ארכיון תג: שרה אהרונסון

שירת דבורה :פרידה אחרונה מדבורה עומר

 

שירת דבורה  פרידה אחרונה  מדבורה עומר

 

סופרת הילדים המפורסמת והמעוטרת ביותר של מדינת ישראל ( ביחד עם מקבילתה וניגודה נורית זרחי ) , דבורה עומר נפטרה בשבוע שעבר  בכ"ב באייר תשע"ג, 2 במאי 2013.,בגיל 80 לאחר מחלה קשה.   סופרת הילדים המפורסמת מחברת קלאסיקות כמו "שרה גיבורת ניל"י " הבכור לבית אבי" "  "לאהוב עד מוות " דפי תמר ורבות רבות אחרות  (קרוב לתשעים ספרים סך הכל ) ,זכתה  זמן לא רב לפני מותה בינואר 2013  בפרס אקו"ם למפעל חיים על תרומתה לספרות הילדים והנוער לאורך יותר מחמישים שנות יצירה.באפריל 2013  נחנך מגדל של קוביות בניתי" – גן סיפור חדש בחולון בהשראת ספרה של דבורה עומר בשכונת ג'סי כהן בעיר חולון

דבורה  עומר  לא השתתפה בטקסים האלו  ואף לא ידעה על קיומם   שכן  היא הייתה  חולה מזה שנים באלצהיימר מתקדם ואינה מודעת לסביבתה.

את הגמד קרשינדו היא גידלה אצלה בחדר. היומן של תמר תיאר את החיים המאושרים שעליהם חלמה. היתמות של איתמר בן אב"י הייתה היתמות שחוותה בעצמה, ואפילו האהבה של שרה אהרנסון לאבשלום פיינברג הייתה אהבת הנעורים הנכזבת שלה. ודווקא את סיפורה האמתי, כנערה שמנסה לגלות מי ירה באמה, דבורה עומר ז"ל כמעט לא הצליחה לכתוב.רק  בין סיפוריהם של גיבוריה מתגלות גם פיסות מחייה ,זכרונותיה וחלומותיה  של מלכת ספרות הילדים העברית.

 הנה הסיפור המלא של דבורה עומר:  מהירי שהרג את אמה ועד  פרס ישראל "מדפי תמר "ועד ל"אני אתגבר  "מהבכור לבית אבי " ועד "לאהבת איתמר  מ"שרה גיבורת נילי " ועד ל שבועת אמונים " " ומעבר להם. ספריה של דבורה עומר שהלכה לאחרונה לעולמה הפכו לחלק בלתי נפרד מנעוריהם של יושבי הארץ הזאת.

אלי אשד

הופיע ב10.15.2013 ב"דיוקן –מקור ראשון " תחת השם "דבורה גיבורת ספריה " וב"סוף שבוע מעריב "

 

ספירת העומר

המורה הצעירה דבורה עומר הייתה בטוחה שהמו"ל התל-אביבי שאליו פנתה ישמח להוציא לאור את ספרה הראשון. אחרי הכול, היומן הדמיוני 'דפי תמר' כבר התפרסם פרק אחרי פרק במשך ארבע שנים בעיתון 'דבר לילדים', וזכה לפופולריות רבה. אבל המו"ל מרדכי ניומן, שאצלו השאירה את כתב היד, חשב אחרת. לאחר כמה חודשים קיבלה ממנו את התשובה: "חוצפנית שכמוך, חומר כזה מגישים? מי אמר לך שאת סופרת? מוטב לי להוציא את היומן של הנכדה שלי מאשר את היומן שלך". המו"ל אף המליץ לה להשאיר את כתיבת השטויות לדודה, יגאל מוסינזון.

את המכתב הזה – צהוב, ישן ומוכתם בדמעות – היא שמרה במגירה בחדר עבודתה במשך עשרות שנים. עבור המורה מהקיבוץ הייתה חוות הדעת השלילית בבחינת סוף העולם. למרבה המזל, שמוליק בעלה עודד אותה. זו רק דעה אישית של אדם אחד, ואינה סוף פסוק, אמר לה. לבסוף הגיעו 'דפי תמר' לידי המו"ל של הוצאת 'עמיחי', שאמר לעומר "אני לא יודע אם את סופרת גדולה, אבל יש בך משהו".

המשהו הלא-מבטיח הזה הפך לחמישים שנות יצירה עטורות פרסיםבינואר 2013 הוענק לה פרס אקו"ם למפעל חיים, וממש לאחרונה, באפריל 2013, זכתה לכבוד מסוג מיוחד: בשכונת ג'סי כהן שבחולון נחנך גן-סיפור בהשראת ספרה 'מגדל של קוביות בניתי'. קדם לו גן-סיפור נוסף, המבוסס על ספרה 'המקק שנכנס לו ג'וק'. עומר עצמה לא השתתפה בטקסים האלו, שכן בשנים האחרונות מצב בריאותה לא אפשר זאת. ביום חמישי בשבוע שעבר הלכה עומר לעולמה והיא בת 80, מותירה מאחוריה תשעים ספרים ומעמד קאנוני בספרות הילדים הישראלית.

בלי שם האב

דבורה עומר עם משה מוסינזון אביה בצעירותם.

דבורה עומר נולדה בשנת 1932 בקיבוץ מעוז-חיים שבעמק בית-שאן, בת למשפחת סופרים וכותבים. דודה היה יגאל מוסינזון, סופר ומחזאי, המזוהה בעיקר עם סדרת ספרי 'חסמבה'. אביה משה מוסינזון שימש עורך העיתון 'במעלה' של תנועת הנוער העובד, והיה אב רוחני לדור של סופרים צעירים כמו משה דור, אוריאל אופק, משה בן-שאול, דן אלמגור ואחרים. אחותה הצעירה של דבורה, ורד מוסינזון, היא משוררת. גם שורשים חלוציים היו למשפחה: הסבתא דבורה מוסינזון ייבשה ביצות בעין-גנים, אז יישוב ליד פתח-תקווה. בגיל 28 לקתה בקדחת צהובה ומתה, משאירה אחריה שני ילדים קטנים.

כבר מגיל צעיר קראה דבורה עומר וכתבה מכתבים רבים לאביה הרחוק תמיד, וכן יומן סיפורים ושירים. לימים סיפרה כי כשהמורה שיבחה את סיפוריה, הרגישה כמו נסיכה. אביה משה דרבן ועודד אותה לכתוב, ואת רשימותיה הראשונות פרסמה בכתב-העת שלו. הוא גם היה העורך הראשון של ספריה כל חייו. "אבא הבטיח לי שהוא מפרסם בעיתון את הסיפורים שלי בזכות איכותם, ולא מפני שאני בתו", נזכרה לימים. בכל זאת, העדיפה לחתום עליהם רק בשמה הפרטי.

האידיליה לא שררה במשפחת מוסינזון. הוריה של דבורה התגרשו, והאב נישא מחדש ועבר לקיבוץ אחר, שם נולדו לו ילדים נוספים. גם האם נישאה בשנית וילדה תאומים. "אבא היה מגיע לבקר אותי ובסופו של כל ביקור בכיתי", סיפרה עומר. "רציתי שיישאר, אבל הוא תמיד הלך. ופעם אחת אמר לי לפתוח את כף ידי והניח עליה את כף ידו הריקה כאילו יש בה משהו, ואמר לי: הנה אני נותן לך במתנה גמד. שמו קרשינדו והוא בלתי נראה, והוא רק שלך, ואת יכולה להפליג איתו בדמיונך לאן שתרצי – אמר והלך להילחם במלחמה הכי צודקת, מלחמת העולם השנייה".

תקופה ארוכה שירת האב בצבא הבריטי, ונעדר מהארץ לשלוש שנים שלמות. דבורה כתבה לו מכתבים מלאי געגועים וביקשה ממנו לשוב ארצה, אך הוא במכתביו תיאר את החוויות שעבר, וחזר ושאל: "מי יעשה את העבודה החשובה למען העם, אם כל אחד יחשוב על משפחתו?". הילדים היתומים באירופה זקוקים לו יותר, הסביר לבתו. המכתבים הללו פורסמו בספר 'מכתבים מן המדבר', שיצא לאור בשנת תש"ד (1944) וזכה להצלחה רבה. רבים מהקוראים שאלו אז את עצמם מי היא הילדה שאליה משגר האב את מכתביו. בשנת תשכ"ה פורסם הספר במהדורה שנייה, ואף יצא לאור בשתי הדפסות בשפה האנגלית. ב-1984 הופיע ביוזמתה של עומר קובץ מכתבים נוסף שלו, 'מכתבים מהדרכים'.

כילדה חולמנית היא הרבתה לשחק עם החבר הדמיוני שלה, הגמד קרשינדו. "נהגתי לשוטט בקיבוץ ובסביבותיו ולספר לעצמי סיפורים משונים", אמרה פעם. "לא העזתי לספר אותם בקול רם: פשוט התביישתי ופחדתי שיצחקו לי. בגיל שמונה התחלתי לכתוב יומן, אבל לא כל מה שכתבתי בו היה אמת. לא פעם בילפתי והמצאתי דברים".

הכתיבה והקריאה היו לה מפלט מן העצב ומהבדידות. את רוב החלטותיה הייתה מקבלת בהתייעצות עם קרשינדו, והסיפור הראשון שכתבה היה על אותו גמד. המורה שלה אז דווקא לא התלהב, אבל לימים שחזרה עומר את הסיפור הזה בסדרה של תסכיתי רדיו ובספר 'כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי' (הוצאת שרברק, 1970). גיבורת הספר הזה היא חנהל'ה, ילדה שאביה יוצא להילחם בשורות הבריגדה ומשאיר ברשותה גמד. יחד איתו היא טסה ב"חביללית" – חבית שהיא חללית  – לחפש את כוכב החלומות "שפנדוזה מדרימון". אם מקלפים את שכבות הפנטזיה, אפשר לצרף את הספר הזה לשני ספרים אוטוביוגרפיים נוספים שכתבה עומר על ילדותה.

מות האם

כשהייתה בת 11, פקד אסון את משפחתה. אמה, לאה שרשבסקי-ליפשיץ, יצאה לאימוני נשק מטעם ארגון ההגנה, ונהרגה מכדור שפגע בראשה. בתעודת הפטירה נכתב כי לאה בת ה-32 התאבדה. העובדה שגם אמה וגם סבתה מתו בגיל צעיר, הפחידה את דבורה מאוד. רק לאחר שעברה את גיל 36 התעודדה והחלה להאמין שתגיע לזקנה ושיבה. 

במשך שנים רבות נשארו נסיבות מותה של האם מעורפלות, ואיש בקיבוץ לא העז לדבר על המקרה. לימים סיפרה דבורה שהיא כעסה מאוד על אמה: "איך אפשר לנטוש ככה ילדה ושני תינוקות? קיוויתי שהיא לא התאבדה, אבל לא העזתי לשאול. פחדתי מהתשובה". היא המציאה אז לעצמה סיפור שלפיו ההגנה הוציאה את אמה לשליחות סודית ביותר, ויום אחד היא עוד תחזור ותתנצל על היעדרותה הפתאומית. אבל האם לא חזרה, וגם האב המשיך לעזור באירופה לילדים ניצולי השואה, ואפילו ללוויה לא הגיעה.

רק אחרי כמה שנים, כשכבר הייתה אם בעצמה, העזה עומר לברר מה באמת קרה. היא עשתה זאת בעזרתו של קצין המשטרה לשעבר שלמה בן-אלקנה, מומחה לאיתור נעדרים והאיש שמצא את עצמותיו של אבשלום פיינברג בסיני. בן-אלקנה רצה שעומר תכתוב ספר גם על חייו שלו, והיא אתגרה אותו וביקשה ממנו לברר מה קרה לאמה. בלילה גשום אחד הפגיש אותה החוקר עם אישה שהכירה, המטפלת האהובה שלה מילדותה בקיבוץ. הכדור הקטלני, כך הודתה המטפלת-לשעבר, נפלט מהרובה שהחזיקה בידיה, אך כדי שהבריטים לא יידעו על קיומם של האימונים, שונו הפרטים בתעודת הפטירה.

