבת, על פני האפרים הרחבים של השמים,

     

    החיים הם זמן: הם הזמן הנוקף
    בהיותך חולם עליהם.
    כדגים במים כן חי הנך בתוך הזמן.
    לזמן אין מידה: ככל אשר ייף החלום
    כן יארך הזמן, יהי אינסופי ונצחי.
    כל כן הנך נכסף אל היפה ביותר, היפה מכל:
    הנהגות הצפוניים, הערפל, הנערות (אם חורות
    ואם שחרות), הדשא ורוח-הים.
    על-כן אתה נכסף לנחש את פשר קריאתם של האלים

     

    לשעבר, בעודך נער, הרבית הגות במות.
    עתה הנך הוגה, תכופות, בחד-פעמיותם
    של חיי האדם.
    תרבה הגות לאחרונה בזמן הנוקף ולא נשנה, במהותם החלומית
    של הדברים והמארעות.
    כי חולף האדם כשביט בעולמו זה: כמותו בודד, וכמותו
    מבריק עד-ארגיעה ונופל לתוך העלטה.
    הוא מרבה לחלום… הוא חולם את חייו.
    יש שחלומו חלום בית קטן ונערה צהבת-שער…
    אח בוערת עם ערבים; מקטרת; קמקום מהביל בפנה;
    חלון נשקף אל האחו; פרות
    שבות מן המרעה…

     

    אתה חלמת חלום אחר: היות ללא בית עלי-ארץ.
    סב כדור-האדמה ברכבות, בספינות, ברגל.
    ישן בימים, שוט בלילות, הגה ועצב משפטי-שיר.
    ישב בפנדקים עלי כוס שכר, זמר בחברת אנשים זרים.
    התבונן עלי תבל זו… בכה לעתים, שרוק חרש.
    האלהים מנעו ממך אשר
    למען לא תחיה חייך שלך.
    למען תבין סבלם של אחרים, למען
    תכשר לתנות את אבלם.
    האלהים הקנוך בבטן אמך ויקראוך תמיד לבוא עדיהם.
    אל המשורר, עודו עלם, רומזים האלהים מערפלי-מרחקיהם
    ברמזים מתוקים-להכאיב.
    :: שירת ירושלים החדשה; החיים כמשל, פנחס שדה, ששת 1958
     
     

      

המסעות הקוסמיים  אל המציאות האחרת

 

יתכן שמסר הקרוב לזה אנו מוצאים לא בשיריו אלא בגלוי דווקא באחד מסיפורי הקומיקס המרובים  שחיבר עבור המגזין "הארץ שלנו" ב-1971 תחת השם הבדוי "יריב אמציה". שדה התבייש תמיד בסיפוריו אלה ומעולם לא דיבר עליהם בפומבי ,. אך בקריאה מאוחרת שנים לאחר מכן מתברר שפה ושם ניתן למצוא בהם את הרעיונות המיסטיים המורכבים שהעסיקו אותו אם כי כמובן הקוראים הצעירים וגם רובם המוחלט של הקוראים המבוגרים לא היו מסוגלים לזהות אותם ככאלה. ולפעמים אף חשף את מחשבותיו בהם כפי שלא חשף את עצמו גם בשיריו.
וכנראה לא במקרה שני הסיפורים הברורים ביותר מבחינת השימוש ברעיונותיו המיסטיים "הקיצוניים " ביותר ,הם גם "המדעיים בדיוניים " ביותר מכל מה שכתב.

סיפור אחד מסוג זה  שבו שדה מתאר בבירור את "המציאות האחרת " הוא " תעלומת ילדי החלל או מסע אל 20.000 שנות אור שאותו ציירה אלישבע נדל ושהופיע |ב"הארץ שלנו", כרך יג .1962.

זהו סיפור בשני חלקים שמתאר את מסעו של ילד בודד  מכדור הארץ  שנלקח בידי ילדים חייזרים לסיור ברחבי הגלקסיה.  הילד מבקר בכוכבי לכת שונים ומוזרים ורואה בין השאר את תל אביב העתידנית של שנת 2962.  ובניגוד לצפוי אינו שב עוד לכדור הארץ המשעמם ואל הוריו בסיום הסיפור. .

בכך חזר שדה על המסר של רבים משיריו ודברי הגותו, אלא שכאן הרחיק לכת בתיאור המפורט של המציאות האחרת שעימה נפגש גיבורו הילד. .
הוא תיאר בפרק האחרון של הסיפור את המפגש של  הילד  עם מלכת כוכב מסתורית"מלכת הנוגה "  בארמונה.

ברור ש"מלכת הנוגה"  היא נציגת המציאות האחרת שאליה רמז שדה בשיריו ואין קושי לזהות אותה כדמות הנשית העליונה המופיעה בשיריו של שדה ,שהפעם מקבלת צורה ויזואלית כשהיא מקבלת את הילד הגיבור( מן הסתם גילגול של שדה עצמו) לעולמה בסיום שניתן לתת לו פרשנות מיסטית ברורה מאוד.