התברר שבהווה גרה אותה אישה ברמת-אילן שבגבעת-שמואל – שכונת מגוריו של בן-אלקנה, ובקרבת מקום לביתה של עומר בקיראון. תמיד חשבתי שאת יודעת בדיוק מה קרה לאמך, סיפרה לעומר. היא הוסיפה שאפילו פחדה מדבורה הילדה, ובכל פעם שראתה אותה או את אחיה התאומים בשבילי הקיבוץ, הייתה פונה לדרך אחרת. היא הייתה בחורה בת 18, שנאלצה לחיות כל חייה בידיעה שהרגה אם לילדים קטנים. לבסוף עזבה את הקיבוץ, לאחר שלא יכלה לשאת את החיים בקרבת משפחתה של לאה. בעלה של המנוחה שמע את הפרטים מיד לאחר המקרה, אך הוזהר לשמור זאת בסוד ולא לשתף אפילו את דבורה.

כל האירועים הללו שימשו כנושא לספר אישי במיוחד של עומר, 'פגיעה ישירה' (הוצאת ש' שרברק, 1981), שבמרכזו סיפורה של נערה המנסה לברר את נסיבות מותה של אמה. עומר התקשתה מאוד לכתוב את הספר הזה, חששה מהחשיפה העצמית ומהתגובות של בני משפחתה. רק כשנסעה עם בעלה מנהל הבימה שמואל עומר לזלצבורג שבגרמניה יכלה להשלים את ספרה, אך במשך שנים נמנעה מלציין שהוא מבוסס על חייה שלה.

דפי תמר גל

יום ד', א באלול תשי"ז

אתמול מלאו לי אחת-עשרה שנה. אמא, אבא והילדים ערכו לי חגיגת יום הולדת צנועה: אמא אפתה עוגה, אכלנו דברים טובים ושתינו מיץ.

כמובן קיבלתי גם מתנות יפות. סבא וסבתא שלחו בדואר חבילה מיוחדת בשבילי. קיבלתי אותה בערב, והיו בה שעון ומכתב. המכתב הוא נהדר, שמחתי כל כך! אני כבר הילדה השלישית בכיתה שיש לה שעון. כל הערב התבוננתי בו, וכל אחד שאל אותי "מה השעה?"

(הפתיחה ל'דפי תמר: יומנה של תמר גל מקיבוץ רימון בעמק'; פורסם ב'דבר לילדים', 1957)

למרות נטייתה לכתיבה, דבורה הילדה לא חלמה להיות סופרת כמו דודה המפורסם. התוכניות שלה היו יותר בכיוון של סנדלרות, והיא הרבתה לשהות בסנדלרייה של הקיבוץ. אבל הקריירה שלה בתחום הזה הייתה קצרה ביותר: ביום שבו החלה לעבוד בסנדלרייה, פצעה לעצמה בטעות את הרגל. הצלקת נשארה איתה לתמיד, התפקיד לא. הסנדלר של הקיבוץ ויתר עליה ומצא לו עוזר אחר, ודבורה חזרה בלית ברירה לחלומות ולמסעות הדמיוניים שלה. כשנדרשה לקבל החלטה מעשית באשר לעתידה, פנתה ללימודי הוראה בסמינר למורים וחשבה שבמרכז חייה מכאן ואילך יעמוד חינוך ילדים.

בשיעור הראשון שלה כמורה, הטילה על התלמידים לכתוב חיבור על הקורות אותם בחופש הגדול. לצערה היא גילתה שהחיבורים שיצרו תלמידי כיתה ו' שלה היו קצרים ומשעממים מאין כמותם, כולם בסגנון "קמתי בבוקר, התלבשתי, התרחצתי" וכן הלאה. לאחר שהביעה את אכזבתה, היא הבטיחה לתלמידים לקרוא יחד איתם את יומנה של ילדה, קיבוצניקית כמוהם, המספרת על החופשה שלה. כך יראו כיצד יש לכתוב חיבור כזה, הבטיחה להם. אך היומן היה קיים רק במוחה, והיא נאלצה לכתוב אותו.

היומן שחיברה הוא במידה מסוימת היומן של עצמה כפי שרצתה להיות: ילדה עם משפחה מלוכדת, פופולרית בחברה – בניגוד לילדה החולמנית והמנותקת מסביבתה שהייתה עומר. פרק ממנו שלחה לאוריאל אופק, סגן העורך של 'דבר לילדים'. העיתון היה אז בשיא הצלחתו, ובין השאר פורסמו שם כמה חודשים קודם לכן הסיפורים הראשונים בסדרת 'קופיקו' של תמר בורנשטיין-לזר. אופק העביר את הפרק לעורך אפרים תלמי, שהתרשם עמוקות. הוא החליט מיד שאינו רוצה רק סיפור אחד מיומנה של תמר, אלא עוד סיפורים רבים, וזאת למרות שהסופרת הייתה לחלוטין בלתי מוכרת. במאמר המערכת של הגיליון שבו התפרסם הפרק הראשון כתב תלמי: "מחוברת זו ואילך נביא, מפעם לפעם, דפים מיומנה של תלמידה בת גילכם החיה באחד מקיבוצי העמק. דפי יומן אלה ילוו אותנו במשך שנת הלימודים כולה, ובטוח אני שרבים ימצאו ביומן זה גם הד לחויותיהם והגיגיהם". דבורה עומר הופיעה שם רק כ"מביאה לבית הדפוס" של היומן.

ב-1959 קיבלה בזכות המדור הזה את הפרס הראשון על יצירתה – פרס יציב לספרות ילדים, וזאת "בשל ערכו החינוכי, צורתו הנאה המעוררת מחשבה ואהבה לאדם ולעם בלב הקורא הצעיר". באותה שנה יצא לאור הספר 'דפי תמר – בקיבוץ רימון שבעמק' והפך לרב-מכר (קיבוץ כזה, אגב, לא קיים בעמק בית-שאן, שם ממקם אותו הספר). עומר כתבה לו ספר המשך, 'דפי תמר – עושים חיים' (1961), שגם הוא עסק בחייה של תמר גל בקיבוץ. בספר השלישי, 'שלום לך אמריקה' (1966), כבר יצאה תמר בת ה-13 עם הוריה לשליחות בקנדה – כפי שעשתה עומר עם בעלה במציאות, כמה שנים קודם לכן. למעשה, היא לא הייתה כותבת את הספר הזה אילולא הלחץ מצד הקוראים, שרצו לדעת כיצד נמשכות עלילותיה של הנערה. אחר כך הגיע 'שלושים אלף ק"מ בשנה אחת', שהסתיים כשתמר בת ה-14 נמצאת במטוס בדרך הביתה לישראל. הספר הזה פורסם ב-1967, השנה שבה נפתח שלב חדש בתולדות מדינת ישראל, וגם שלב חדש בקריירה של דבורה עומר כסופרת.

עומר כתבה גם ספר חמישי בסדרה, שעוסק בשובה של הנערה לארץ ולקיבוץ, אבל החליטה שאינו טוב מספיק. לצערם של אוהדיה הרבים של תמר גל, השמידה הסופרת את כתב היד. אין לדעת מה עלה בגורלה של תמר כשחזרה לקיבוץ; אולי הפכה למורה וסופרת, כמו האישה שהגתה אותה, ואולי פנתה לדרכים אחרות.

עומר עצמה, לאחר ששבה מקנדה לארץ, לא הצליחה לחזור למשרתה כמורה. היא החלה לעבוד כמתרגמת, אך ראתה שתוך כדי תרגום היא תמיד רוצה לשנות את העלילה. למה שאתרגם ולא אכתוב את הספרים בעצמי, חשבה, והחלה לפרסם רשימות וסיפורים בשבועון 'הארץ שלנו' ולכתוב תסכיתים לימודיים לרדיו.

ההתחלה לא נראתה מרשימה במיוחד. עומר פרסמה את 'עד השמיים' (1961), קובץ סיפורים שרובם ככולם הופיעו גם הם ב'דבר לילדים'. בהמשך הוציאה סדרה על הרפתקאותיו של הילד עומרי במקסיקו, באלסקה ובירושלים, במרדף אחרי חבורת ערבים השודדים את אוצרות בית המקדש. והיו גם הסיפורים על הכלב השובב נו-נו-נו, ו'לאן נעלם קפיטן קוק', על חבורת ילדים שיוצאים לאתר תוכי אובד.

 

הבכור לבית אב"י

 

אילו הסתפקה עומר בכתיבת ספרים אלה ודומיהם, היא הייתה נשארת סופרת ילדים אחת מני רבים. השינוי הדרמטי בקריירת הכתיבה שלה החל כשהלכה ערב אחד למופע ראיונות במועדון החמאם ביפו. הסופר והעיתונאי דן בן-אמוץ ראיין שם דוגמנית, זמרת, וגם את אהוד בן-יהודה, בנו של אליעזר בן-יהודה, מחדש השפה העברית. הקשיש שעלה על הבמה כשהוא עמוס בכרכי מילון כבדים לא נראה בתחילה כדמות מלהיבה. הקהל צעק "בוז" ודרש מופע בידורי או את הכסף. אך בן-אמוץ התעקש להמשיך כמתוכנן, והחל לשאול את אורחו על בית אביו. עד מהרה ישב הקהל מרותק, והאזין בדממה לסיפורים של אהוד על מאבקו של אביו למען השפה העברית.

עומר, שבדרך כלל לא נטתה לשוחח עם זרים, מצאה את עצמה בתום הראיון רצה אחרי בן-יהודה במסדרונות המפותלים של החמאם. "סליחה, אתה מוכן לספר לי עוד?" שאלה אותו, מתוך מחשבה שסיפוריו יכולים להפוך לכתבה ב'הארץ שלנו'. בתגובה הזמין אותה לביתו בירושלים. במהלך שיחותיהם קבע נחרצות כי "מי שעושה את העברית קרדום לחפור בו, צריך לשלם מס למשפחת בן-יהודה". עומר שילמה ברצון את המס הזה, בקניית כל כרכי מילון בן-יהודה בכריכת עור.

כשהשלימה את כתב היד שלה, נתנה לבן-יהודה לקרוא אותו. היא חששה שמא יזעם על שלא שרטטה את דמות אביו בצורה סימפטית מספיק, אך תגובתו הפתיעה אותה: "הוא היה הרבה יותר גרוע ממה שמתואר כאן", קבע, "היית צריכה להיות נאמנה יותר למציאות". עם זאת הוא הציע לעומר לתת לאליעזר בן-יהודה להסביר בספר מדוע נרדף כל כך בידי אחרים – הסברים שמעולם לא טרח לתת לבני משפחתו בימי חייו – וכך להפוך אותו למובן יותר לקוראים.

מה שכן עורר את כעסו של אהוד היה ההתמקדות של הספר באחיו בן-ציון (הוא איתמר), שבו קינא עמוקות. "עליו כבר כתבו מספיק", טען, וסחט מעומר חצי-הבטחה כי תכתוב ספר גם עליו. אהוד אף נתן שם לספר הזה, 'השמש, הירח ו-אחד-עשר הכוכבים', אך ההבטחה לא מומשה.