ניתן לקבוע שסיפור זה הוא הקומיקס המיסטי הראשון ( ולמשך שנים רבות האחרון ) שהופיע בשפה העברית,אם כי הרוב המוחלט של קוראיו צעירים ומבוגרים לא זיהו אותו ככזה.

על מנת להבין את האלמנטים המיסטיים החבויים בסיפור זה מ"הארץ שלנו "  על הקורא להיות מומחה למחשבתו של פנחס שדה ו/או מומחה במיסטיקה יהודית ושבתאית.

,

שדה הלך עוד כמה צעדים קדימה מכאן  בסיפור הארוך והמורכב ביותר מסוג זה מליסלדה או האלים באים שאותו אייר גיורא רוטמן שהופיע בשבועון "הארץ שלנו".כרך כא 1971, , ב-50 חלקים והוא אחד מסיפורי הקומיקס הארוכים והמורכבים ביותר במגזין אי פעם והסיפור הארוך ביותר שאותו כתב שם שדה.
הסיפור תאר את מסעותיו של הנער אסא ( שם בדוי של שדה בכמה מסיפוריו לילדים בשנות החמישים והשישים , רמז ברור לכך שיש לראות בדמות  גם כפורטריט עצמי  של שדה עצמו ) אל שורה של עולמות אחרים בליווי הנערה מכוכב נוגה מליסלדה שאבותיה שביקרו בכדור הארץ לפני אלפי שנים נחשבו בעיני בני האדם הפרימיטיביים דאז כ"אלים". רעיון שאותו לקח שדה מהספר "מרכבות האלים"  של אריך פון דניקן.

השם "מליסלדה " הוא משמעותי ביותר. הוא לקוח ככל הנראה מהספרות השבתאית שאותה שדה היכיר היטב. , מליסלדה היא הגיבורה "השדה-שכינה " של פזמון בלאדינו  שהיה אהוב מאוד על משיח השקר שבתי צבי. והדמות השמיימית המופיעה בו סימלה בעיניו את הדמות השמיימית שאותה שאף "לשאת לאישה".

הפזמון "מליסלדה " הנ"ל הפך לפזמון קודש מרכזי של האמונה השבתאית לאחר מותו של צבי  והושר בטקסיהם הקדושים ביותר שבהם היציגו את שבתי צבי עצמו כסוג של אלוהות. .

אך כמובן שהילדים שקראו את הסיפור לא יכלו לדעת שום דבר מכל זה.

. בסופו של דבר חוזרים אסא וידידתו מכוכב אחר לעולם שלנו ושם בעמוד האחרון של הסיפור אסא וידידה פוגשים במפתיע את יוצרם, "יריב אמציה" שהוא פנחס שדה שבפעם הראשונה והיחידה הכניס את עצמו ישירות לסיפור הקומיקס שלשמו המשני  "האלים באים " מתברר לקורא רק כעת יש משמעות נוספת  שונה לגמרי ממה שאפשר היה לצפות ממהלך הסיפור.
נראה לי שכאן בעמוד המסיים של סיפור הקומיקס הארוך והשאפתני ביותר שלו אי פעם חשף שדה לבסוף כמה ממחשבותיו הכמוסות ביותר על זהותו של היוצר עם האלוהים שפוגש לבסוף את ברואיו ורומז להם משהו לגבי  תוכניותיו וגורלם.

ביבליוגרפיה של ספרים  על פנחס שדה

יוסף מונדי שיחות בחצות לילה עם פנחס שדה הוצאת אל"ף, 1968

צבי לוז המציאות האחרת (שירת פנחס שדה), , הוצאת שוקן, 2000
אהוד בן עזר להסביר לדגים : עדות על פנחס שדה אסטרולוג , 2002 .

יותם ראובני,  פנחס שדה / שני ראיונות   סדרת דיוקן מספר 1 .   תל-אביב : נמרוד, 2002.

משה גנן    אני נושא את שירי אל הרעב לרוח :   פנחס שדה והשירה הדתית /    ירושלים :   גושן,   תשס"ד 2004

Image result for ‫על מצבו של פנחס שדה יותם ראובני‬‎

יותם ראובני   על מצבו של פנחס שדה /    תל-אביב :   נמרוד,   [תשע"א] 2011.