רוב הדברים ששמעה מאהוד לא היו ידועים לעומר, למרות היותה דור שלישי בארץ ומורה בישראל. היא שינתה כיוון והחליטה ליצור מקורותיה של משפחת בן-יהודה ספר לבני הנוער. כל מי שסיפרה לו על כוונתה זאת ניסה לרפות את ידיה, והזהיר אותה שלספר לא יהיו קוראים. איזה בן נוער יתעניין בביוגרפיות, שאלו אותה, אבל היא לא הרפתה.

את סיפור חייו של בן-ציון, הלא הוא 'הבכור לבית אב"י', כתבה עומר על סמך מחקר מדוקדק שהקיף מסמכים, ספרים ושיחות עם מרואיינים, אך גם הוסיפה הרבה מאוד משלה. כך למשל כשתיארה את יתמותו של הגיבור מאמו, שהייתה בעבורו עולם ומלואו, תיארה בעצם את כאב יתמותה שלה.

זה היה הספר הראשון שכתבה עומר על אישיות אמתית ואירועים היסטוריים מתולדות העם והמדינה. היא הציעה אותו להוצאה הציבורית 'עם עובד', בהנחה שהפסימיסטים צדקו ולספר כזה אין סיכוי לנחול הצלחה במכירות. אבל 'הבכור לבית אב"י' (1967) היה לאחד מרבי-המכר הגדולים של ספרות הילדים העברית מאז ומעולם, ובעקבות ההצלחה הוא תורגם לאנגלית, לרוסית ואף ליפנית.

בהוצאת 'עם עובד' אין נתונים על מספר העותקים שהודפסו בשנים הראשונות לצאתו של 'הבכור לבית אב"י', טרם עידן המחשב. עם זאת יודעים שם לספר שמ-67' ועד מאי 2013 ראו אור 55 מהדורות. הנתונים הממוחשבים מספרים על מכירת 63 אלף עותקים של 'הבכור לבית אב"י', ומכאן מעריכה ההוצאה שלאורך השנים מדובר ביותר מ-200 אלף עותקים במצטבר.

אמנם כבר בשנות ה-40 וה-50 ראו אור בעברית כמה ביוגרפיות לבני נוער, מאת סופרים כמו ברכה חבס ואפרים צורף, אולם אף אחת מהן לא זכתה להצלחה מיוחדת והן נשכחו בתוך זמן קצר. עומר יצרה למעשה ז'אנר חדש בספרות הילדים העברית, רומאן הרפתקאות היסטורי-ביוגרפי, שילוב מנצח שזיכה אותה בפרס למדן לספרות ילדים.

שרה גיבורת ניל"י

אוריאל אופק, שקרא את 'הבכור לבית אב"י' עוד בשלב כתב היד, התלהב והציע לעומר לכתוב ספר בסגנון דומה על מחתרת ניל"י שפעלה בימי התורכים. היא אימצה את הרעיון והחליטה להעמיד במרכז הספר אישה – שרה אהרנסון. לצורך הכתיבה היא חזרה אל התקופה ההיא, קראה ספרים רבים, ביקרה בבית משפחת אהרנסון בזיכרון-יעקב ובבית הקברות שם, והשקיפה ארוכות על הנוף. כשביקשה לשוחח עם רבקה אהרנסון, אחותה של שרה, נתקלה בסירוב: מבחינתה האחות הייתה עומר קיבוצניקית נציגת השמאל, שתמיד היה עוין לארגון ניל"י. "מספיק שטויות ושקרים נכתבו על משפחת אהרנסון. מה יש לך לחפש כאן?" התריסה מול הסופרת. עומר ההמומה ענתה: "תני לי לראות ולהתרשם, נשמע את הסיפור שלך", ולבסוף שכנעה את רבקה להעלות באוזניה זיכרונות.

בספרייה בבית אהרנסון ראתה עומר את סליק הנשק של המשפחה. שם המציאה סיפור סביב האקדח ששימש את שרה להתאבדות, אקדח שלא נמצא מעולם, וכנראה נגנב בידי החייל התורכי שהגיע ראשון לגופה. עומר העלתה השערות בדמיונה: את האקדח קיבלה שרה בנערותה, וחגרה אותו למותניה כשהתורכים התקרבו. עוד הסיקה הסופרת, לאחר הסיור בבית, שגיבורת ספרה הסתירה את האקדח שלה בחדר האמבטיה, ולא בסליק בקיר כפי שסברו ההיסטוריונים; התורכים הרי נהגו להכות ברוביהם בקירות על מנת לגלות כלי נשק מוסתרים, ומן הסתם עשו כך גם במקרה הזה, העריכה. לדעתה, התורכים ליוו את שרה לכל מקום מלבד לחדר האמבטיה, ולכן רק שם יכול היה להימצא האקדח.

את נפתולי האהבה של שרה לאבשלום כתבה עומר על פי אהבה נכזבת שחוותה היא עצמה בנעוריה. גם בספריה האחרים, למרות המחקרים המפורטים שערכה, היא מעולם לא היססה לשלב אירועים ותיאורים דמיוניים, שהתבססו לפעמים על חייה שלה. עומר הסבירה שהיא "מציירת את הסיפור ולא מצלמת אותו", ולכן מותר לה לצבוע את הדמויות בצבעיה שלה, מבלי לשנות את העובדות הבסיסיות.

'שרה גיבורת ניל"י' (1967) היה אחד מספריה המצליחים ביותר של דבורה עומר, אולי בגלל השילוב של אהבה, ריגול ומסעות מדבריים. עם זאת, רבקה אהרנסון לא אהבה את הספר. היא טענה שהוא קיטשי מדי, ושעומר הפכה את שרה למין מרגלת רומנטית. עוד טענה שהסופרת המציאה פרטים שונים בעלילה, למשל שאחותה רקדה עם חיילים תורכים וגרמנים שיכורים למען משימתה. עומר, כמו בכמה מקרים אחרים, סירבה לקבל תכתיבים ולשנות פרטים מדויקים שנראו לה חיוניים להבנת הדמויות, גם אם לא החמיאו להן. כך או כך, בעקבות פרסום הספר הגיעו אלפי ישראלים לבקר בבית אהרנסון.

מכאן והלאה עיקר פעילותה הספרותית של עומר כללה חיבור ביוגרפיות המערבות גם דמיון. במהלך התחקירים הייתה מקיימת אינספור שיחות סביב הגיבור (בחלק מהמקרים איתו עצמו), מגיעה להזדהות עמו, ואז יושבת לכתוב את הסיפור – לעתים קרובות בכאב ובדמעות. את הכאב הזה היא לא חסכה מהקוראים, וכמה מספריה הידועים ביותר מסתיימים בסוף קורע לב.

צלילה ב"דקר".

עם זאת, מדי פעם העדיפה עומר להעניק לסיפור סוף טוב ושמח, גם כשהסוף האמתי היה קודר בהרבה. כך היה בספרה 'צוללים קדימה' (שרברק, 1968), העוסק בחיילי הקומנדו הימי של צה"ל. באנשי הדממה היא החלה להתעניין אחרי שבנם של חברים שלה, לוחם בקומנדו הימי, יצא אל הים עם עוד שישה מחבריו ואיש מהם לא חזר. במסגרת התחקיר היסודי שלה ביקרה עומר בצוללת של חיל הים, יצאה איתה להפלגה ולמדה את אורחות אנשי הצוות. במיוחד הרשים אותה אחד מהקצינים, שניכר היה כי פקודיו מעריצים אותו. היא ביקשה ממנו לשמוע את סיפור חייו, והוא סיפר לה על עלייתו ממרוקו ועל מאבקו להגיע לאן שהגיע.

כך נולד 'צוללים קדימה' המתאר את חייו של טבול, נער יהודי אמיץ העולה לישראל מצפון אפריקה, חרף התנגדות מצד אביו. כאן הוא מגשים חלום ומתקבל ליחידת הצוללנים הצה"לית. למרות קשיי הקליטה הוא הופך למפקד, מציל חבר שכמעט נטרף על ידי כריש, ואף נופל בשבי המצרי ומצליח להימלט. במשך השנים פגשה עומר רבים שסיפרו לה שהפכו לאנשי הקומנדו הימי בהשראת ספרה זה.

הצוללת "דקר".

הספר הוא בעל סיום שמח ואופטימי, אך המציאות הייתה טראגית: הצוללת שבה ביקרה, 'דקר' שמה, נעלמה בלב ים כמה חודשים לפני פרסום 'צוללים קדימה'. האיש ששימש כמודל לגיבור הספר היה אחד הנספים. אף ששרידי הצוללת נמצאו ב-1999, נסיבות טביעתה נותרו בגדר תעלומה עד היום.

 

אני אתגבר

 

לא רק הרחבת היכרותו של הנוער עם דמויות היסטוריות עמדה לנגד עיניה של עומר. לעתים ביקשה להעביר לקוראים הצעירים מסר חברתי חשוב, שגם הוא נעטף בתוך סיפור חיים, בדיוני אך מעוגן במציאות.

את דמות גיבורת הסיפור 'אני אתגבר' (שרברק, 1970) ביססה עומר על עיתונאית נכה בשם חוה לנדאו שראיינה אותה לכתבה. לאחר שהעיתונאית סיימה מצדה את השיחה, החלה עומר להציג לה שאלות. לנדאו סיפרה לה שהיא סובלת משיתוק מוחין מלידה, וכי הניתוחים הרבים שעברה אפשרו לה להשתמש בידיה, אך רגליה נשארו חסרות תנועה. למרות הקשיים הרבים היא סיימה תיכון, למדה בסמינר למורות, לימדה בבית ספר לילדים משותקים ואפילו למדה פסיכולוגיה, כשהיא מגיעה להישגים מרשימים בכל תחום.

בתום הראיון הציעה עומר שלנדאו תכתוב ספר על חייה, אך זו ביקשה שהסופרת תהיה זו שתכתוב, מאחר שהיא עצמה קרובה מדי לנושא. דווקא סיפור מהסוג הזה התקשתה לעומר לכתוב, והיא התחמקה מכך במשך שנים אף שלנדאו הפכה לידידתה. עד שיום אחד ראתה איך מקניטים ילד שלקה אף הוא בשיתוק מוחין. הוא ישב בכיסא גלגלים, וסביבו ילדים שלעגו לו בגלל העוויות פניו הלא רצוניות. "תראי, מפלצת שעושה פרצופים", הם קראו בצחוק. אז גמלה בלבה ההחלטה לכתוב ספר שקוראיו יבינו את מצבם של ילדים משותקים ויעזרו להם.

כמו תמיד, עומר ניהלה מחקר יסודי. היא ביקרה במוסדות רבים לילדים משותקים, נפגשה עם ילדים כאלה ושמעה מהם על רגשותיהם. ב'אני אתגבר', שהפך גם הוא לקלאסיקה, היא תיארה כיצד גילה, ילדה הלוקה בשיתוק מוחין, מנסה להשתלב בחברת ילדים רגילים. סיפור חייה האמתי של חוה לנדאו, שהייתה לימים בין מקימי איל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים), הופיע לימים בספר 'כושלות רגליי', פרי עטה של לנדאו עצמה.

ספר אחר של עומר שנחל הצלחה רבה היה 'לאהוב עד מוות' (שרברק, 1980), המבוסס על סיפור אהבתם ומותם של זהרה לביטוב, פלמ"חניקית והטייסת הראשונה בחיל האוויר, וארוסה שמואל קופמן. הכול התחיל כשבנה גיל הביא לה ספר בהמלצת הספרנית: קובץ מכתבים ויומן של זהרה לביטוב, וההספד שלה על קופמן, שנהרג לפניה. עומר קראה, בכתה, והחליטה שהיא פשוט חייבת לכתוב את סיפור האהבה בין שני הפלמ"חניקים. בין השאר ראיינה את לאה רבין, חברתה של זהרה באוהל בפלמ"ח, וכמה קרובי משפחה. הספר זכה בפרס זאב לספרות ילדים, ובמשאל לרגל חמישים שנות המדינה הוא נבחר כספר האהוב ביותר.