 

‬ ראו עוד
פנחס שדה בויקיפדיה

פנחס שדה בלקסיקון הסופרים העבריים

פנחס שדה באתר המכון לתרגום ספרות מעברית

 

גבריאל מוקד על פנחס שדה

אלי שי על פנחס שדה וגרשום שלום

משה גנן על פנחס שדה

משה גנן על כל שירי פנחס שדה

משה גנן על פנחס שדה והאישה

משה גנן על רצון ויאוש אצל פנחס שדה

גבריאל רעם על 10 שנים למותו של פנחס שדה

אורי קציר על ספרי הילדים של פנחס שדה

החיים כמשל בויקיפדיה

אלי אשד על פינחס שדה כותב סיפורי קומיקס 

פנחס שדה כותב סיפור טרזן

חולות אדומים קומיקס על מלחמת יום הכיפורים מאת פנחס שדה
סיפור על מציאות חלופית של פנחס שדה

 

גיורא רוטמן המאייר של סיפורי פנחס שדה

הזהות השאולה של גיורא לשם

Image result for ‫גיורא לשם‬‎

 גיורא לשם רישום דיוקן: שרה חרותי-כ"ץ

המשורר העורך והמסאי גיורא לשם  פירסם לאחרונה ספר שירים  בשם "הנה ימים באים " על העיר וינה בתקופות הזוהר שלה במאות החמש עשרה השבע עשרה  התשע עשרה וראשית המאה העשרים . 

 

.וספר זה מעורר לכאורה תמיהה ,שהרי גיורא לשם ידוע כאחד ממגיניה השורשיים והנזעמים ביותר של התל אביביות והישראליות "הילידית "  וכאזרח קבוע בבתי הקפה הספרותיים של תל אביב .

מה למשורר התל אביבי "הילידי" הזה האיש שמדינת ישראל ותל אביב זורמות בדמו הפואטי ובלשד עצמותיו , המתנגד הגדול ביותר בספרותנו של המשוררים כ"אזרחי העולם "  ולעיר וינה של לפני מאות רבות של שנים ? לכאורה יש כאן פרדוקס.

להלן ניסיון להבין את הפרדוקס הזה.

 
" משורר בורא עולם במלה
והמילה דם ודממה "
גיורא לשם
הנה ימים באים ע' 48

 דבר אירע בתחום הבלוגים הספרותיים בישראל העורך והמשורר והמסאי גיורא לשם פתח בלוג בשם " עֵט לָעֵת ". .הוא נואש מכל העיתונים כתבי העת הספרותיים , המדורים בעיתונים ( ובראשם מדור הספרות של עיתון "הארץ " בעריכת בני ציפר ) והחליט שהעתיד של הכתיבה על ענייני ספרות נמצא בבלוגים והנה הוא כאן איתנו.
יש כבר כמה וכמה סופרים ומבקרים ועורכים שפתחו בלוגים משלהם . ובכל זאת זהו אירוע מיוחד שכן גיורא לשם אינו עוד "יוצר". הוא אחד המסאים הספרותיים האחרונים שנותרו לפליטה ואין כמוהם יותר בגלל קיצוצי המקום בעיתונים ובכתבי העת.
אוסף מסות של לשם בשם "ציירי הנמרים ".פורסם בימים אלה וזמן מה לפני כן פורסם ספר שירה של לשם בשם "הנה ימים באים " שהוא ספר שירה יוצא דופן מכל בחינה.והוא מהפכני גם ביצירתו של לשם עצמו. לאור זאת הנה רטרוספקטיבה על יצירתו.

• גיורא לשם פרסם את ספר שיריו הראשון הוא ולא מלאך : שירים (תל-אביב : עקד, 1966) עוד ב 1966אך זה עורר הד מועט ביותר.

במשך שנים נטש לשם את עולם השירה הוא למד מדעי הטבע  שקל להיכנס לרפואה ולבסוף נכנס לעולם המחשבים שם כידוע הפרנסה מצויה יותר בשפע.

בכל אופן הוא שילב את תחומי העניין שלו כאשר פיתח תוכנת מחשב בתחומי הרפואה.

רק בתחילת שנות השמונים בעקבות מחלת לב קשה חזר לעולם הספרות לאורך השנים הוא פירסם עוד שלושה ספרי שירה נוספים צבעי יסוד : שירים (תל-אביב : אל"ף, תשמ"ה 1985)

הסוסים האחרונים בתל-אביב (ירושלים : כרמל, תשנ"ב 1992)

ולבסוף סיכום של כלל יצירתו השירית שולי האש ושירים אחרים : 1959־1998 (תל-אביב : קשב לשירה ולמסה, תשנ"ט 1999) . שעוררו גם הם הדים מועטים בלבד..

Image result for ‫גיורא לשם שולי האש‬‎

ספר השירה האחרון שפרסם  השישי שלו במספר  היה "תמונה קבוצתית עם עיר –שירים "( הוצאת קשב ,2010) .ספר שבו השירים נותנים טעימה מאופיו המיוחד של לשם  אופי ארץ ישראלי ילידי של מי שגדל בתל אביב וחש קשר עמוק מאוד הן לתל אביב של פעם והן לכל הקבוצות והעמים שחיו באיזור מאז התקופה הפרהיסטורית.