 

ב'דמעות של אש' (שרברק, 1984) סיפרה עומר את קורותיה של צביה לובטקין, ממפקדי מרד גטו ורשה. הסופרת הקפידה לבקר בפולין בכל המקומות הרלוונטיים לסיפור – מחנות הריכוז, מחנות המעצר והגטאות. היא סיפרה שהמראות, הריחות והקולות משם ליוו אותה ופלשו לחלומותיה, אך היא המשיכה לעסוק בנושאים אלו שכן "הווה שאינו זוכר את עברו, העתיד ישכח אותו". בספר זה הקפידה להזכיר בשמותיהם האמתיים לא רק את הגיבורים הראשיים, אלא גם לוחמים צעירים מהגטו שאותם ביקשה להנציח, תוך שהיא מנסה לעמוד על אפיוני דמותם ככל הניתן. 'דמעות של אש' זכה בפרס בינלאומי שבו התגאתה עומר במיוחד: עיטור כבוד על שם הנס כריסטיאן אנדרסן מטעם הארגון הבינלאומי של סופרי הילדים – פרס המוענק על ידי מלכת דנמרק, ונחשב לנובל של סופרי הילדים.

בין ספריה הבולטים האחרים ניתן למנות את 'פתאום באמצע החיים' (שרברק 1984), סיפורו של הטייס זוריק לב שהודח מחיל האוויר בשל בעיות משמעת אך החליט לפתוח דף חדש והפך לטייס מהולל. במלחמת יום הכיפורים הוא התנדב למשימת הפצצה מסוכנת במיוחד, שבמהלכה צלל מטוסו למים ונעלם..ביום השנה למותו נפטר בנו מהתקפת אסטמה בתו אופיר התחתנה עם הבן של רפול שנפל כעבור זמן קצר " "טרגדיה יוונית " הגדירה דבורה לימים  את הספר ואת סיפור החיים של האב והילדים.

בספר 'סערה באביב' (שרברק, 1987) סיפרה עומר על טוביה קושניר, ילד המוצא מפלט מקשייו הלימודיים והחברתיים בין הצמחים האהובים עליו, ולימים נעשה לחוקר חי וצומח חשוב. קושניר היה בין חללי שיירת הל"ה, אך מכיוון שעומר 'הואשמה' שספריה תמיד מסתיימים בנימה טראגית, היא כתבה לספר הזה שני סיומים שרק אחד מהם מתאר את נפילתו, והשאירה לקוראים להחליט איזו מהאפשרויות הם מעדיפים.

את 'התחנה – טהרן' (גל הפקות, 1988) כתבה עומר בעקבות סיפורם של דוד ורחל לאור, פליטי שואה שנדדו במשך חודשים ארוכים עד שהגיעו לטהרן ולאחר מכן במסע מסוכן לארץ ישראל. מניה שוחט. נערה חולנית שהפכה ללוחמת נועזת ולאחת מראשי ההגנה, כיכבה בספר 'בדהרה: סיפור' (גל הפקות, 1989), שבעקבותיו זכתה עומר פעם נוספת בפרס זאב. מפגש אקראי בנמל התעופה הוליד את הספר 'ריקוד באור אדום', על חייו של וולפגנג לוץ, מרגל גרמני שבשנות ה-60 פעל במצרים בשירותה של ישראל.

להציל מהשכחה

היא כתבה "קול קרא בחשיכה" ( זמורה ביתן מודן ,1980) סיפור חייו של  את חוזה המדינה בנימין זאב הרצל ואת "אל ראש ההר :סיפורו של דוד בן גוריון ( זמורה ביתן מודן ,1984). היא כתבה ספרים על ילדותם של הרצל ובן גוריון ושל מנחם בגין .היא הפכה לסופרת מפורסמת ומצליחה אחת היחידות שהתפרנסו מכתיבתם בארץ. וגם למחזאית ידועה .שבין השאר כתבה מחזה עם יאיר לפיד על הרצל  בשם "מלך היהודים "ועיבוד של סיפורו של יאנוש קורצ'אק המלך מתיה הראשון.

עומר הייתה לאחת הסופרות המצליחות בארץ וגם למחזאית. בין השאר כתבה יחד עם יאיר לפיד את המחזה 'מלך היהודים' על בנימין זאב הרצל, ועיבוד לספרו של יאנוש קורצ'אק 'המלך מתיא הראשון'.

הבעיות הבריאותיות החלו לרדוף אותה בסתיו 1996, כששהתה בארה"ב. בזמן נסיעה במונית לנמל התעופה בניו-יורק לקתה עומר בדום לב והגיעה לכדי מוות קליני, אך הרופאים הצליחו במאמצים רבים להחיותה. השיבה לחיים, סיפרה אחר כך, הייתה קשה לה הרבה יותר מהמוות עצמו. בעקבות האירוע הזה היא החלה לכתוב ספר בשם 'הייתי מתה', שאחותה ורד מוסינזון הייתה אמורה להשלים, אך זה מעולם לא הושלם. בצוואה שהפקידה באותה תקופה בידי שמואל בעלה ביקשה שלא יאריכו את חייה אם תהיה במצב צמח.

בשנים שלאחר מכן המשיכה לכתוב. לרשימת ההישגים שלה נוספו פרסים מטעם סמינר הקיבוצים, משרד החינוך, קרן הדסה, שרת התרבות וכן מדליית קורצ'אק של אגודת הסופרים הפולנית. בשנת 2006 הוענק לה פרס ישראל, כשבנימוקים לזכייה נכתב כי "עומר הצליחה להפוך את העבר הישראלי-ציוני למסכת חיה של דמויות מופת ואירועים מסעירים, שיחד בנו את המפעל הציוני האדיר".

34 שנים לאחר פרסומו של 'הבכור לבית אב"י' חזרה עומר אל גיבוריו בספר 'אהבת איתמר' (עם עובד, 2001), המתמקד בסיפור האהבה שלו לנערה מירושלים שבני משפחתה האריסטוקרטית התייחסו בזלזול אליו ואל משפחתו. עומר, שעייפה מטרגדיות, החליטה שהפעם היא רוצה סיפור עם סוף שמח. שוב ערכה תחקיר על בני המשפחה, שנמשך כשנתיים וחצי. הספר, שהפך גם למחזה, הודפס עד כה ב-14 מהדורות ונמכרו ממנו כ-90 אלף עותקים.

עם השלמתו של 'אהבת איתמר' הבטיחה עומר בת ה-69 שזה יהיה ספרה האחרון, אבל לא עמדה בהבטחתה ופרסמה עוד ארבעה ספרים אחריו. הביוגרפיה האחרונה שכתבה הייתה 'נשבעתי אמונים' (2005), על ילדותו ונעוריו של יצחק רבין. 'סבלנותו של הלל הזקן' מ-2011 חתם סופית את יצירתה.

בשנותיה האחרונות של עומר נבצר ממנה לתפקד, והיא טופלה בידי בני משפחתה. בינואר 2013 זכתה בפרס אקו"ם למפעל חיים, וועדת הפרס כתבה כי "בכל ספריה אלה ניכרים אהבת האדם שבה, רגישותה, הבנתה את נפשו של הילד והכבוד שרחשה לו". כאמור, בטקס הזה כבר לא יכלה להשתתף.

לצד נורית זרחי, בת קיבוץ כמוה, קנתה לעצמה דבורה עומר את המעמד של סופרת הילדים החשובה ביותר במדינת ישראל. אך בעוד זרחי וסופרים אחרים מתארים את הילד כאינדיבידואל המנותק מהחברה, עומר העדיפה להציג בספריה דמויות מופת, גברים ונשים הנאבקים ומובילים את החברה. פעמים רבות הסבירה שאינה יכולה להציל את גיבוריה ממוות ולהחזירם לחיים, אך היא יכולה לנסות להצילם מהשכחה. בכך נחלה הצלחה גדולה, שספק אם יש לה מקבילות בספרות הנוער העברית.

לורנס איש ערב

 laurence of arabioa 1
 
 
 בזמן שישראל נאבקת באירגון גרילה כדאי להיזכר באיש לימד את הערבים את לוחמת הגרילה ,והוא היה בריטי דווקא ,הפך לאגדה ולמודל לדמויות מפורסמות כמו הארכיאולוג אינדיאנה ג'ונס ומואדדיב גיבורספר המדע הבדיוני הקלאסי  "חולית ".ואף נוצרו עליו סיפורים רומנטיים על קשר אהבה בינו ובין המרגלת הארץ ישראלית שרה אהרונסון אשת אירגון נ"ילי. 

 איש זה הוא לורנס איש ערב.
רק שהאגדה שלו היא בלשון המעטה שנויה מאוד במחלוקת
.

"הוא ראה את החיים כסיפור נפלאות ,כל האירועים היו חשובים .כל האנשים שבאו עימו במגע גיבורים ".
לורנס איש ערב על השיך אאודה אבן טאיי.

Image result for ‫שבעה עמודי חוכמה לורנס‬‎

בימים אלו יצא לאור בהוצאת משרד הביטחון הספר "שבעה עמודי חוכמה" תרגום חדש " של ספרו של הסוכן החשאי הבריטי המפורסם ביותר של כל הזמנים ( אחרי ג'ימס בונד) תומס אדוארד לורנס הלא "לורנס איש ערב" ספר ( ששמו לקוח מפסוק בספר "משלי " התנכי ) שבו תיאר את מעלליו והרפתקאותיו בהמרדת שבטי ערב כנגד האימפריה התורכית בזמן מלחמת העולם הראשונה .
ספר זה שנקרא יותר מכל דבר אחר כסיפור הרפתקאות הפך הודות לסגנונו הספרות הנשגב לנכס ספרותי לאומי ווינסטון צ'רציל ( ידידו הטוב של לורנס ) אף הגדירו "כאחת היצירות הגדולות ביותר שנכתבו באי פעם בלשון האנגלית ".
במידה רבה הודות לספר זה ואחרים כמוהו שנכתבו על לורנס בידי ידידים , לורנס הפך לכמעט ויותר מכמעט דמות אגדית.
החלו להישמע טענות שהוא היה הדמות הצבאית הבולטת ביותר של מלחמת העולם הראשונה . מלחמה שבה כידוע היה מחסור עצום בדמויות צבאיות רומנטיות מכל סוג. היציגו אותו כ"אביר האחרון " דמות רומנטית שכמו יצאה מספרי ההרפתקאות לילדים ונאבקה כמעט לבדה באויב התורכי ניתן להניח שאולי זאת הייתה הסיבה לפירסומו הגדול של לורנס .

סיפורו שימש ב-1962 כבסיס לסרט רחב יריעה של דיויד לין ובכיכובו של פיטר אוטול הנחשב היום לסרט קלאסי אחד הגדולים בתולדות הקולנוע שזכה לשבעה פרסי אוסקאר. בהשראת הספר הופיעו על לורנס כמה ביוגרפיות לילדים ומבוגרים ואפילו חוברות קומיקס . דמותו כיכבה מאז בסרט טלביזיה ואפילו בשלושה פרקים בסדרת "אינדיאנה גו'נס הצעיר" על עלילות הארכיאולוג הקולנועי המפורסם במלחמת העולם הראשונה שבהם לורנס מופיע כידיד ומקור השראה של הארכיאולוג הצעיר אינדי .מאז 1922 לא חלפה שנה שבה לא הופיע לפחות ספר אחד על לורנס ,ויצאו לאור למעלה מ60 כאלה עד היום, הרבה יותר מעל כל איש אחר שהיה מעורב במלחמת העולם הראשונה ( להוציא אולי וינסטון צ'רצ'יל ידידו הטוב)..
פרטי עזבונו נמכרו במכירות פומביות רבות משתתפים כיאות לאליל. עד היום יש כתבי עת שמוקדשים רק לחייו ויצירתו . ויש אנשים שאוספים באובססיביות כל פריט שקשור אליו.
ואולי כתוצאה  אישיותו הקריירה שלו ועצם פעילותו במזרח התיכון. נשארו במחלקות ערנית ביותר עד היום .