"דרקון מינורי" כינה אותו ירון גולן וזה אולי מייצג היטב את יצירתו..
כמדומה שתרומתו האמיתית של לשם לעולם הספרות אינה בכתיבת שירה.

Image result for ‫גיורא לשם שולי האש‬‎
הוא  התבלט כמתרגם מוכשר ופורה.בין תרגומיו כדאי להזכיר את תירגום שירי ויליאם בלייק "נישואי העדן והשאול" [שגרסה שלישית וחלקית שלו הופיעה בבלוג של לשם]ואת הגירסה החדשה שלו אפשר למצוא באתר "יקוד ".

ובמיוחד תרגום הספר המסות של הסופר הרוסי המפורסם  יוסף ברודסקי " מנוסה מביזנטיון : מסות / (תל אביב : ספרית פועלים, תשנ"ב 1992)  שלו הוסיף לשם מסה מרתקת ומחכימה על הסופר שניכר כי השפיע עליו מאוד. .תיאורו של ברודסקי את בינזטיון השאיר את חותמו על לשם כמשורר ואנו רואים זאת ביצירתו "הנה ימים באים " .

לאחר מכן הפך למזכ"ל אגודת הסופרים .
אבל אולי יותר מכל לשם מוכר כיום בעולם הספרות כאחד ממייסדי הוצאת "קשב", ההוצאה החשובה היום בישראל של ספרי שירה, יחד עם רפי וייכרט ומשה דור ועד לאחרונה נמנה לשם על חברי המערכת של ההוצאה לה תרם תרגומים ויצירות חשובות.

המסאי

כוחו האמיתי של לשם הוא בז'אנר שונה מאוד מהשירה, ונדיר הרבה יותר למעשה תחום ההולך ונעלם – המסה הספרותית. לשם . התגלה כמסאי עמוק ומוכשר במיוחד בתחום אמנות זה.
הוא אחד היוצרים הבודדים והחשובים בשפה העברית בין המסאים הספרותיים של דורנו . קשה לחשוב על מישהו, להוציא אולי יורם ברונובסקי המנוח, שמשתווה לו ברוחב הידיעות שלו במגוון רב כל כך של תחומים: ספרות, מיתולוגיה, היסטוריה ( בעיקר של מרכז ומזרח אירופה ) ארכיאולוגיה, גיאולוגיה, ומדע וטכנולוגיה.מגוון ידיעות זה הוא הכרחי עבור המסאי הטוב היודע לקשר בין כל תחומי הדעת שבארסנל שלו מצער הדבר כי לא צמחו לנו יותר אנשי אשכולות כאלה.

רלבנטי לציין כאן שלשם זכה בפרס ברנשטיין לביקורת ספרות ( דהיינו על מסותיו ) שלוש פעמים בשנים 1982,1984,1986.

ספר המסות הראשון שלו "מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם" (תל-אביב : זמורה-ביתן, תשנ"א 1991)) שאותו עדיין אפשר להשיג דרך הוצאת "קשב") [.הוא לדעתי אחד מספרי המסות הטובים ביותר שקראתי על הספרות העברית ולו רק בגלל המסה שנתנה לספר את שמו.
בספר זה הראה לשם כיצד השירה שירה העברית שפעם הייתה אלמנט מרכזי בחיי התרבות והעם או כהגדרתו "סם מעורר לאומי" הולכת ומאבדת מהשפעתה ונהייתה שולית ואפילו החלה להתגאות בכך ,משל זה מן הרצוי שהיא תהיה מיועדת רק למיעוט אזוטרי.

הספר הוא התקפה ארסית שהייתה מאוד לא אופנתית אז ( וגם לא היום ) על האופנה שהשתלטה על השירה עברית בראשותו של נתן זך של אוניברסליזם " שמשמעותו אם נרצה הוא לכתוב שירה על תקן של אזרח העולם ( או יותר נכון אזרח ארה"ב ו/או אירופה לעולם לא אזרח אסיה ו/או אפריקה ). עולם שבו כל מקום הוא תמיד אותו המקום והעיר אינה תל אביב או חיפה אלא יכולה באותה המידה להיות ניו יורק או לונדון או פריז או כל מקום אחר על פני האדמה
התוצאה של כל זה הייתה מבחינת לשם "השירה הרזה" הדלילה הלא פיוטית מעצם טבעה.

לשם מצידו דרש לעסוק בספרות העברית בהקשר הלאומי שלה ומתוך הנוף המקומי שלה.
הספר הוא מעין כתב הגנה יחיד במינו, ( לדעתי היחידי החשוב שפורסם עד היום) " על המשוררים המקומיים שפעם נהגו לקרוא להם "הכנעניים" וכיום מקובל לקרוא להם כיום "הילידיים " כמו משה בן שאול משה דור ואריה סיוון שהעדיפו לעסוק במקום שבו חיו ולתאר אותו והתקפה כנגד המשוררים האוניברסאליים אנשי הרוח התלושים מסוגן של נתן זך שדווקא הם זכו לדומיננטיות ובראש ובראשונה משום שיכלו לטעון שדעותיהם הם השולטות בעולם כולו – או יותר נכון באקדמיה האנגלית והצרפתית .
דהיינו כוחם נשאב גם בגלל זה שרעיונותיהם נלקחו ישירות ממה "שהיה "מקובל" בעולם האקדמאי האירופאי שבשוליו הסתופפו ובכך ניפנפו בפני "הפרובינציאליים " בישראל.
הדבר האחרון שאפשר היה למצוא אצלהם היה מקוריות רעיונית אמיתית כלשהי משל עצמם שאינה קשורה לרעיונות שאותם קלטו בחו"ל.
כמדומה שחוקרים אקדמאים ידועים כיום כמו פרופסור  דן מירון  מייצגים בצורה אבסולוטית את הקו הרעיוני של האוניברסליסטים בני בלי בית.וניתן להניח שהשקפות אלו גם מתאימות יותר לאורח חייהם כמי שנודדים מארץ לארץ ומאוניברסיטה לאוניברסיטה . אנשים שכל העולם ביתם והם אינם מרגישים בנוח בשום מקום. . . .
.
לעניות דעתי ניתן לראות בגיורא לשם כמגן הגדול בספרותנו על אופצית השירה והספרות הילידית שאינה הולכת בכוונים אופנתיים בחוגים האקדמאיים במערב.

ימי וינה

Image result for ‫גיורא לשם הנה ימים באים באים‬‎

"קלטים עובדי כוכבים ומזלות
קבורים מתחת לחרבותיהם ושריונם
רומאים בורגונדים,הונים
שדים בני-נכר מאפסי מרחק ,
עצמותיהם השחוקות שוכנות עפר
…והיהודים הכלבים בתכריכיהם מעכר לגדרם
בתחום שבת
הנה ימים באים ע' 13

מפתיע עם כך שספר השירה האחרון ולדעתי המעניין והחזק ביותר של לשם עד כה הוא, לכאורה לפחות , ההפך הגמור מכל מה שייצג והטיף לו המגן האמיץ של המשוררים "הילידים "  עד כה.
גיורא לשם, המשורר המקומי והתל אביבי כל כך, שתל אביב ומקומות שונים בה כמו "קפה תמר ," שבו הוא יושב עם סופרים ומשוררים מזה שנים רבות מספור, זורמים בדמו ,פנה לפתע לתאר עיר באירופה  שבה מעולם לא היה ולא נולד בה .אבל הוא מתאר אותה כאילו חי בה כל חייו .

היכן ,היכן היא חרותך
אשר למענה לא נכנעת למצרים ,
לפלישתים ,לאשורים ואף לא לבני מדי ?

 

..היכן היא מסירות הנפש של אבותיכם ,
שהייתה יפה מכל הרגשות ,
בהקרבת עצמם לא למען ילדיהם
אף לא למען נשותיהם
אלא למען שם ההויה ?

 

האם הסתרת בגעליית גג?
האם קראת שמע במרתף?
( הנה ימים באים ע' 33)

 

"הנה ימים באים:שיר בי"ז פרקים" (הוצאת קשב ,2007) ספר ששמו לכאורה בהחלט אינו מייצג את תכניו.

 

 זהו תיאור היסטורי פואטי של אפיזודות ודמויות שונות בתולדות העיר וינה מראשיתה בימי קדם המסתוריים דרך ההיסטוריה שלה כבירת האימפריה האוסטרית והאוסטרו הונגרית וכלה בחורבן האימפריה לאחר מלחמת העולם הראשונה .ואל היהודים שלה ואל תושביה בכלל הוא חש קשר אמיץ.

 

בין האירועים המתוארים במחזור השירים שספק רב אם הישראלי הממוצע וגם קורא ספר השירה הממוצע שמע עליהם בימי חלדו יש תיאור טבח שבוצע ביהודי וינה בשנת 1440 לאחר שרובם גורשו והשאר התאבדו ומהשרידים ששרדו בחיים נשרפו 122 נשים ו94 גברים .
לשם רחוק מאוד מלהיות אדם דתי ,הוא אדם חילוני, אפילו להכעיס ,אבל בשירים האלו יש תחושת הזדהות עמוקה עם אותם נרצחים קדומים במאה ה-15 ,ומן הסתם יש כאן התייחסות סמויה לתקופת השואה.
וזוהי תחושת הזדהות שכיום קשה למצוא אותה אצל משוררים מדורות צעירים יותר מאלו של לשם או אפילו בבני דורו שלו.
( אגב אורחא אציין שהאיש הקדום ביותר הידוע בשושלת המשפחתית שלי החבר יוסף הוגלה מהעיר וינה באמצע המאה ה-16 לעיר פראג בידי הקיסר פרדיננד הראשון וזאת אחת הסיבות לכך שהיה לי עניין מיוחד בשירים של לשם שמתארים את יהודי וינה בערך באותה התקופה ).
אך לא רק היהודים של וינה מעוררים את עניינו של לשם אלא העיר ותולדותיה ואזרחיה באופן כללי . הוא עוסק במצור השולטן התורכי סולימן המפואר על חומות וינה בשנת 1529 החדירה העמוקה ביותר אי פעם של תורכים למערב אירופה .