לורנס במרד הערבי

רוי קרטני הביט בי משועשע …הציע שאקח את לורנס לדוגמה .הנה אליל מודרני ,האדם המחולל
היסטוריה ,הגאון היחיד ההופך ממלכות ומשנה סדרי עמים בכוח החוכמה ,באמצעות הלשון ,בנתיב השכנוע ,בסוד ההסתכנות והקסם האישי .
( משה שמיר "עד הסוף"  ע' 223)


על העובדות האלו אין כל מחלוקת . תומס אדוארד לורנס נולד ב1888 באנגליה כבן לא חוקי .  הוא נמשך למזרח מנעוריו לאחר שקרא את ספר מסעותיו של צ'רלס דהותי על המדבר. הוא היגיע למזרח התיכון ב1909 כארכיאולוג שהתעניין במיוחד בתקופה הצלבנית באיזור והשתתף בחפירות ארכיאולוגיות בצפון עיראק בכרכמיש ביחד עם לאונרד וולי . ועסק גם במסע חקר ומיפוי במדבר צין שבסיני
במהלך מסעות אלו קנה לעצמו לורנס שליטה בשפה ובתרבות הערבית שהקסימו אותו.כמו אנגלים רבים אז ובעתיד הוא נמשך לדמות של הלוח הערבי האציל והנועז לסוסי הערביים ולרכיבה על הגמלים .הוא נמשך לנימוסים הערביים . מאידך הוא כמו בריטים אחרים הביע לא פעם סלידה מסוימת מהיהודים המזרח האירופיים שבאו לדעתו לגזול את אדמותיהם של הערבים בפלסטינה . אבל דעותיו בנושא לא היו אחידות מעולם והן עברו שינויים.

באותה עת התהדקו קשריו עם הביון הבריטי ( שוולי כבר עבד עבורו כסוכן מודיעין ) שהבין שאדם כמו לורנס אפשר לנצל. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה כאשר הבינו בבריטניה שישנה הזדמנות פז לשנות את המצב הפוליטי במזרח התיכון מן היסוד ולהכות מכות מוות באימפריה התורכית הגוועת הוא הועבר לקהיר ,מרכז הביון הפוליטי והצבאי של בריטניה במזרח.שם הוטל עליו להיצמד לאמיר פייסל בנו של חוסיין ה"שריף" השליט של העיר מכה .עם פייסל שהיה ידידו הקרוב ושהוא שימש כיועצו הצבאי נטל לורנס חלק ולפעמים גם יזם חלקים במרד הערבי הגדול כנגד התורכים ונטל בו חלק במעשי גבורה שונים שהפכו אותו למפורסם ונערץ בקרב הערבים .לורנס תרם לגיבוש המבנה ודרכי הפעולה של צבא המרד ,ניהל כביחד עם פיצל ואחיו עבדאללה את פעולות השבטים המורדים וקבע את האיסטרטגיות להם ואת תכסיסיהם.

 הוא ניהל למעשה לוחמת גרילה קלאסית מהסוג ששום מפקד בריטי לא קיים מאז ימי ולינגטון בספרד. הוא ריכז את הפעולות בהפרעות לדרכי התחבורה של תורכים על ידי מארבים ,וחבלות הריסת מחסנים צבאיים וזריעת חוסר ביטחון ובהלה בקרב היחידות התורכיות השונות שהיו מפוזרות בשטח המדברי הנרחב. ואף השתתף הוא בעצמו ברבים ממבצעיו .בייחוד במבצעים שהיו קשורים בפיצוץ רכבות ובחבלה במסילת הברזל החיג'אזית . לזכותו נזקפת הטקטיקה של ריתוק הכוחות הטורקים לעיר אל-מדינה דבר שעזר לבריטים בפיקודו של גנרל אלנבי לכבוש את ארץ ישראל ב-1917 ואז הוביל לורנס את הערבים במבצע מזהיר לכיבוש עקבה וניתק את חיל המצב התורכי במדינה מעורפו .

בעקבות מבצע זה היה לורנס לחוליה המקשרת בין הגנרל אלנבי, שמונה כמפקד העליון של הכוחות הבריטיים במצרים, לבין צבאו של פייסל. לבריטים נסללה כעת הדרך להמשיך את מסע הכיבוש צפונה לכיוון דמשק, עם עזרה ערבית ותוך התמוטטות מערך ההגנה הטורקי.תרומתו הגדולה ביותר במלחמה הייתה בשכנוע מנהיגים ערביים שונים לשתף פעולה עם פייסל במרדף מאורגן על מנת לסייע לבריטים כנגד התורכים . הוא נספח לצבא המרד הערבי במסעו צפונה השתתף בכיבוש עקבה ביולי 1917 .והמשיך בפעולות ברחבי נעבר הירדן עד החודש האחרון למלחמה עת נע במקביל לצבא הבריטי לדרום סוריה .שם היה מעורב בכיבוש דמשק .

Lawrence of Arabia (Weird War Tales #29, 1974)
צייר Alfredo P. Alcala

המרד הערבי היה לכאורה הצלחה גדולה מעין כמוה .
אך מה בדיוק היה מרד זה ? נהוג היה לראות בו במשך השנים כשיא של תהליך ממושך של "התעוררות לאומית ערבית" שנבעה ממיאוס גובר והולך מהשלטון העות'מאני והיה לשחרור לאומי ולאיחוד האומה הערבית במדינה עצמאית. אולם כיום נראה שהמדובר במיתוס .

לורנס איש הרהב

הוא היה אשף תכסיסי הלשון ,אחד מגדולי אם לא גדול הסגנונאים האנגלים של המאה שהצליח תמיד ליצור את ההרגשה שהוא מספר את הכל שמעביר אותך על יד ,לא בתוך ,אבל סמוך מאוד לאש החורכת של האמת. 

 אבל האמת היא שהוא לא בדה סיפורים ,הוא בדה את חייו ,את עצמו ,את אישיותו. הוא בדה מרד ערבי שלא היה ולא נברא , הוא בדה ממלכה מזרח תיכונית שלא תהיה ולא תיברא,הוא בדה אחדות ערבית שלא היה לה מעולם ואינני יודע אם יהיה לה אי פעם הגרם הראשון של מלט חיבור –והוא בדה כמובן את הגאון הצנוע ,הגיבור החלש ,המנצח המובס האלמוני עטור התהילה שאפילו את שמותיו כולם בדה והחליף ככובעים….
(משה שמיר "עד הסוף")


לדעת החוקרים אפרים ואינרי קארש במאמר ""המרד הערבי הגדול ": בין מיתוס למציאות ": שפירסמו בכתב העת להיסטוריה "זמנים "ב-2001. כל הטענות לגבי המרד הערבי כמרד לאומי גדול הן שגויות מן היסוד .

לדעתם המרד במדבר לא היה לאומי ערבי כלל ועיקר .וזאת מאחר שבאותה תקופה לא היו נתינים הערביים של האימפריה העותמאנית כל תודעה לאומית . ולפעולותיהם ולרעיונותיהם של כ350 הלאומיים שפעלו בכתריסר אגודות ערביות סודיות באימפריה העות'מאנית לא הייתה שום השפעה על הציבור הערבי שנותר רובו ככולו נאמן לשולטן עד לסיום המלחמה.היחס למרד בקרב אותם חלקים מהציבור הערבי שהיו מודעים לקיומו נע מאדישות מוחלטת לעוינות חריפה .
כמו כן חוסיין ובניו לא היו לאומנים ערביים שחתרו לשחרור אומתם מכבלי השעבוד העות'מאני ארוך
השנים אלא בסך הכל אימפריאליסטים שביקשו לנצל חלון הזדמנויות נדיר לשם הקמת אימפריה רב לאומית נרחבת מישלהם על חורבות האימפריה העות'מאנית . לא השאיפה לחרות היא שמשכה אותם אלא הרצון לביזה מגווית התורכי שנראה כנחלש יותר יותר ויותר. צבא המורדים אמנם הורכב מקבוצות ערביות שונות אך אלו היו עוינות ביותר זו לזו כפי שהיו הלאומים הערביים במזרח זה לזה.
היה זה נצנוץ הזהב הבריטי וריח השלל שקיבץ את הבדואים מאחורי השריף ובניו ובודאי לא השאיפה לחרות או שחרור לאומי. בדואים רבים נהגו להעלם מיד לאחר שקיבלו מענק או שכחו את הלחימה ברגע שמצאו שלל רב:" הביזה העסיקה לחלוטין את הבדואים שלנו והתקפות הנגד התורכיות לא נתקלו בהתנגדות כלשהי " מדווח לורנס בספרו .

השריף חוסיין לא גילה עניין רב בשיחרור האומה הערבית המדוכאת ,למרות כל המלל הלאומני שבו עטף את מגעיו עם בריטניה ועם לורנס. כל התנהגותו במהלך המרד הייתה מכוונת למטרה אחת בלבד :השגת הרווח המירבי עבורו ועבור משפחתו.

הוא ובני  ומשפחתו לא ראו את עצמם באמת כחלק מהעם הערבי אלא כאליטה נבחרת שנועדה לשלוט על המונים הנבערים . בני משפחת האשמים בזו לכל שאר הערבים ראו בהם חבורות נבערים מפוצלים אשר רק הם בעצמם מוכשרים לשלוט בכולם
במהלך המרד קיים פייסל מגעים סודיים עם מנהיגים תורכיים כמו עם ג'מאל פחה ומוסטפה כמאל גיבור מערכת גליפולי ( ולעתיד שליט תורכיה).לורנס תיאר מגעים אלו בספרו כמהלך מבריק של זריעת פרוד בקרב העותמאנים וסיפר סיפורים גרנדיוזיים על ההצעות המדהימות שאותם היציעו התורכים לפייסל כמו אוטונומיה לחיג'אז וסוריה ומסופוטמיה וכתר לחוסיין וכו'.

במציאות הלא רומנטית מגעים אלו היו הונאה חסרת בושה של בני בריתו הבריטים ואיש לא ידע זאת טוב יותר מלורנס אשר נתן הסכמה בשתיקה למגעים מפוקפקים אלה והסתירם מהממונים עליו . שנים מאוחר יותר הודה לורנס לאחד הביוגראפים שלו "פייסל בהחלט מכר אותנו ". במציאות הפיתויים הנכבדים שהיציעו התורכים לפייסל היו פרי דמיונו הפורה של לורנס ( או אולי של פייסל שסיפר לו עליהם ).לו אכן היו מועלות הצעות כאלו בפני פייסל סביר להניח שהיה חוטף אותן בשתי ידיו .
גם אם נקבל את קביעתו המפורסמת של לורנס כי "הכל הוגן באהבה מלחמה וכריתת ברית "ברור שמגעי ההאשמים עם העותמאנים לפני פרוץ המרד ובמהלכו היו בגדר הונאה של הבריטים וחשפו את הכזב ביומרתם לייצג את "האומה הערבית ".

אחרי המלחמה היה יועץ מדיני לידידו וינסטון צ'רצ'יל אז שר המושבות . ב1919 הוא השתתף במשלחת הבריטית לועדת השלום בפריז ולמעשה יועצו של פייסל ודובר השאיפות של בית האשם .אך נכשל במאמציו להבטיח מלוכה בסוריה לפייצל כיון שהדבר נגד את הסכמי סיקס פיקו בין אנגליה וצרפת .אך יותר מאוחר סייע בהמלכת פיצל על עיראק ( שלא האריכה ימין בניגוד להמלכת אחיו עבדאללה בירדן) . לורנס ראה בהתנהגות של ממשלת בריטניה לבית האשם ולערבים בכלל כבגידה וב1922 פרש משרות הממשלה . כל חייו נשאר מעריץ של הערבים בכלל ושל האשמים בפרט.