 

משוררים שלא אכיר לעולם
שרים את שירתם
מה היא אומרת ?
במקום שאני שוכב
שתיקה היא האמת
משירה ישחרר רק המוות
( הנה ימים באים ע' 54)

 

הפואמה "סופר המלך " היא סטיה גיאוגרפית אך לא היסטורית מנושאי הספר היא נוטשת לרגע את וינה ועוברת לטורקיה ואיסטנבול ( ביזנטיון האפלולית ושורצת המזימות של יוסף ברודסקי שהשראתו ניכרת כאן היטב ) והיא אולי השיר החזק והמרשים ביותר בספר כולו השיר עוסק במרכת היחסים הטעונה בין השולטן שמלמד באירוניה אכזרית את הסופר שלו הלכות שלטון מה הן .

"ן אדם הוא להב ממרט "
הושיט את הלב השותת
"ולא בא להטיל שלום בארץ
כי אם חרב" אמר וחייך

והסב את פניו
( ע' 48)

   "ובין השאר אגב אורחא עוסק לשם בתרומה הגדולה של התורכים לוינה בתי הקפה שהתפשטו מוינה עד לתל אביב והפכו לאחד מסמליה כשם שהפכו לסמל של וינה בעבר. סביר להניח שאחת הסיבות להזדהותו של לשם עם הוינאים היא הערצתו לבתי קפה "ספרותיים " מוסד שנוצר בעיר וינה.

 

התורכים חיבבו עלינו פילגשים וקפה( ע' 62) 

 

תור הזהב של וינה

רשעות היא תחביב וינאי
פרנסתם של פרנסי העיר
את מוצרט הטילו אל קבר ההמונים
ואת מאהלר,היהודי החולה
-ברוך שפטרנו " בכותרת ראשית –
שלחו לכל הרוחות לאמריקה הברברית .
( ע' 91)
חלקו השני של הספר עוסק בוינה של הקיסר פרנץ יוזף ,וינה החיננית ההדוניסטית שטופת תענוגות המין מכל סוג וגם תענוגות התרבות ה ספר והמוזיקה בתקופת תור הזהב התרבותית שלה .
הספר עוסק במוזיקאים כמו אנטון ברוקנר וגוסטב מהלר ובתבערה הגדולה שהביאה לחורבן האימפריה האוסטרו –הונגרית לאחר סרייבו .
בניגוד לצפוי וכנראה במכוון לשם אינו ממשיך משם לימי מלחמת העולם השנייה כנראה משום שהם מייצגים כבר וינה "אחרת ".
ואכן אותה וינה תרבותית ספרותית המוליכה ויוצרת אופנות תרבותיות שונות שעוברות לשאר העולם שוב אינה קיימת לאחר מלחמת העולם הראשונה ( ואם כבר גם אינה קיימת יותר לאחר מלחמת העולם השנייה ).
. עבור מי שמתעניין בפכים הקטנים של ההיסטוריה האירופית הספר הוא מרשים ומקסים .אבל על מנת להבינו וליהנות ממנו כהלכה יש צורך בידיעה מוקדמת כל שהיא בהיסטוריה ומיתולוגיה ותולדות התרבות למרות ההערות שהמחבר מפזר פה ושם כתושב וינה המשקיף על ההיסטוריה שלה לאורך הדורות .
מי שמחפש שירה לשמה ללא כל קשר לתרבות ולהיסטוריה ייתכן שיהנה מהספר הרבה פחות שכן אין דרך להיהנות מהשירה כאן ללא ההקשרים השונים .
את הספר מסיימת מעין מסה פואטית מהורהרת בשם "התדרים של בריאת העולמות " שהיא יצירת אמנות בפני עצמה , מסה שירית ואניגמטית למדי. אין לה קשר רב למסות הספרותיות הרגילות של לשם והוא נמנע מלהגיד בה דבר וחצי דבר על התכנים והרעיונות של "הנה ימים באים ". אבל יש בו הרבה מה להגיד בה  על תהליך היצירה והשירה והזיכרון התרבותי העומד מאחוריה.

בחזרה לוינה .

 אתה משורר מזדקן ונכה .רעייתך גמלאית .אתה חי בצניעות ( "הסתפקות במועט " כתב דוד שמעוני באידיליה ) .אתה לובש בגדים לא אופנתיים.ויושב בבית קפה תל אביבי ישן ברובע תל אביבי ישן.לא בפאב .הקפה והקרואסון נרשמים על החשבון .אתה משלם כאשר יש לך .
( הפתיחה למסה "המשורר והשררה" מתוך ציירי הנמרים "
"אם כי "הנה ימים באים" עומד לחלוטין בזכות עצמו ובפני עצמו, לא יזיק כלל לקרוא מיד לאחריו או לפניו את ספר המסות השני של לשם "ציירי הנמרים:מסות על מומרים וכופרים " "( הוצאת קשב 2008 ) שיצא לאחרונה להבהרה נוספת של כמה מהמוטיבים והדמויות המתוארות בו.
בספר זה לשם חוזר ומתאר במסה הפותחת "הקול והלפיד" אישים ואירועים מתולדות וינה ובה חוזרות ומופיעות כמה מהדמויות בשירים כמו המוזיקאי מהלר וסטיריקן היהודי הארסי קרל קראוס ששנא כל ימיו את הציונות ואת היהדות ואת "המודרניות" והתגעגע לתרבות וינאית מושלמת שלא התקיימה מעולם. זוהי דמות שעימה כמדומה יש ללשם קשר רגשי מיוחד כפי שמראה נספח מיוחד בספר "מילים ראשונות ואחרונות :מכתמים ואמרות כנף " שהן תרגומים של לשם לקטעים שונים שאותם כתב קראוס ועוד לא נס ליחם גם היום עשרות שנים לאחר כתיבתם. לנספח אף מצורף פורטריט של קראוס של האמן אוסקר קוקושקה ,כבוד שבו לא זכה אף יוצר אחר המוזכר בספר ,מה שמראה שוב על החשיבות שאותה מייחס לשם לקראוס.
כמדומה שקראוס עבור לשם מייצג את גורלו של היהודי החילוני "האוניברסליסטי " לאורך הדורות יהודי שאינו מרגיש את עצמו בנוח בשום מקום.
בספר יש גם מסות מעניינות אחרות. יש מסה בשם "הינריך היינה פינת נס לגויים " שהיא כביכול על המשורר היהודי הגרמני היינה אבל מהר מאוד מתברר לקורא שסיפור חייו של היינה משתלב איך שהוא בזיכרונותיו של לשם מתל אביב הישנה .שהרי עבור לשם בלתי אפשרי להימשך ליוצר זר ורחוק ככל שיהיה מבלי לקשר אותו באיזו שהיא צורה למקומות שאותם הוא מכיר ואוהב .ומה שהקורא חשב בתחילה שהיא מסה היסטורית על היינה והספרות הגרמנית של זמנו הופכת באופן בלתי צפוי אבל בעל היגיון פנימי מוצק לדיון בספרות העברית והתל אביבית של שנות החמישים ולזכרונותיו של לשם ממנה.
ואיך כל זה מתקשר להיינה ? ובכן לא בדיוק מתקשר וזה גם לא חשוב הקורא נהנה ממגוון האסוציאציות האדיר של לשם כאשר הוא שומע את המילה" היינה"..יש כאן כמדומה הירהור על הקשר האסוציאטיבי לפחות הקיים בין התרבות הגרמנית של היינה והתרבות התל אביבית של לשם.
יש מסה בשם "אל ציפור הנפש " שהיא בגדר "האני מאמין " הספרותי והתרבותי של גיורא לשם שבה דן לשם בשקיעה הנמשכת של תרבותנו ובה הוא קורה לשינוי דרסטי בסולם הערכים הספרותי אמנותי של החברה הישראלית . ( המסה כתובה יפה אבל ספק אם יש יוצר אחר שיגיד דברים שונים ) ,
יש גם מסה חושפנית כביכול בשם "המשורר והשררה" תיאור אירוני ומבריק של גיורא לשם עצמו המתבונן בעצמו כביכול מריחוק ומתאר את עצמו בגוף שני.
ויש את המסה שעל שמה נקרא הספר שבעיני היא המסה הטובה ביותר שלו על יוצר בודד כלשהו על הסופר הרוסי היהודי ברודסקי שלשם מתאר אותו בעמקות רבה ומסה זאת היא חשובה שבעתיים מאחר שמשורר זה הוא בגדר בלתי ידוע בשפה העברית להוציא מאמרו של לשם עליו בניגוד לסופרים האחרים שבהם עוסק לשם במסותיו. ( במקור הופיעה מסה זאת וחבל שזה לא צויין בשם "משורר ללא רישיון כאחרית דבר לספר תרגומיו של לשם ליוסף ברודסקי "מנוסה מביזנטיון ") .
אלא שזוהי הרבה יותר ממסה המתארת את חייו של ברודסקי ,זהו מעין הירהור על הקשרים וגם ההבדלים בין התרבות הישראלית והרוסית בין התרבות התל אביבית שאותה מכיר ומייצג לשם ובין התרבות המוסקבאית פטרבורגית תרבותו של ברודסקי שאותה לשם מכיר רק מקריאה. תרבות שאותה ואת נושאיה הוא יכול רק לדמיין ושאליה הוא נמשך ונדחה.
כמו התרבות של וינה הקיסרית.
וכמדומה שהמסות האלו רומזות משהו גם על השירה של לשם בספרו "הנה ימים באים".
לשם מעולם לא היה תושב וינה בעברו .
למעשה הוא יצר לעצמו בספרו "הנה ימים באים " זהות מושאלת וזיכרון מושאל.
אבל העיר וינה על ההיסטוריה שלה והנופים שלה והמראות שבה, וינה של לשם , אינה עיר שנמצאת "אי שם " בכל מקום. היא עיר מוחשית ואמיתית עד כמה שאפשר היה להעביר אותם לקורא בשירתו . .
מבחינה זאת אם כי הוא מתאר מקום זר ואחר מהמקומות שבהם הוא שוהה בדרך כלל .לשם שומר באופן דקדקני על כללי השירה טובה על פי גיורא לשם. הוא מתאר בפרטנות את הזמן והמקום מתוך נקודת המבט של "מי שנמצא בו " ולא מנקודת מבט אוניברסלית ומרוחקת כל שהיא של "אזרח העולם ".
לעניות דעתי ביחד עם ספרי המסות שלו דווקא בספר "הנה ימים באים " שהוא רחוק כל כך לכאורה לפחות מנושאיו הרגילים של לשם ועבורו הוא יוצר זהות שאולה הוא הגיע לשיא יצירתו עד כה.