הודות לספרות המפורסם "שבעת עמודי חכמה" שפורסם ב- 1926 ( ותורגם לעברית במהרה בידי יעקב קופליוביץ ) הפך לורנס את המרד הערבי שהיה לא יותר מהצגה צדדית חסרת חשיבות במלחמה הכוללת כפי שהודה הוא בעצמו להצגה ראשית שהציתה את דמיונם של המוני קוראים . הקולונל לורנס חסר החשיבות הפך ללורנס איש ערב " הגיבור הלאומי שהיה ידוע למיליונים .ספרו של לורנס הפך לרב מכר ענק ונשאר כזה במשך עשרות שנים .
הוא הוצג בידי עיתונאי בעל יכולת פרסומית אדירה בשם לואל תומאס כ"מלך הבלתי מוכתר של עמי ערב ". אותו תומאס נדד ברחבי אנגליה במסע הרצאות מלווה במופע אור קולי :שיקופיות שהוצגו בפנס קסם על מסעו של גנרל אלנבי בארץ ישראל ובעיקר על מסע ההרפתקאות של לורנס . הרצאות אלה משכו אליהם יותר ממיליון מאזינים ובינהם מלך אנגליה שרים וגנראלים שונים . לאחר מכן תומאס כתב ספר על לורנס בשם "נסיך מכה". הספר נמכר במאתיים אלף עותקים .

על חייו הופיעו ביוגרפיות רומנטיות נוספות מאת ידידים כמו המשורר רוברט גרייבס  ( מחבר "אני קלאודיוס " ו"גיזת הזהב") ו שכתב ב-1927 ביוגרפיה בשם " Lawrence and the Arabian Adventure ( 1927 ) שהייתה במידה רבה אחראית למיתוס שנוצר סביב איש זה ,לורנס עצמו שיתף פעולה בכתיבתה כמעין מחבר שותף וכך סייע להאדרת שמו .
גרייבס ראה בו דמות רומנטית וצבעונית שונה מאוד מהדמויות האפרוריות שאפיינו את מלחמות החפירות של מלחמת העולם הראשונה.
ההיסטוריון לידל הרט כתב גם הוא ביוגרפיה שבה ייחס ללורנס תכונות של מצביא ברמה של נפוליאון ואלכסנדר הגדול.
ידיד אחר וינסטון צ'רציל כתב עליו רשימה מעניינת  בספרו "גדולי הדור " ששמו מדבר בעד עצמו. לדעת צ'רצ'יל ספרו של לורנס על הרפתקאותיו הוא ":אחד הספרים יותר מצוינים שנכתבו בשפה האנגלית וכשרובה של הספרות הענפה על המלחמה הגדולה ינופה ויעלם מן העין תחת שכבות תמציות ביאורים ודברי ימים של הדורות הבאים .כשמאבקינו ייבחנו מתוך פרספקטיבה ומידותיהם הנכונות תיראינה ביתר דיוק .יזהיר סיפורו של לורנס על המרד במדבר באור אלמוות ".

כתוצאה ממסע הרצאות של תומאס והספרים שכתבו לורנס ,תומאס  רוברט גרייבס למבוגרים ולילדים לורנס הפך לגיבור לאומי ולאגדה .. הוא מצא את עצמו נרדף על ידי גדודי סקרנים ועיתונאים בדומה לסלבריטאים של ימינו דבר שלא היה ידוע עד אז כלל .


אבל כמקובל לאורך השנים פורסמו גם ביוגרפיות שונות שפעלו לנתץ את המיתוס.והיציגו את לורנס כאדם מתוסבך ושהמציא את האגדה עליו במו ידיו.
לאורך השנים פורסמו גם ביוגרפיות שונות שפעלו לנתץ את המיתוס.כך למשל ב1954 ראה אור בצרפת ( לאחר שנמנע פירסומו באנגליה ) ספרו של הסופר האנגלי ריצ'רד אלדינגטון "לורנס המתחזה" שחובר מתוך כעס אישי רב של המחבר על מושא חיבורו. אלדינגטון ביצע עבודת נמלים ואסף פרטים וראיות לאין ספור שבהם ביקש להוכיח שלורנס היה מתחזה יצר את האגדה על עצמו במסכת של סיפורי אלף לילה ולילדה וכי בסופו של דבר היה אדם מתוסבך מאוד .

קריקטורה של לורנס.

על הציבור הבריטי הספר נפל כמהלומה איומה.המחזאי טראנס ראטיגן הוסיף על המהומה לגבי אישיותו של לורנס במחזה שכתב על חייו שהתבסס על ההשערה שהיו ללורנס נטיות הומוסקסואליות כבושות ושהתורכים אף ידעו עליהם וניסו לנצל את נטיותיו אלו ולשברו דרכם .

 

מיד קמו והופיעו המגינים על לורנס אישיותו ומורשתו .ואחד הראשונים שבהם היה המזרח והסוכן הבריטי שהתאסלם ג'ון פילבי איש סודו של אבן סעוד ואביו של המרגל הכפול המפורסם קים פילבי ( שאז דבר בגידתו בבריטים כסוכן כפול סובייטי עוד לא נחשף). הוא האשים את אלדינגטון שהוא עוסק בחטטנות ונטפל לשולי הדברים לגבי לורנס. תוך התעלמות מגדולתו של לורנס ואולי בראש ובראשונה כסופר מחונן.

דומה שויכוח זה רק העצים את פירסומו של לורנס שהפך לדמות הנודעת ביותר של מלחמת העולם הראשונה ומאז ביוגרפיה רדפה ביוגרפיה.  והויכוחים על דמותו לא הסתיימו אף לרגע.
כך למשל הועלתה השאלה מה היה משקלו האמיתי של המרד במדבר שלורנס הנהיג ביחס להכרעות הפוליטיות שנפלו באז במזרח התיכון.יותר ויותר נראה שמשקלו של לורנס היה משני הוא פשוט ידע להאדיר את דמותו עם כישרון ספרותי רב. עם זאת מרבית הפרטים בספרו כאשר הושוו עם מסמכים נמצאו בדרך כלל כנכונים..אבל נראה שהוא השתמש בשפע הפרטים הנכונים בדרך כלל כדי ליצור תמונה שהייתה רחוק המאוד מהמציאות ושבה האדיר מעל ומעבר לכל פרופורציה את תפקידו ואת תפקידם של בני המשפחה האשמית במאבק.

לורנס  איש ערב פוגש את אינדיאנה ג'ונס.

לורנס עם הילד אינדיאנה ג'ונס .

לורנס שימש כמקור השראה לדמות של הארכיאולוג הקולנועי אינדיאנה ג'ונס שהבמאי שלו סטיבן שפילברג הצהיר פעם שהסרט של דיויד לין על לורנס הוא הסרט החביב עליו ביותר .

לורנס גם הופיע בשלושה פרקים בסדרת אינדיאנה ג'ונס הצעיר שבמהלכם אי

אינדיאנה פוגש אותו בתקופות שונות של חייו. ובהם בילדותו בעת שהוא מבקר בפירמידות של מצרים ולורנס משמש אז כאחד ממקורות ההשראה לעניינו העתידי לארכיאולוגיה. פרק שעובד גם לחוברת קומיקס מאת דאן בארי.
,בפרק שעוסק בקרב באר שבע בארץ ישראל שבו משתתפים אינדיאנה ולורנס ,ובפרק נוסף שבו פוגש אינדיאנה את לורנס בשיחות השלום לאחר המלחמה.

לורנס בפרק של אינדיאנה ג'ונס הצעיר.

(אינדיאנה פגש גם את ידידו של לורנס את המשורר  רוברט גרייבז בפרק שעוסק שבקרב הסום שבו השתתפו השניים כלוחמים )
הסרט של דיויד לין  שימש כמקור השראה חשוב ביותר לספר המדע הבדיוני "חולית" של פרנק הרברט שהוא מעין העברה של סיפורו של לורנס איש ערב לכוכב אחר" היחסים  בין פול מואדדיב גיבור הספר ובין השיך הדררי של הבדואים בחולית הנלחמים מלחמת גרילה באימפריה הגלקטית מבוססים על הקשרים בין לורנס ופיסל ומאבקם באימפריה התורכית .

לורנס והציונים

לורנס אינו מזכיר את אהרונסון בשום מקום.אהרונסון מתאר את הפגישה בכמה שורות צוננות שסיכומן :"הוא עויין אותנו בגילוי לב"". הם יפגשו שניהם פעמים אחדות ,כשני יריבים בוועידת השלום בוורסאי (נובמבר –דצמבר 1918),אבל אני רואה אותם קודם כל בפגישתם הראשונה בקהיר ואני חש בפעפוע הראשון של המזימה שתביא למותם ..אהרונסון רצח ( או תאונה)…לורנס התאבדות ( או תאונה ) ..

(.משה שמיר עד הסוף )

לורנס הכיר גם את מנהיג אירגון המרגלים מארץ ישראל  ניל"י אהרון אהרונסון שהיה כמוהו סוכן חשאי ושניהם נפגשו במסדרונות במפקדה הבריטית בקהיר שחלשה על חזית המלחמה נגד התורכים בארץ ובישראל . אולם למרות ששניהם פעלו למען הבריטים כל אחד ביקש את טובתו של צד אחר . לורנס ביקש את טובת הערבים ואהרונסון את טובת הציונים .
היחסים בין השנים כתוצאה לא היו טובים ביותר נראה ששני הסוכנים החשאיים היהירים והבטוחים מאוד בעצמם זילזלו זה בזה.
ביומנו מתאר אהרונסון לראשונה את לורנס ב-1917 כ"ארכיאולוג , בקיא מאוד בענייני ארץ ישראל ,יהיר".
נראה שבשלב זה לורנס הסתייג מאוד מהציונות וראה בציונים שליחים גרמניים . .את המגמה הפרו גרמנית במדיניות התורכית ייחס לורנס באופן ספציפי לאנשי כת הדונמה השבתאיים (ויש הטוענים שבעניין הזה הוא לא טעה ) שהוא לא הבין היטב את ההבדלים בינם ובין היהודיים.

אהרונסון כותב על לורנס ביומנו באוגוסט 1917 ":

הבוקר הייתה לי שיחה עם הקפטין לורנס ראיון ללא שמץ של חביבות .לורנס זכה להצלחה רבה מדי בגיל רך מדי .מעריך מאוד את עצמו. הוא משמיע באוזני לקח על מושבותינו ,על רוח האנשים ,על רגשות הערבים ועל שום מה טוב נעשה אם נטמע בהם בבני ערב… בהקשיבי לדבריו נדמה היה לי שאני נוכח בהרצאת אנטישמי מדעי פרוסי המתבטא בלשון אנגלית.חוששני כי בשורותיהם של הארכיאולוגים והכמרים השתרש הרבה מרוח ה"בושים " ( הגרמנים .א..א ) בסיכומו של דבר ,יש להסיק בעקבות שיחה זו ,שלא ישאר דבר לעשותו ביהודה ושומרון אשר לשם לא יחדור פייסל לעולם .ייתכן שבגליל עוד אפשר יהיה לעשות משהו (לגבי שבטי הבדואים ) .ברם לורנס יערוך חקירה לעצמו באמצעים שבידיו על מנת לעמוד על הלך רוח היהודים יושבי מושבות הגליל .אם הם בעד הערבים יצילו את נפשם .אם לא ישחטו.. הוא עדיין בגיל בו אין האדם מטיל ספק בכוחות עצמו עול הימים המאושר הזה . הוא עוין אותנו בגילוי לב . ביסודו זרע המיסיונר ".
לעמיתו איש ניל"י יוסף לישנסקי כתב אז אהרונסון ..
….בא כוח שותפינו ( לורנס א.א. ) הוא צעיר שחי הרבה שנים בירושלים בחוגי המסיתים (המסיונרים א.א. ) ומביט בעין רעה על התנועה הלאומית שלנו .מצווים לו אמנם להתנהג באופן ידוע ,אבל אם הלב אינו טוב לנו ,הפקודות שמקבל לא תשנינה אותו".
עד כמה שידוע אהרונסון מעולם לא שינה את דעתו על לורנס.