מבעיתה המחשבה כי במלחמת גוג ומגוג
על כסאו ישב התינוק הנמול בן הנידה
כדין עליון של אחרית הימים
שטוף דמם של תמימים ,הוזה חזיונות בחרפת חורף
פוקד בצלב ידיו אל נשמות ערטילאיות
לימין ולשמאל
מהן עולות בגרם השמים
ומהם מזדחלות בפנים אפלות
[אל שאול תחתיות
( הנה ימים באים ע' 42) ..

 

 

 
.
קישורים

 גיורא לשם באתר בבל

הבלוג של גיורא לשם 

גיורא לשם על גלות המשוררים
גיורא לשם נגד בני ציפר

הנה ימים באים

מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם

הוצאת קשב לשירה :הבלוג

שמעון אדף מראיין את בעלי הוצאת קשב

רן יגיל על גיורא לשם 

חותם של נדיבות ואהבה :רפי וייכרט על גיורא לשם 

גיורא לשם ז"ל :לזכרו של גיורא לשם

גיורא לשם :ההספד הסופי מאת אלי אשד 

ביבליוגרפיה על גיורא לשם

ירון גולן "דרקון מינורי " הארץ. מוסף 31.5.1985 ע' 15. ( על "צבעי יסוד ")

 אלישבע איילון "ספרות מתלבטית עם זהותה " על המשר 10.4.1991 ע' 19 ( ראיון עם גיורא לשם על מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם " ) .

אילן שיינפלד "שירה עם מודעות היסטורית" על המשמר 11.1.91 . (( על מסביוב כפר סבא לאזדרחות העולם )

  • , שמואל שתל . מביאליק ועד סילביה פלאת. עתון 77, גל' 135־136 (אייר-סיון תשנ"א, אפריל-מאי 1991), עמ' 8־9.

   

ראובן דותן "חוויות יסוד או מוטיבים מרכזיים בשירת גיורא לשם " מזניים כרך סז חוב' 8 ,1993, ע' 68-69.     ( על ה"הסוסים האחרונים בתל אביב ")

צביקה שטרנפלד "הצהרת הון אינטימית " ידיעות אחרונות מוסף ספרות 23.7.1993 ע' 32  ( על הסוסים האחרונים בתל אביב )

שמואל שתל "ספר שירה מלא " "על המשמר 18.12 .92 ע' 20 ( על הסוסים האחרונים בתתל אביב )

 

אליעזרה אינ-זקוב "משורר הזמן היהודי " מאזניים 73 ( חוב' 11) 1999 ע' 58-59.

רן יגיל " נאחז בביאליק "  מעריב מוסף שבת –מדור ספרות 11.6.1999  ע' 27   ( על "שולי האש "?)"

  

משה גרנות "היסטוריה וגיאוגרפיה כיסודות הפיוט  פסיפס 65 2006-2007 ע' 30-32 ( על הנה ימים באים )

  • עמוס לוייתן . עולם האתמול. עתון 77, גל' 319 (ניסן תשס"ז, מארס-אפריל 2007), עמ' 33־34.

  רן יגיל "על תבונה ורגישות " ( גם ליהדות החילונית יש מסורת ענפה המסות של גירוא לשם נותנות לה במה ראויה ומושכלת .מעריב

  

Image result for ‫גיורא לשם‬‎