לורנס במדבר.

נראה שבין השניים היה ויכוח חריף ולורנס טען שהחדירה היהודית לארץ ישראל מביאה נזק לאוכלוסייה הערבית . אהרונסון כתב ביומנו "מכין אני תזכיר לפילדינג בו מתקן אני את הרושם הרע שמנסה קפטין לורנס לטעת בלב האנשים אודות קניית אדמה בלב העל ידי יהודים בארץ ישראל .התנהגות רעה כלפי פועלים ערביים וכו'".
ככל הנראה לורנס לא היה האנטישמי כפי שחשב אהרונסון שראה בלורנס את נציג הקו הפרו ערבי המובהק שבמשרד החוץ הבריטי כפי שלורנס אכן היה .
אבל לורנס גם אמר דברים אחרים. כך למשל כתב לאמו על הגליל ב1909 :הייתה זאת לפנים ארץ נאה ויכולה בנקל לחזור ולהיות כך .מוטב שימהרו היהודים לרשתה ולעבדה .מושבותיהן הן נקודות מאירות בשממה".
אילו היו אהרונסון ולורנס נועדים לשיחה גלוית לב ייתכן שהיו מוצאים הסכמה בנקודה משותפת אחת. אהרונסון היה משוכנע שקיום היהודים בארץ ישראל יהיה בנוי על יתרון היהודים מן הערבים בשדה הקרב. וגם לורנס היה משוכנע " אם תיווצר מדינה יהודית בארץ ישראל ,יצטרך הדבר להיעשות בכוח הנשק .המדינה תאלץ להתקיים בכוח הנשק אל מול אוכלוסייה עויינת עודפת לאין שיעור".
ייתכן שבזמן מאוחר יותר השניים יכלו להשלים בינהם אך רצה הגורל ואהרונסון מצא את מותו ב15 למאי 1919 שעה שמטוס בו טס מלונדון לפאריס נפל לים .
ומשעה שהחל לורנס להניח שהנשק שיגן על הציונים יכול להיות יהודי (ולא דווקא אנגלי) הפך להיות יותר פרו ציוני. אולי גם בהשפעתו של ד"ר חיים ויצמן שאותו העריץ לורנס .
עליו כתב במכתב לבישוף האנגליקני של ירושלים "ד"ר ויצמן הוא אדם גדול .שנינו אין אנו ראויים לצחצח את נעליו".

 

ד"ר חיים וייצמן נפגש עם פייסל ידידו הטוב של לורנס.

 
חיים ויצמן היכיר גם הוא את לורנס כתב בזכרונותיו "מסה ומעש ":"הייתי רוצה להזכיר לטובה את השירות ששירת ת.א. לורנס את עניינינו .את לורנס פגשתי פגישה ארעית במצרים עם אלנבי ולאחר מכן בארץ ישראל .נזדמנתי איתו אחר כך לעיתים קרובות והוא היה מבקר לפעמים בביתנו בלונדון .
יחסו את התנועה הציונית היה חיובי מאוד למרות שהיה פרו ערבי מאוד. ומתוך טעות הציגו אותו כאנטי ציוני .דעתו הייתה כדעתו של פייצל כי היהודים יביאו תועלת רבה לערבים וכי העולם הערבי ירוויח הרבה מן הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל"

 .וייצמן ידע מה הוא כותב . לורנס סייע לוייצמן להגיע להסכם עם פייצל שהכיר בזכויות היהודיות בארץ ישראל ואולי שינה אז את דעתו על הציונות .

 מנגד הסופר משה שמיר יצר ברומן שלו "עד הסוף" ( 1991) תמונה עויינת מאוד ללורנס שאותו הציג כאויב ניל"י וכמי שהיה אחראי לבגידה שהביאה להסגרתם לידי התורכים זאת בגלל הבנתו שהאינטרסים הציוניים שמייצגת נילי של עצמאות ליהודים הם מנוגדים בסופו של דבר לחלוטין לאלו של הבריטים .אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא החקירה של המספר "משה אבני " את התעלומה מה קרה בכמה ימים חסרים המוזכרים בספרו של לורנס אך  משום מה לורנס נימנע לתאר מה אירע בהם.

מסקנתו של המספר: בימים אלו ניהל לורנס קונספירציה כנגד אהרון אהרונסון שהביאה לבסוף למותו.

לורנס ושרה אהרונסון

שרה אהרונסון אשת אירגון המרגלים ניל"י.

לס"א
אהבתיך ,על כן חפנתי גאון האדם בחיי ,
וכתבתי צוואתי בכוכבים לרוחב השמיים
לזכותך בחירות ,הבית הראוי על שבעת עמודיו
שעניו תזרחנה עבורי
כשנגיע….
( ת. א .לורנס שיר פתיחה לשבעת עמודי החוכמה )
",….חקרתי את הבדווים בשאלה האם לורנס אמנם היה הומוסקסואל .כולם סירבו להשיב לי על כך .לא ברור לי מדוע הוא הקדיש את ספרו לש.א.

חקרתי במי מדובר. אמרו לי שמדובר בצעירה  ,לוחמת יהודיה שחיה בפלשתין שלורנס הושפע ממנה ומגבורתה.שמה שרה אהרונסון ,ממנהיגות אירגון ניל"י ,שריגלה למען הבריטים ושלחה יד בנפשה לאחר שנחשפה על ידי התורכים .
לורנס היה המום מסיפורים הנפלאים על שרה אהרונסון שסופרו במפקדות הבריטיות במצרים .יש האומרים שהיא היתה האישה היחידה בחייו . "
החוקר הירדני סולימאן מוסה.
ישנן שאלות נוקבות על חייו המיניים והרומנטיים של לורנס.


עד כמה שידוע לא היו לו קשרים רומנטיים כלשהם וייתכן שלא התעניין במין כלל . על פי ההנחה מהקובלת הייתה לו דחייה ממגע מיני בכלל לפחות עם נשים והוא התרחק מכל מה שהיה קשור במין. . בשנות פירסומו הגדול הוא הוצף בהצעות נישואין אך "מהן פחד יותר מאשר מפני גדוד חיילים תורכיים". בספרו הוא כמעט שאינו מזכיר כלל נשים ,וכך גם בסרט של דיויד לין אין אפילו דמות נשית אחת "לרפואה".
מאידך יש טענות שונות שהוא נישא וב-2001 פורסמה טענה שהוא התחתן עם אישה הודית בשנות העשרים לנישואין צרי ימים וסודיים ,אך לא ברור כמה אמת יש בטענות אלו.
טענה מקובלת מאוד היום היא שהוא היה בעל נטיות הומוסקסואליות ונמשך לידידים ערביים אם כי ( עד כמה שידוע ) לא מימש את תשוקתו אליהם .יש הטוענים שהיה גם בעל נטיות מזוכיסטיות מיניות .
ידוע למשל שהוא שכנע ידיד שלו להלקות אותו באופן קבוע במשך חודשים בטענות מוזרות שונות . באחת הפרשיות המפורסמות שעליהן הוא מספר בספרו הוא תיאר כיצד נלכד בידי התורכים בעיר דארה שבירדן בעת שהיה מחופש .התורכים לא זיהו אותו אך השליט התורכי של המקום וכמה חיילים תורכיים אנסו את לורנס לפי התור לאחר שהתנגד לקיים יחסי מין מרצונו והתעללו בו . לדבריו  הם הלקו אותו בשוטים העשויים מאברי מין של סוסים , ובין שאר הדברים חתכו פיסת בשר מצלעו ובמקומה "שתלו " פגיון…

לבסוף שוחרר או נמלט (זה לא כל כך ברור מהסיפור ) . ,פרשה זאת נשארה שנויה מאוד במחלוקת והרבה דיו נשפך עליה בניסיון להבין :למה העצם התכוון ? האם באמת הייתה כאן התעללות תורכית ? האם הייתה כאן השפלה שהותירה עליו את רישומה כל חייו ? או שמה לורנס המזוכיסט בכלל נהנה מכל הפרשה? המחזאי טרנס רטינגן במחזהו על לורנס שבו הוצג כהומוסקסואל טען שכל האירוע היה מלכודת שנועדה לנצל את נטיותיו הכמוסות של לורנס.ואחרי שנשבר כוח רצונו שוחרר במכוון על מנת יחזור לידידיו הערביים זאת מתוך ההנחה שיחזור כאדם שבור מבחנה גופנית ורוחנית ויאבד לאחר מכן את הכח והרצון להנהיג את המרד הערבי .אבל הנחה זאת שמייחסת לתורכים יכולת הערכה פסיכולוגית מדהימה ממש אינה משכנעת כלל ובכל מקרה לא התממשה מעולם.


אבל הושמעו טענות שדווקא היה קשר רומנטי חשוב אחד בחייו של לורנס עם אישה ודווקא עם אחותו של האיש שלא חיבב אותו כלל אהרון אהרונסון , המרגלת המפורסמת ביותר של מלחמת העולם העולם הראשונה ( אחרי מטה הארי ) שרה אהרונסון אשת אירגון הריגול ניל"י .אחרי הכל הם היו באותו הצד באותו הזמן ופעלו באותם המקומות כנגד אותו האויב.
לאורך השנים הועלו טענות עקשניות שבין השנים היה רומן אהבה וטענות אלו נסמכו בראש ובראשונה על שורות מסתוריות בשיר אהבה בשער ספרו של לורנס "שבעת עמודי החכמה " המוקדשות ל S A ואין יודע של מי היו ראשי תיבות אלו.אבל הועלתה האפשרות שאלו ראשי התיבות של "שרה אהרונסון ".

האיש שהיה האחראי להפצת סיפור זה היה לא פחות מאשר ראש שירותי הריגול התורכיים עזיז בך שהיה בין האחראים ללכידתה של שרה. בספרו על שירותי הריגול התורכיים מודיעין וריגול בסוריה לבנון וארץ ישראל במלחמת העולם ( 1913-1918 באך מספר שלורנס נחת בחוף קיסריה בפבוראר 1916 ונפגש עם שרה בעתלית כשהוא מחופש לקצין גרמני וחזהו מקושט במדליות גרמניות .נפגש עם קצין תורכי שחשב שהוא גרמני. תחת עיניו של קצין תורכי זה לורנס נפגש בעתלית עם שרה ו"השניים היגיעו להבנה הדדית" ( משפט שלו אפשר לתת פרשנויות רבות ומגוונות ביותר).

פוסטר סרט דוקומנטארי על לורנס.

לטענת עזיז בך לורנס גם מסר מכתב חשוב ביותר לשרה שבו דיווח לפייצל שההכנות למרד הערבי הגיעו לשלב הסופי שלהן ושרה העבירה אותו אחר כך לפייצל.שרה נפגשה שוב עם לורנס בדמשק ששם התארח במלון "חואם" שם דיווחה לו על כל מה שארע בינה ובין פייצל. אחר כך סידרה פגישה בין לורנס ופיצאל ובפגישה זאת הסכימו על הקו שיש לנקוט כדי להסית את שבטי סוריה למרוד ולהציל עצורים בבית משפט צבאי באעליה. אחר כך עזב לורנס לחיג'אז בעוד ששרה פנתה לבירות לארגן שם תעמולה כנגד העותמאנים .
אבל החוקרים מטילים ספק במידע זה. לדעתם לא יתכן שלורנס היגיע בפברואר 1916 לארץ ישראל והמשיך לדמשק בחודש לאחר מכן. זאת משום שבאותה התקופה שהה לורנס בעיראק בא במגע עם אנשי המקום וניסה לעוררם לשתף פעולה עם הבריטים ללא הצלחה. יתכן שאכן נחת קצין בריטי אחר באותו זמן ואליו מתייחס בך שבילבל בין השניים . אולי בהשראת ספרו של לורנס שיצא כבר לאור בעת שבך פירסם את זכרונותיו ב1936. עם זאת מעניין לציין שגם נאצר אבו פריד גדנס עגלונו של אהרון אהרונסון בתחנת הנסיונות בעתלית סיפר שלורנס נפגש עם שרה בעתלית לאחר שירד מצוללת. הבעיה עם הסיפור היא שמעולם לא שימשה צוללת באמצעי קשר בין התחנה של נילי והמפקדה הבריטית בפורט סעיד.

 

אבל בכך לא הסתיים סיפור המעשה בין לורנס ושרה לפחות כפי שסיפרו אותו.
על פי תיאוריה פנטסטית שהועלתה בידי כותבים יהודיים שונים היה סיפור אהבה בין שני המרגלים אך לורנס נאלץ לוותר על אהבתו לשרה כתוצאה מאבדן כוח הגברה שלו בעקבות המכות נוראיות ומעשי האונס שסבל לורנס בעת שיביו אצל התורכים בדארה .
סיפור נחמד אבל אהרון אהרונסון שמן הסתם לא היה מקבל בנחת רוח כל קשר כזה בין אחותו ויריבו לא מזכיר שום דבר כזה ביומניו .מאידך סביר מאוד שאם אכן היה קשר כזה המעורבים לא היו טורחים לספר לו עליו ביודעם שהוא יתנגד. .
חקירות רשמיות הראו שהשניים מעולם לא נפגשו ולא יכלו להיפגש. עד כמה שידוע לורנס לא ביקר בזכרון יעקב כשערך סיורים בארץ ישראל ב-1909 ולא יכל לפגשה שם . שרה הייתה בארץ ישראל בזמנים שבהם לורנס היה בקהיר בחיג'אז ובעבר הירדן והוא גם לא היה בקושטא כששרה שהתה שם ב1914-1915.ובאפריל ובמאי 1917 כששהתה בקהיר ובאלכסנדריה נעדר בדיוק אז ממצרים והיה עסוק במדבר. שרה נפטרה בבית סוהר תורכי במרץ 1917 שמונה חודשים לפני הזמן שבו נשבה לורנס ונאנס בדארה.
השערה זאת הובעה בראשונה על ידי עיתונאי בשם גרינברגר שאף בא לזיכרון יעקב לבדוק את אמיתותה. אבל קריאה ביומנים בבית אהרונסון הפריכה לו את התיאוריה הנחמדה והוא חזר לארצו ממורמר בגלל הוצאותיו הרבות שירדו לטמיון. ב-1947 ניסה סופר אנגלי בשם סמרסט דה שייר חבר בית הנבחרים
הבריטי לשעבר להפיץ שוב את המעשייה בתקווה להפיק ממנה ספר רב מכר על הקשרים הרומנטיים בין לורנס איש ערב ושרה גיבורת ניל"י.

אחיו של לורנס ארנולד כתב "אם המעשייה אמיתית אז היא לזכות שני הצדדים אולם מכיוון שאיננה כזאת ביכולתנו להורסה מיד ולתמיד ".הוא קיבל מרימונד סאבאג' שהיה אחד העובדים של גנראל אלנבי פרטים על חייה של שרה והשתמש בהם ביחד עם משפחת אהרונסון כדי להרוס את הסיפור .

הטענות על הקשר בין שרה ולורנס נמשכו בביוגרפיה של לורנס של פלורה ארמיטאג' The Desert and the Stars (1955). אניטה אנג'ל כתבה נספח "המיתוס של שרה ולורנס " עבור ספרה Nili Spies, The Hogarth Press, London (1959 והיא נתמכה בידי ידיד קרוב של לורנס ד"ר ארנסט אלטויאן .ב-1989 וב-1992 הופיעו מכתבים בסאנדי טיימס שתמכו בטענות אלו . כך שהטענות בנושא לא באמת גוועו .
היום נהוג לחשוב שראשי התיבות רומזים בכלל לשמו של גבר שיח אחמד עימו ערך לורנס סיורים שונים ורבים במזרח בימי מלחמת עולם ושמו מופיע בפעמים רבות באיגרות לורנס. ייתכן שטענה זאת מחזקת את השמועות על ההומוסקסואליות של לורנס.

אילו לורנס היה קצין במנדט .

"הוא יחיה בספרות האנגלית ,הוא יחיה במסורת חיל התעופה המלכותי ,הוא יחיה בתולדות מלחמה ובאגדות ערב".

וינסטון צ'רצ'יל

 

 לורנס לא מת באופן טבעי. את רוב שנותיו אחרי מלחמת העולם הראשונה עשה בשירות כטוראי בשם בדוי ביחידות של חייל האוויר הבריטי . למרות שהיה אדם מפורסם. בשנת 1935 נהרג בתאונת דרכים כשהוא נוהג באופנועו. גם לגבי תאונה זאת יש שאלות ותיאוריות רבות. היו שמועות שהוא התאבד. שמועות טענו שהוא נהדף עם אופנועו מאחור על ידי משאית עלומה כדי לסלקו מהדרך .ואחת התיאוריות היא שהוא "נרצח" מכיוון שאדולף היטלר ( חובב אדוק של הסופר הגרמני קרל מאי וסיפורי "קרה בן נמסי " שלו על נודד גרמני במזרח הערבי שלורנס נראה כאילו יצא מהם ) הוקסם מאישיותו וביקש לפגשו ולשמוע ממנו סיפורים על הודות מפעיליו בצבא בריטניה.לא ברור למה מישהו היה צריך להיטרד מעניין זה עד כדי כך שהרי המידע שבידי לורנס כבר היה מיושן.אבל שמועות תמיד יש.

פורטריט של לורנס ,מופיע בספרו של וינסטון צ'רצ'יל "גדולי הדור".

וינסטון צ'רצ'יל מספר  בספרו "גדולי הדור " שכמה פעמים הרהר בדבר ,מה היה צפוי ללורנס אילו נמשכה מלחמת העולם הראשונה עוד מספר שנים .לטענתו במקרה כזה לורנס היה אולי מקיים את חלום נעוריו של נפוליון לכבוש את המזרח .אולי היה נכנס לקושטא בשנית 1919 או 1920 בראש צבא המורכב במבני גזעים ושבטים רבים. מעין אלכסנדר הגדול חדש.
אך כידוע זה לא מה שקרה רוח הסערה שכחה לפתע כמו שקמה לפתע ,השמיים התבהרו ופעמוני שביתת הנשק צלצלו .האנושות שבה מיד ,ברגש רווחה שאין לתארו אל חייה הרגילים ,החביבים עליה,שהופרעו לזמן ארוך ,ולורנס נעזב ושב להלוך לבדו ,בשטח אחר ובמהירות אחרת".
דומה שיש כאן צער מסויים אצל צ'רצ'יל על שהאפשרות האחרת שידידו לורנס היה נהפך לאלכסנדר גדול חדש לא הוגשמה.

אבל נשאלת גם השאלה :
ייתכן מאוד שאם היה לורנס חי היה הופך לדמות חשובה במנדט הבריטי בשנותיו האחרונות ואז היה נאלץ לראות במאבק הגדול בין הערבים ובין היהודים. נשאלת השאלה במקרה כזה האם היה לורנס נהפך אז לאחד מתומכי המדיניות הבריטית הפרו ערבית ואויב של הישוב היהודי ?

נספח : ספרים בעברית מאת תומאס אדוארד לורנס

לורנס איש ערב ,ספר כיס בהוצאת "ספיח " משנות השישים.

 ת.א.לורנס המרד במדבר עם הקדמה של ברנרד שאו . תרגם יעקוב קופלוביץ ( ישורון קשת ) הוצאת מצפה ,תרצ"א. 1931.
לפוצץ רכבת .עברית עמיאוד ארבל סדרת תרמיל קלאסיקה ,משרד הביטחון ההוצאה לאור,1984.
ספרים על לורנס איש ערב בעברית
שבעה עמודי חוכמה :חגיגת נצחון תרגמו נינה פתאל ודויד ברקוב ערך והוסיף הערות יעקב חבקוק ,משרד הביטחון ההוצאה לאור , 2006.

ספרים על לורנס

, טוביה    אשכנזי  שערי המזרח /    תל-אביב :   דפוס הארץ,   תר"ץ.1930

כולל מאמר על לורנס .
לורנס בחיים באגדה / מיכאל אסף
מיכאל אסף לורנס בחיים ובאגדה הוצאת דבר, תרצ"ו. 1936
וינסטון צ'רצ'יל גדולי הדור :מסות ביוגרפיות על אישים מרכזיים . תרגם אשר ביילין עם יעקוב קופלוביץ, ספריית הרמון מסדה,1941.

מיור צ.ס.( קלוד סקודמור)  ג'רויס ( לשעבר מושל סיני ) שבטי ערב /; תרגם זאב שרף.

ירושלים : עפר, [תש"ו]1946.

כולל פרק על לורנס איש ערב

זאב פון ויזל , (1896-1974) .    האיסלאם ואנגליה /    תל אביב :   א' מוזס,   תש"י.

פרק מיוחד מייחד הסופר ל'מרד במדבר' בהנהגתו של לורנס איש ערב והטעויות בתפיסת עולמו.

ארצ'יבל פרסיבל וול החייל הטוב תרגם א.ברוידא,מערכות ,1952.

לורנס איש ערב
אנתוני נטינג לורנס איש ערב. עברית נ.בעל גליל .הוצאת ספיח ,1963.
על הגרילה .עורך יהושפט הרכבי וא' רובינשטיין משרד הביטחון ההוצאה לאור,1971

.
עמרם שייר לורנס המרד במדבר ולאחריו . ספריית פועלים והוצאת שבא ,1972.


עזיז בך מודיעין וריגול בסוריה לבנון וארץ ישראל במלחמת העולם ( 1913-1918 ) תרגם עם הערות אליעזר טאובר ,אונ' בר אילן,1991.

ספרות יפה על לורנס


משה שמיר.עד הסוף . חלק שלישי בטרילוגיית "רחוק מפנינים ". הוצאת עם עובד, 1991.

מרי דוריה רסל     החולמים לאור היום / עברית בתיה זיסון    (ת"א) :   אופוס,   (2008).

מורה אנגליה פוגשת במצרים בשנות השלושים את לורנס איש ערב ואישים ידועים אחרים כמו  וינסטון צ'רצ'יל. ‬

קישורים רלבנטיים

לורנס איש ערב פודקאסט

האתר האולטימטיבי על לורנס

לורנס בויקיפדיה בעברית
לורנס בויקיפדיה באנגלית 

מרטין גילברט על לורנס איש ציון 

 אמנון לורד על לורנס ואהרונסון עושים מזרח תיכון חדש 

מיסמכים חדשים על לורנס איש ערב 

רשימת ספרים על לורנס

לורנס כדמות בסרטים

טיולים בעקבות לורנס

אינדיאנה ג'ונס הצעיר ידיד של לורנס איש ערב

רוברט גרייבס משורר וידיד של לורנס איש ערב

וינסטון צ'רצ'יל :מכר ומעריץ של לורנס איש ערב

לורנס איש ערב